דילוג לתוכן הראשי

הרפת כמשל - הרהורי חג הביכורים


תחת שמי הכחול 
ביכורים נניף, 
כל כנפי מחול 
ביכורי אביב.
(הבית האחרון מהשיר: "ביכורים", של פניה ברגשטיין)

האופטימיות שבשירה של פניה ברגשטיין "ביכורים",  מציינת הלך נפש חגיגי, מרומם רוח בו הרגישו אלה שהיו חלק מהיצירה ההתיישבותית חקלאית שכל כולה "כנפי מחול".      חג השבועות הצטיין מתמיד כחג החקלאי המרכזי בהתיישבות העובדת. אורחים רבים מהעיר הגיעו לחזות בפלאי החקלאות לגאוות ענפי הקיבוץ ועם ישראל. לא לחינם נקרא החג גם "חג הביקורים". כולם שמחו והתפעלו מהיש החקלאי הרב הנוצר בקיבוצים, לתפארת עם ישראל !  תהלוכת ענפי המשק הייתה עוברת בסך על פני קהל הצופים בטקס קבוע בשטח שדה שהוכשר במיוחד,  בו הכרוז היה מהלל ומשבח את הענפים העוברים, לקול תרועת קהל הצופים והצלמים.  

עידן - יובל ה-100 לקיבוץ

ענף הרפת היה מהמרכזיים בתהלוכה. חזינו בהתפעלות בזוג עגלות (או עגלים)  מהרפת. לעתים בפרה גדולה ומרשימה כשלצידה לקישוט הונחו כמה כדי חלב מפעם, חבילות חציר וכמה קלשונים תקועים בהם לצד נערי הרפת מהמוסד החינוכי. היה גם טרקטור "הסלף" (לחלוקת מזון ברפת) ושלטים מקושטים שהכריזו על תנובת החלב במספרים מאירי עיניים.  הילדים צהלו ונאבקו לקבל שקיות שוקו קר בחומו של חודש מאי שחולקו בנדיבות ע"י הרפתנים. התרחשה תחרות גלויה  בין הענפים מי מהם ינפיק את הקטע המרשים והאטרקטיבי ביותר בתהלוכה. הייתה גאוות ענף שעמלו על מימושה  ימים כלילות, כדי להראותה ברבים. אני יושב וכותב לחג השבועות בתקווה שגם השנה תתרחש תהלוכה והמסורת תמשך. השאלה מי ישב על יד הטרקטור. מי יחלק סוכריות לילדים. מי יגיש את תנובת הענפים אל במת החג ? אני חי בתחושה קשה שאנחנו הולכים ומפסידים את רעיון החקלאות כבית, כנושא מרכזי בהוויה הקיבוצית. הדורות הצעירים מדירים עצמם מעבודת כפיים, ומעבודת השדה. יש בי חשש שהפסדנו במערכה על "חקלאות שלנו תוצרת הבית". בעבר נשאה עמה החקלאות תחושת שייכות, הזדהות ומקום בו רבים מאתנו מוצאו בו את פרנסתם. בצער אני קובע שעידן החקלאות במובן התעסוקתי הולך ותם! העובדות מדברות מהשטח. קיבוצי עבר מהפכה תעסוקתית דרמטית. ממשק שרבים מחבריו עובדים בחקלאות  ובענפי בעלי החי הוא נהפך למשק בו החקלאות מתקיימת על עבודה שכירה ואחרת. מעטים חברי הקיבוץ שנשארו בענפי החקלאות. השינוי התעסוקתי והתרחקות החברים מעבודת האדמה וענפי בעלי החי (הרפת כמשל) כחלק מדרך חיים, 
הקיבוץ מאה שנים ראשונות

מתפיסה אידיאולוגית בה חי האדם מאדמתו, מעלה הרהורים נוגים לגבי העתיד. כיצד ניתן לחנך לתחושת שייכות לבית כאשר האדם מנותק מקשר עבודה עם אדמתו, מהיכולת לחוש אותה ואת פריה באמצעות כפות ידיו ? קיים הבדל תהומי בין מי שמבקר בשדות כתייר, כבעל אחוזה, לבין מי שחורש תלם ונוטע עץ במו ידיו. מי שחי מפרי האדמה היחס שלו אליה הוא אחר.  מי שמבקר בשדות ובמטעים, בשבתות כדי לעשות כושר או ליהנות כך סתם מהנוף הירוק היחס שלו אל החקלאות וההיאחזות בקרקע משתנה. ללא קשר פיזי ונפשי אל החקלאות וענפיה משתנה היחס אל הקרקע. בקלות נוותר על פיסת אדמה חקלאית ונמיר אותה לטובת ענף הנדל"ן. לצערי אצל רבים מדי במחננו השטחים החקלאים נהפכים לחלק מהתפאורה ולא מהמהות. כאשר הענפים החקלאיים נהפכים לתאגידים ושותפויות רחבות בין גורמים שונים (וטוב שכך הדבר) קיים חשש שאחרים יעשו את העבודה. סידור העבודה נעלם. רכז הענף מוצא פתרונות קלים במחוזות אחרים.  מקיבוץ בו רוב חבריו מצאו בעבר את פרנסתם בענפי הקיבוץ, הפכנו במו ידנו את הפירמידה (מה בורוכוב היה חושב על כך?).  אין לי תשובה טובה לתוצאות המהפכה התעסוקתית. אני מצביע על תופעה שיש לי חשש גדול שתביא לתלישות, למהפך בסדר עדיפויות בקבלת החלטות שעלולות לגרום לוויתור מדעת על היותנו ישוב חקלאי בעתיד.
לא נשאר לי אלא להיאחז באמנות הקיבוצית לדורותיה ובאמצעותה ללמוד ולהבין את גודל המהפך שעברנו לאורך השנים.  ספר הילדים המיתולוגי "בוא אלי פרפר נחמד" מאת פניה ברגשטיין מקיבוץ גבת נכתב בשנת 1945 (יצא לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד). עד היום הוא ספר הילדים הפופולארי ביותר, בין היתר בעזרת איוריה הנפלאים של אילזה קנטור-דאוס (קיבוץ חפציבה) שבעת איורם הייתה חברת הכשרה בקיבוץ נען.  לי זכורים לטובה הפרה האדומה והעגלה החומה. הספר כולו על שיריו וציוריו הם סיור נפלא של פעוטים בענפי המשק והטבע של נען. מכאן אנחנו מגיעים ישר לרפת של נען.  

בשנת 1952 מתכנס סמינר הציירים והפסלים של הקיבוץ המאוחד בקיבוץ נען. הכינוס מתקיים בבתי ברל, כשהמורה הראשי הוא יוסף זריצקי. את הסמינר ניהל וארגן הצייר חיים קיווה. עדות אוטנטית ומיוחדת על אותו סמינר אמנים בנען מצאנו בארכיון הקיבוץ בדמות תמונה מרגשת המתארת את הציירים משתתפי הסמינר מציירים את הפרות בחצר הרפת. ברקע עומדים המתבן, אסם התבואה והאזור המשקי-חקלאי של הקיבוץ. איזה עניין מצא זריצקי כדי לקחת את תלמידיו לסמינר לצייר את הפרות והרפת ? איזה קסם ומסתורין
אוצרת  בתוכה דמות הפרה שאמנים רבים עסקו בציורה ?   בשנת 2010 הוצא לאור ספר - קובץ מאמרים שהוקדש למאה שנות התנועה הקיבוצית (הקיבוץ – מאה השנים הראשונות. עורכים: אביבה חלמיש וצבי צמרת הוצאת יד בן – צבי, יד יערי ויד טבנקין). התמונה שנבחרה לעטיפת הספר היא אותה תמונה בה מציירים את הפרות בחצר הרפת של נען. בין ציור הפרה של אילזה קנטור בשנת 1945 לבין ציורי הרפת בשנת 1952 עברו 7 שנים וקמה לנו מדינה. הרפת היא אותה רפת.  ציירים רבים חברי קיבוץ בחרו לאורך השנים לצייר את דמות הפרה, המסמלת את תנובת החלב, את החיים הבריאים מעמל כפיים. אני רואה לנגד עיני את ליאו רוט מאפיקים הושפע רבות מהצייר היהודי מארק שגאל. אצל שגאל מעופפת הפרה בענני הגלות, רוט הוריד אותה לקרקע של אפיקים סמוך למגדל המים. 
שואלים אותי , האם קיים ייחוד לאמנות הקיבוצית?   בפרספקטיבה של שנים אני מזהה את החומריות התלת ממדית שבעבודות אמנים חברי קיבוץ כדומיננטית. חומריות הנובעת לדעתי מהקרבה לטבע ולאדמה. מעונות השנה החקלאית, וממחזור הזרעים.  מתנועת השמש המשנה את הסטרוקטורה של רגבי האדמה עם תנועתה. השהייה בתוך חומרי הטבע והאדמה כחלק בלתי נפרד מהם, אלה בין היתר המייחדים את היוצר הפלסטי הקיבוצי. מסקרן האם ייחוד זה יתאפיין גם בעתיד ?

נסיים רשימה זו ברפת "המנורה" הנמצאת בקיבוץ המעפיל (שותפות המעפיל - נורדיה)  שמשמשת דוגמא של רפת עסקית מתפתחת שלא חוששת להשקיע כדי לשפר את תוצאותיה.  לאחרונה נבנתה סככת עגלות חדשה, ומרכז מזון עצמאי. הרפת מחוברת לקולטי שמש המספקים אנרגיה סולרית לצרכיה. סביבת הרפת נקיה, מרושתת בכבישים פנימיים ושומרת על איכות החלב. שליטה ובקרה ממוחשבת של נתונים מכל פרה ופרה בכל זמן ועת. ממש הייטק  חקלאי במיטבו. אלא מה ? צריך לחלוב במשמרות, להיות נוכח ברפת ,לחלק אוכל ולחוש את הפרות לא רק דרך המחשב. העבודה ברפת תובעת את מלוא העובד בה. זמן , תשומת לב ידע ומסירות. היא אתגר טכנולוגי משוכלל. לא רבים מוכנים לראות ברפת את מסלול מקצועם הקבוע (מלבד הרכז שרואה ברפת מקצוע לחיים).  אין דור ממשיכים ברפת מבני הקיבוץ. רפת, מצליחה ככל שתהייה חייבת בתשתית מקצועית של כוח אדם תוצרת הבית כחלק מהשקפת עולם חברתית-קיבוצית.  על ההנהגה המשקית של הקיבוץ, גורמי החינוך באגף לחנוך חקלאי במשרד החינוך, בהנהגת התנועה הקיבוצית, במוסדות החינוך האזוריים על כולם מוטלת האחריות לשלב ידיים כדי שהחקלאות לא תברח מאתנו. על כולנו לתת את הדעת כיצד  מחנכים את הנוער לקראת התמקצעות בענפי החקלאות, כדי להבטיח את המשכיות החקלאות בקיבוץ.  החקלאות איננה רק עסק מניב רווחים, היא במשולב גם דרך חיים.

חג ביכורים שמח !



יובל דניאלי,  מאי - 2018

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

קשר מתמשך | יובל דניאלי

התערוכה מתקיימת בגלריית " האטלייה של שרגא " בקיבוץ העוגן. אטלייה - מרחב תצוגה המשמר/מתעד/ומציג מיצירות האמן שרגא ווייל. שרגא ווייל ויצירתו הם מופת לדרך בה אנחנו בארכיון ובחטיבת האומנות שבה חפצים ללכת. הקשר שלנו עם יצירתו של שרגא מתפרש על עשרות רבות של שנים. בכספת הארכיון נשמר היהלום שבכתר מבחינה תנועתית, איורי "דברות השומר" ששרגא אייר בבודפשט בשנת 1946 לאחר המלחמה, כהוכחה שתנועת "השומר הצעיר" שבמסגרתה פעל, חייה ונושמת גם לאחר השואה. מבודפשט שבהונגריה נקראו שרה ושרגא ע"י פעילי התנועה באירופה לפראג, למשימת חייהם; ללוות קבוצת נערות ונערים פליטי שואה אל עבר ארץ ישראל. הדרך התארכה חודשים רבים. בעקבות לחץ של שלטונות המנדט הבריטי, נאלצה הקבוצה על ילדיה ומדריכיה להתעכב 8 חודשים בבלגיה. שם נוסדה סדנת 'תו-נו' (תוצרת נוער) ששרגא היה ממדריכיה המרכזיים. סדנה שמטרתה הייתה שיקום נפשות הנערים באמצעות יצירה. בהמשך תלאות הדרך נתפסה אוניית המעפילים "תיאודור הרצל" ע"י הבריטים, שעל סיפונה קבוצת הילדים ומלוויהם עם שרגא ושרה ביניהם. הם הועברו לאי ה

הסמל הגראפי של הקיבוץ

סמל הפלמ"ח, הכי קרוב לקולקטיב הקיבוצי תלמים ומגדל מים, בתים ועצים. סמלים אופייניים לקיבוץ  ההיסטוריה מלמדת אותנו שהאנושות לאורך שנות קיומה נזקקה לסמלים. לאיקונים שמגדירים זהות וטרטוריה. כך גם ראשיתן של תנועות הנוער הציוניות באירופה, שהטקס והסמל היו חלק מרכזי בהווייתן, מורשת מתנועת הצופים (סקאוט) של ראשית המאה העשרים.  הקיבוץ כחברה אידאולוגית לא נזקק בראשית דרכו  לסמלים חיצוניים. לא זכור לי על המנון ודגל משותף לתנועה הקיבוצית. לא ידוע לי על סמל שמגדיר את רעיון הקומונה השיתופית. הקיבוצים היו עסוקים בהקמה, בבניית חברה שיתופית חדשה ובהישרדות!  עבודת האדמה פרי משנתו של א. ד. גורדון הייתה לסמל של עשייה.  המייסדים מדגניה לא התפנו לסמלים גרפיים.  היו דמויות נערצות שהוו תמרורי דרך. שלאורם התחנכו ודעתם נשמעה ברבים. הדמויות היו לסמל. יוצא מהכלל היה גדוד העבודה, ע"ש טרומפלדור. עצם קביעת השם היה במהותו מעשה סמלי. גדוד העבודה נזקק לסמל גרפי מכוון שלא הייתה לו טרטוריה מוגדרת. לא הייתה לו פיסת קרקע משלו. הוא היה זקוק להגדרה גרפית שסביבה יתלכד הגדוד, תחליף לנקודת קבע .

הגדת פסח קיבוצית

הגדה לפסח  של  הקיבוץ הארצי השומר הצעיר . הגדת הפסח הנה ללא ספק החיבור היהודי המעוטר והמאויר ביותר. מתוך אלפי הגדות שהוצאו לאור בארץ ובחו"ל לאורך הדורות, לתנועה הקיבוצית חלק חשוב בהם. למעלה משבע מאות הגדות של פסח נכתבו בתנועה הקיבוצית במשך שישים שנה. (6) מאז ההגדה הראשונה שהופקה בתנועה הקיבוצית בשנת 1935 בקיבוץ גבעת-ברנר (הגדת העליות, הופקה בשיטת הסטנסיל איור: אריה (מאירהוף) חצור). אריה חצור היה היזם והרוח החיה בהפקת הגדת הקיבוץ. הוא זה שהגה ואייר את ההגדה בחרט הסטנסיל וחילק לחברי הקיבוץ עת דפי ההגדה עם קווי המתאר של איוריו כדי שימלאו אותם בצבעים. בכך נהפכה הגדת גבעת ברנר להגדה שכל חברי הקיבוץ היו שותפים לה. שמעתי סיפורים פולקלוריסטיים כיצד אחר יום עבודה קשה היו חברי הקיבוץ צובעים את איורי ההגדה לאורה עששית נפט באוהל המגורים.  ההגדות הקיבוציות ומאוחר יותר אלו שהופקו ע"י התנועות הקיבוציות היו ליצירות גראפיות שהוו נכס צאן ברזל באיורי ההגדות לדורותיהם.  האומנים שנקראו ללוות את ההגדות בציוריהם היו אלה שהתבלטו יותר באופי הגראפי - אילוסטראטיבי של יצירתם. רבים מהם נהיו בה