דילוג לתוכן הראשי

רשומות

מציג פוסטים מתאריך נובמבר, 2013

השומרים מאיי הקריבים, תולדות תנועת השמר הצעיר בקובה
Los Shomrim del Caribe, historia del movimiento Hashomer Hatzair en Chile

הופעת הספר על תנועת השומר הצעיר בקובה בשיתוף עם ארכיון יד יערי ובתמיכת קרן חבצלת הספר מגולל את סיפורה של תנועת השומר הצעיר בקובה החל מהקמתה בשנות השלושים של המאה הקודמת ועד סיום פעילותה בשנת 1961, כשהגרעין האחרון עלה ארצה ללא הוריו והשתלב בחברת הנוער יחיעם. ספר זה אינו מחקר אקדמי אלא סיפור היסטורי המשלב את המידע הנובע ממקורות היסטוריים שנשמרו בארכיונים שונים בארץ עם עדויותיהם של חברי התנועה לשעבר, הנמצאים כעת בחו"ל, שרואיינו במיוחד למטרה זאת. הפרקים השונים מתארים את שנותיה הראשונות של התנועה, צמיחתה, התפתחותה והשתתפותה הפעילה בחיים הקהילתיים ושמים את הדגש על ארבעת הגרעינים שעלו ארצה ונקלטו בקיבוצים געש, דביר, געתון ויחיעם. כמו-כן, נוספו להם נספחים אינפורמטיביים (ביבליוגרפיה, רשימת השליחים שפעלו בקובה, רשימת החלוצים הקובנים שנפלו בארץ, מונחון מושגים הקשורים לתנועת הנוער ולקיבוץ וכד'), המרחיבים את המידע הנמסר בספר. הפרויקט הינו פרי יוזמתה של קבוצת חברי התנועה לשעבר החיים בארץ, שנרתמו בהתלהבות למשימה להנציח את פעלה באי הקריבי. הספר נכתב בספרדית, והמשך הפרויקט כ

אביטל גבע – הבית והדרך...

פרס מפעל חיים בתחום האומנות הפלסטית לשנת 2013 המוענק מטעם משרד התרבות והספורט , ניתן לאמן אביטל גבע, על שום שהוא "מופת של רדיקליות אומנותית, יושרה אישית ומחויבות חברתית" (מנימוקי חבר השופטים). זכייתו של אביטל גבע בפרס משרד התרבות והספורט על מפעל חיים בתחום האומנות הפלסטית  הוא דבר בעיתו, מובן וראוי.  פרס על מפעל חיים קיים בדיוק לאנשים מתמידים ומרחיקי ראות כמו אביטל. אביטל גבע איננו אומן המסתגר בד' אמות הסטודיו ומצייר להנאתו התרשמויות מהחיים. במובן הקלאסי אביטל כבר לא מצייר. הוא איננו עוסק באמנות קונבנציונאלית. הוא לקח את כוח היצירה המרשים שלו למחוזות חברתיים – פוליטיים ואקולוגיים שהחיבור ביניהם הוא, היצירה האמיתית של החיים. המעורבות הפעילה והמגיבה שלו בשטחי חיים רבים ומגוונים היא המייחדת אותו ונותנת משמעות למעשיו. אביטל הנו אדם יוצר שביצירתו הרב תחומית הוא מוסיף חיים וצבע למפעל. והמפעל הוא החממה החינוכית-אקולוגית שבנה והגה ביחד עם רפי שפירא ז"ל ואחרים לפני 36 שנים בקיבוצו עין שמר (בשנת 1977) היום כאשר בקיבוצים רבים חוסל משק החיי המקומי, וענפי החקלאות

צלמי החצר הקיבוצית. (צילומי "השבוע" , שנים: 1950 – 1953)

תיעוד חיי הקיבוץ לאורך התקופות השונות , עוד מבראשית, היה לתופעה מוכרת  שנשאה עמה הצדקה אידיאולוגית. דור המייסדים האמין בשליחות החלוצית-קיבוצית  שהוא העמיס על כתפיו. אמונה איננה מספקת עם היא לא מלווה בהנצחתה למען ההיסטוריה. למען התיעוד ההיסטוריה גויסה גם המוזה. משוררים, ציירים, כוריאוגראפיים, מוסיקאים, וסופרים. יצירה בשרות התיעוד והאידיאולוגיה.  אך את המעשה התיעודי היום יומי, זה המקביל ליומן קיבוצי לקחו על עצמם עשרות צלמי הקיבוץ, רובם צלמים אלמונים שפעלו במסגרת החצר הקיבוצית. אנחנו דנים בשנים הראשונות לייסודו של קיבוץ. כול קיבוץ והראשוניות התקופתית שלו. היה זה צילום המכוון כלפי פנים, לטובת חברי הקיבוץ מתוך הבנה ש"הצלמים מתעדים היסטוריה". בית שהוקם, רפת שנבנתה, מגדל מים  שהזדקר לפתע למעלה, חפירת הבאר הראשונה, קבוצת  הילדים הראשונה, טיול בארץ, חג, עץ, וכמובן,שומר השדות המיתולוגי. הראשוניות תועדה מתוך מודעות חזקה של שליחות. "הייתה לי תחושה שעלי להנציח את מה שעשוי להיות ההיסטוריה שלנו" (מדברי הצלם יולק לוטן ממשמר העמק).  מסופר על צלם קיבוץ, שכאשר החברים היו עוב

המקצוע: גרפיקה

"בשיר ובחרט" הוא ספר לדברי שירה והדפסי לינוליאום, פרי יצירתם של משוררים וחמישה אמני תחריט מהקבה"א (יוחנן סימון, יצחק בן מנחם, אברהם (טושק) אמרנט, ג'ניה ולדברג, ושלמה מאיר).  שיצא לאור בשנת 1939. מקובל לראות בספר זה את ההפקה הספרותית הראשונה של הוצאת הספרים "ספרית פועלים".  הדפסי הלינוליאום היו "לספינת הדגל" בגרפיקה הקיבוצית. על יתרונותיהם  והתאמתם של הדפסי הלינוליאום והעץ עמדנו כבר בפתיחה , נחזור ונציין שהיכולת להדפיסם כמעט בכל מצב והמשמעות העממית – אידיאולוגית האצורה בטכניקה הזו, בשילוב מסורת מתפתחת של אמני שמאל מהפכניים בעולם, התאימה לרוח התקופה החלוצית. עם סיומה של מלחמת השחרור  ומיסוד המבנה הארגוני הפנים תנועתי , התברר שיש צורך בגרפיקאים חברי קיבוץ כדי לאייר את כתבי העת, ספרים ועיתונים שהופקו בכמויות הולכות וגדלות. הייתה הבנה שלמילה הכתובה כוח בגיבוש האידיאולוגיה  והמשנה התרבותית – חינוכית  - חברתית של חברי הקיבוץ.  כך נקראים יוצרים חברי קיבוץ שכישוריהם תאמו  את האיור הגראפי להיות מאיירי המערכת התנועתית – מפלגתית. שמואל כץ, שרגא וו

הטעם הקיבוצי

שרגא וויל מנוחה בשדה 1952 האם קיים טעם קיבוצי אסטטי  משותף בין חברי הקיבוץ? האם חיי הצוותא ההדוקים, החינוך המשותף , תרבות משותפת, רעיון משותף כל אלה השפיעו גם על אופי הטעם האסטטי של חברי הקיבוץ? נושא מרתק זה ראוי שייחקר על ידי בעלי מקצוע. כמי שהתחנך בקיבוץ בשנות הארבעים חמישים ונחשף לדימויים חזותיים ששודרו לנו מעל גבי קירות ומבין דפי העיתונים והספרים התנועתיים אני משוכנע שישנם מאפיינים משותפים למה שאנחנו קוראים "אסטטיקה קיבוצית". המבנה הפיזי של הקיבוץ, על שביליו, בניניו וגן הנוי שבו. ארכיטקטורת הקיבוץ האחידה הבנויה לתלפיות על פי הפונקציות הנדרשות.  באחידות הבין קיבוצית הזו ישנה אמירה אסטטית מאוד חזקה. הטעם האסטטי הקיבוצי התגבש עם השנים כחלק מאידיאולוגיה אסטטית שדגלה בצניעות , פשטות ושוויוניות.  הטעם האסטטי נגע לתחומי חיים שלמים. סגנון חיים צנוע ולא מוחצן, לבוש הולם,  עיצוב חדרו של החבר ועיצובו של חדר האוכל. היו קודים ברורים של שפה אסטטית שעל פיהם התנהלו חיי הקהילה הקיבוצית. אחד החישוקים החזקים שקיבעו את הטעם הקולקטיבי הייתה הביקורת  הפנימית שלא סבלה חריג

הכרזה המאוירת

הכרזה המאוירת לצרכים פוליטיים, ותנועתיים  ראשיתה בסוף שנות השלושים. הכרזות הפוליטיות היו לנשק לגיטימי במאבק על כול קול.  גויסו אמנים מהקיבוצים כדי ליצור אומנות פוליטית למטרות פוליטיות מוגדרות (הקבה"א, תנועת השוה"צ ומפ"ם בלטו בתחום זה). בחירת מעצבי הכרזות לא הייתה סתמית. היו אלה אמנים – גרפיקאים שהתיישרו ביצירתם עם הקו האומנותי – אידיאולוגי של התנועות. אמנים שדרכי הביטוי שלהם היו ריאליסטיות ומובנות לציבור החברים. היו כרזות שייעודם היה בחירות. היו כאלה שהופקו לרגל אירועים חברתיים-תרבותיים וארגוניים. תנועות הנוער לדוגמא היו גוף שבעבורו הופקו לא מעט כרזות. לכול מסגרת פוליטית ותנועתית היו הגרפיקאים שלה. מבין חברי הקיבוץ לא היה קיים הנוהג של "לחצות את הקווים" ולאייר כרזה בשביל תנועה ומפלגה אחרת. הייתה הזדהות רעיונית מובהקת של אמני הכרזות עם המפלגה המזמינה.  אחד הציירים הבולטים שהרבה בציורי כרזות למטרות פוליטיות היה יוחנן סימון (גן שמואל).  ציוריו מוכרים בסגנונם המיוחד שהושפע בין היתר מהאומנות המונומנטאלית הדרום אמריקנית ובמיוחד מזו המכסיקנית. בכרזותיו ביט

הקריקטורה הקיבוצית

הקריקטורה הינה סוגה מיוחדת בגרפיקה, הינה סאטירה מאוירת.  לקסיקון לועזי – עברי חדש מגדיר אותה כך: "רישום או ציור השואף לעשות רושם מצחיק ע"י הפרזה  ועיוות של קווים אופייניים בתיאור אנשים ואירועים". להומור בהיסטוריה היהודית היה תפקיד מרכזי. על הדברים הרציניים והקשים ביותר הגיבו בהומור וסאטירה. במקום לבכות העדיפו בעם היהודי לצחוק. היה זה צחוק משחרר שהקל על מכאובי הגלות. גם לקריקטורה במרחב הקיבוצי היה תפקיד חברתי ראשון במעלה. הקריקטורה אפשרה את מרחב הנשימה בימים בהם שלטו דפוסי מנהל והתנהגות קשוחים וחסרי פשרות בחברה הקיבוצית.    קריקטורות ראשונות אנחנו מוצאים כבר בסוף שנות העשרים  בבית אלפא פרי עפרונו של לוזר, הוא אליעזר הלבני. הלבני היטב לתאר  את מנהיגי הקיבוץ כדמויות הומוריסטיות לבושי מדים ועטורי מדליות וחשיבות בנוסח צבאו של הקיסר פרנץ יוזף. דרך ציוריו את בעלי התפקידים בקיבוץ העביר לוזר הלבני ביקורת מרומזת עליהם. הקריקטורות שלו על "מנהיגי" בית אלפא הופיעו בעיתון הקיר המקומי שנקרא "ברחש". לימים עבר לוזר על רקע של ויכוח אידיאולוגי עם קבוצת

הגדת פסח קיבוצית

הגדה לפסח  של  הקיבוץ הארצי השומר הצעיר . הגדת הפסח הנה ללא ספק החיבור היהודי המעוטר והמאויר ביותר. מתוך אלפי הגדות שהוצאו לאור בארץ ובחו"ל לאורך הדורות, לתנועה הקיבוצית חלק חשוב בהם. למעלה משבע מאות הגדות של פסח נכתבו בתנועה הקיבוצית במשך שישים שנה. (6) מאז ההגדה הראשונה שהופקה בתנועה הקיבוצית בשנת 1935 בקיבוץ גבעת-ברנר (הגדת העליות, הופקה בשיטת הסטנסיל איור: אריה (מאירהוף) חצור). אריה חצור היה היזם והרוח החיה בהפקת הגדת הקיבוץ. הוא זה שהגה ואייר את ההגדה בחרט הסטנסיל וחילק לחברי הקיבוץ עת דפי ההגדה עם קווי המתאר של איוריו כדי שימלאו אותם בצבעים. בכך נהפכה הגדת גבעת ברנר להגדה שכל חברי הקיבוץ היו שותפים לה. שמעתי סיפורים פולקלוריסטיים כיצד אחר יום עבודה קשה היו חברי הקיבוץ צובעים את איורי ההגדה לאורה עששית נפט באוהל המגורים.  ההגדות הקיבוציות ומאוחר יותר אלו שהופקו ע"י התנועות הקיבוציות היו ליצירות גראפיות שהוו נכס צאן ברזל באיורי ההגדות לדורותיהם.  האומנים שנקראו ללוות את ההגדות בציוריהם היו אלה שהתבלטו יותר באופי הגראפי - אילוסטראטיבי של יצירתם. רבים מהם נהיו בה