דילוג לתוכן הראשי

רשומות

מציג פוסטים מתאריך 2015

"אור הנר המבצבץ ועולה מבין סדקי האוהל"

"יומן אחווה" 1927-1920 סיפורה של קבוצת חלוצים מייסדי קיבוץ שריד. עריכה ומבואות : אביבה אופז. יש משהו מרגש, לעלעל בספר חדש שריח הדפוס עוד שרוי בין דפיו.  על שולחן עבודתי הונח ספר כזה , שעטיפתו וכותרתו משכו את עיניי. כריכה רכה, מאוירת ברישום של חלוץ המניף אל על מקוש  כדי  לבער עשבים שוטים המפריעים לעיבוד הקרקע. הדמות עדיין לבושה בבגדים שהגיעו מליטא, מכניסה אותי ישר אל רוח הספר, אל דפי "יומן אחווה", אל תקופת שנות העשרים, ראשית חיי החלוצים בני העלייה השלישית בא"י.  ואכן העטיפה המסקרנת עשתה את שלה; פרקי היומן  שבו את ליבי למרות החששות שהיו מנת חלקי בלוקחי אותו לקריאה. חששות מדוע ? מה הרלוונטיות לקורא העכשווי של יומן קבוצה שנכתב לפני 90 שנה על תקופה שרבות נכתב עליה ורבות דובר בה (אין להתעלם מיומני קבוצה אחרים שפורסמו ברבים מאותה עת ובראשם קובץ "קהילתנו"). ככל שהעמקתי בקריאת היומן התבררה לי המיוחדות שבו. שפתו, דרך כתיבתו, ונושאי הכתיבה שבו. התבהרה לי הרלוונטיות ואף האקטואליות שבו. תשעים שנה אחרי כתיבתו עומדות חלק מהשאלות של אז לפתחנו גם כיום. ב

צילום אדריכלי – בעקבות תערוכתו של עמרי טלמור: "האדריכלות של מנחם באר"

תערוכת צילומי אדריכלות של עמרי טלמור באוצרות של מיכאל יעקובסון במוזיאון בית אורי ורמי נחושתן (אשדות יעקב מאוחד). פתיחה: 26.9.2015 – נעילה: 14.12.2015 לצלם אדריכלות זו תורה בפני עצמה, לצלם אדריכלות לספר העוסק באדריכלות עד כמה וכמה, בהחלט משימה לא פשוטה. זו סוגה מיוחדת הדורשת התמחות והבנה באדריכלות שמטרתה למסור את רוח האדריכל והתקופה מכונסים באלבום או ספר שיש בו גם תמליל. אוצר התערוכה, חוקר האדריכלות הישראלית הנשכחת  מיכאל יעקובסון ביקש בהצגת התערוכה להעלות אל קדמת התודעה הציבורית את יצירתו האדריכלית של מנחם באר , באמצעות תצלומיו של עמרי טלמור כפי שמופיעים בספר: "אבני דרך , אבני בניין" (עורכים: מוקי צור ויובל דניאלי מרץ- 2015  ). נחשפתי לצילום אדריכלי מקצועי בכמות מרשימה בעבודתי בארכיון השומר הצעיר בגבעת חביבה, כאשר הגיעו אליו חומרי ארכיונו האישי של האדריכל שמואל מסטצ'קין. מצאתי שפע רב של צילומי ארכיטקטורה כאשר הבולטים ביניהם שייכים לשני צלמי אדריכלות שהתמחו בתחום: יצחק קלטר ופאול גרוס . צלמים אלה פעלו בשנות החמישים - שישים בשרות המחלקה הטכנית של הקבה"א

אדריכל בונה תרבות / יובל דניאלי

  ספר חדש ביד יערי: "אבני דרך - אבני בניין; על דרכו האדריכלית של מנחם באר" המועדון לחבר בקיבוץ געתון  שוכן מתחת לחדר האוכל שסיים תפקידו כמרכז הסעדה לחברי הקיבוץ ומשמש כיום כמרכז למחול ובית ללהקת המחול הקיבוצית.   האדריכל מנחם באר, מני,   בשיתוף הבן רמי,   תכננו את המעבר של חללי הבניין בו סעדו חברי הקיבוץ, אל המקום בו כיום רוקדים ומחוללים. תרבות האוכל פינתה מקומה אל תרבות הגוף, הנפש והיצירה. את חדר האוכל תכנן מני בשעתו בשלבים (1968-1985). אין מקום מתאים יותר ממנו  להשקת ספר חדש על פועלו האדריכלי. הספר בפורמט אלבומי מפואר, יצא לאור חודשים ספורים לאחר הגיעו של מני לגיל  90, כך ששני אירועים התלכדו יחדיו והוסיפו התרגשות ומיוחדות למפגש.  האירוע החגיגי התקיים בבוקרו  של יום ו' האחרון.  הקדמתי בואי ומצאתי את רביעיית כלי הקשת של משפחת באר (מני, ניצה, רמי ונורית),  מתאמנת לקראת הפתיחה החגיגית. לאט לאט התמלא המועדון בבני משפחה, ידידים, חברי קיבוץ, מוקירי פועלו של מני, ואנשים שהיו מעורבים בהפקת האירוע והספר. עוד בשלבים הראשונים של הכנת האירוע הודיע לי יוסי לבנה, חבר הקיבוץ,

כנס גבעת חביבה השלישי לפיתוח חזון משותף - לחברה משותפת בישראל

כאשר נכנסו נשיא המדינה ורעייתו אל אולם הכנסים המחודש והמרשים של גבעת חביבה כיבד הקהל הרב את הבאים בקימה ובמחיאות כפיים, אות הוקרה על מאמציו של הנשיא ראובן ריבלין למצוא נתיבות של שלום ורעות, שוויון וכבוד הדדי עם המיעוט הערבי החי במדינת ישראל. לא נגזר עלינו אלא נועדנו לחיות בייחד אמר הנשיא בדברי ברכתו. ברכתו של הנשיא סיכמה את הכנס השלישי לפיתוח חזון משותף לחברה משותפת. ואכן לא עוד דו קיום ביו סוס לרוכבו כדברי אחד הדוברים אלא קיום ושיתוף פעולה בין שווים. אין זה דבר של מה בכך להרים כנס מרכזי שנתי של גבעת-חביבה. קרוב ל-500 איש השתתפו בכנס לאורך היום. כמות משתתפים שעלתה על המצופה. לוגיסטיקה שלמה נדרשה למבצע. הוקם מטה שלם שעסק חודשים רבים בתכנון תכני וארגוני של הכנס. הכול חייב היה לתקתק כמו שעון. אין מקום לאי הבנות! ואכן ימים רבים עמלו אנשי גבעת חביבה על הכנת הכנס ששיאו כנאמר השתתפות נשיא המדינה. שופץ לתפארת אולם גולן בו התקיים הכנס. הוחלפו כ - 400 כסאותיו וכיום אפשר לשבת בנוחיות על כסאות עטופות בד בצבע בורדו, ואפילו לתפוס תנומה קלה ללא כאבי גב. הרצפה הוחלפה הקירות נצבעו , האולם מו

סמלי עצמאות

כרזת העצמאות הראשונה מאייר: יוחנן סימון יש האומרים שתכונותיו של אדם נקבעים בילדותו, יש המפליגים עד תקופת העוברות. כך גם בנרטיב ההיסטורי של מדינתנו. ישנם סמלים ודימויים המלווים את המדינה בדרך לעצמאותה ובתקופה הראשונה להיווסדה, מקבעים את דמותה, לאחר מכן קשה לשנות דפוסי התנהגות ואופי.  בחדר עבודתי אני מחזיק מוזיאון היסטורי ישראלי קטן, אוסף אישי של חפצים ודימויים. בין החפצים שאספתי ושמרתי לעצמי יש מגוון של פריטים שעם הזמן התברר לי שהדימויים המופיעים בהם נהפכו לאיקון לאומי.  באוסף נמצא גם  פריט או שניים שנותנים מקום לעם השני היושב וחי בארצנו. על קיר המוזיאון הזעיר תלויה צלחת נחושת פשוטה עליה חרוטה מנורת שבעת הקנים שעם ייסוד המדינה נהפכה לסמלה הרשמי.  על הצלחת רשום בכתב מובלט : "שנה ראשונה למדינת ישראל" תש"ח- ט. צלחת מאוד סמלית ללא קישוטיות נלווית. סמל הריבונות של המדינה היהודית נטו. בדרך אל הריבונות, אספתי עוד ריקועי נחושת מבית היוצר של בצלאל, שהיו קבועים באלבומי תמונות של פעם. קבר רחל, ירושלים העתיקה, הכותל המערבי, חלוץ החורש את אדמת המולדת, רועה צאן עברי מנגן

המילה לא שוכחת

המילים הן כמו "דרך זכורה". הן זוכרות את מה שכבר שכחנו. הן העדות וההוכחה למעשינו – לטוב ולרע. הן הארכיון האישי והקולקטיבי שלנו. הקשר, הביקורת והגמול. "סימני הדרך" שנשארו לאחר לכתנו. המילה לא שוכחת, לא מטייחת. "הברית עם המילה" היא הצבע, הקו, הנייר והמכחול. חלק ממני. המילים הללו כתובות בכתב ידו של יובל דניאלי  כמו שכבה שלישית על גבי הסקיצות שהכין לקראת תערוכה שאמורה הייתה לחנוך מרחב תצוגה חדש ביד-טבנקין. שתי השכבות שמתחת למילים הן שכבת הרישום והצבע ושכבת קולאז' צילומית של טקסטים ממאמריו העוסקים בדימויים הוויזואליים  של היצירה הקיבוצית ובאמניה ומעצביה. יובל דניאלי סקיצות ל"דרך זכורה"  סדרת העבודות הללו של יובל באה להציג את היצירה שלו שהלכה והתמצבה על שלוש רגליים – על היותו אמן היוצר בקשת רחבת סוגות של האמנות הפלסטית, על היותו במשך שנים ארוכות מי שמופקד בארכיון השומר הצעיר בגבעת-חביבה על חקר, איסוף ושימור של האמנות הקיבוצית ועל עיסוקו גובר בכתיבה היסטורית ורעיונית כאחת על אמנות ותרבות ההתיישבות העובדת. לדבריו הבחירה שלו ב

ראוותנות מול צניעות

חג הפסח   התגבש במדבר. זיכרון המסע חרוט עמוק בלב העם, בכתביו מנהגיו, שיריו ואמרותיו. "הננו מוכנים לספר ביציאת מצרים, מעבדות לחרות משעבוד לגאולה", כתוב בהגדת הפסח הקיבוצית.  מצווה זו של זיכרון ועיון באותו מסע מדברי מופלא לאורך ארבעים שנה מביא אותי כל פעם מחדש לעיין במקרא ולנסות   לברור מהפסוקים הכתובים בו  את האקטואליה הרלוונטית לימנו אנו. איור: משה פרופס - הגדת פסח של הקיבוץ הארצי - 1958 בקיבוצי קיים חוג צנוע של לימוד ועיון בפרשת השבוע אותו מעבירה בתבונה מלמדת, הרבה, לילה וסיד חברת הקיבוץ. לפני כמה שבועות עיינו בספר שמות בפרשת תרומה המתרחשת במדבר סיני בתקופה הראשונה לנדידה. בפרק כה נאמר: א  וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.   ב  דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה:  מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי.   ג  וְזֹאת, הַתְּרוּמָה, אֲשֶׁר תִּקְחוּ, מֵאִתָּם:  זָהָב וָכֶסֶף, וּנְחֹשֶׁת.   ד  וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי, וְשֵׁשׁ וְעִזִּים.   ה  וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים, וַעֲצֵי שִׁט

חגים ומועדים לשמחה וצהלה...

לקראת פורים נזכרתי בשיר הילדים הפופולארי: "מדוע לא יחול פורים  פעמיים בשבוע". למה פעמיים, כי ילדים אוהבים להתחפש, להחליף זהויות, לחיות ולו לרגע את החלום.  ומה חלום גדול יותר מאשר פורים. אז באמת הורים יקרים, מדוע שלא תעשו לילדיכם יום, יום חג. התנאי כמובן שההורים לא כופים את החלום שלהם על ילדיהם. אני מכיר כאלה הנושאים עמהם חגי פורים טראומטיים בהם התחפושת כמעט והרגה את לובשה. ילדים רכים אנוסים ללבוש תחפושת מאוד "יצירתית" ובעלת השראה ומעוף מבית היוצר של ההורים. הפעוט המסכן אנוס ללכת בתוך קופסת קרטון עליה מצויר תא טלפון ציבורי ושני חורים קטנים לעיניים.  הקופסא הולכת ומקפצת, עד שנמאס  ללובשה הקט, מורידה בזעם ונשאר בוכה ואומלל ללא תחפושת. אחד מנכדי  הודיע חגיגית שהוא מתחפש השנה ל"קובייה הונגרית". אני מדמיין לעצמי כיצד קובייה הונגרית בת שבע הולכת למסיבת  פורים ומתנועעת בקלילות ובגמישות.... אצלנו בבית כול יום פורים. נכדי (בעיקר נכדותיי) אוהבים להתחפש ולהציג. ארגז מלא תחפושות ספון בארון ומצפה לרגע בו יתפרץ יצר ההתחפשות וההצגה תתחיל. יש טקס מיוחד לנוהל זה