צלצול הטלפון בישר על פטירתו לאחר מחלה קשה של שאול קנז. שאול היה אדם ישר, לא כזה שמדבר ברמזים. איש של אמת ויושרה. כך הוא דיבר עמי בגובה המציאות על מחלתו וסופה הבלתי נמנע. בהומור האופייני לו , קבע ברורות שהוא נמצא על "זמן שאול". שיחק בצמד מילים עם שמו. ההומור הציני והמפוכח שלו משך תמיד את תשומת ליבי. הידידות האישית שלי עם שאול הייתה רבת שנים. נפגשנו לראשונה בחוגי אמנות של ההתיישבות העובדת במכון לציור ופיסול ע"ש אבני, אי שם בשנות השישים. כבר אז הוא היה עטור זקן שחור שלא נפרד ממנו והיה לחלק מאישיותו, עם השנים הוא הלבין. הזקן הוסיף לדמותו נופך של נביא, שלפעמים זועם ולפעמים חומל. אהבתי את שאול האיש, האדם, לא פחות מכך את איוריו, ציוריו וגישתו הבריאה והמפוקחת למציאות החיים. קשה להפריד בין חייו, דעותיו והשקפת עולמו על הקיבוץ, הפוליטיקה ואמת החיים, לבין יצירותיו שהיו פרוסות על תחומים רבים: קריקטורות, עיצוב גרפי, ציור נטו נקי , אמנות לשם אמנות. לא פחות חשוב, ספריו ואמרותיו שהיו מכונסות בחוברות שעסקו בענייני קיבוץ (גן שמואל זה – חג ה – 70; לחפש את זה בחפצים הקטנים, חג ה - 80) , ש...