דילוג לתוכן הראשי

רשומות

מציג פוסטים מתאריך 2022

"האטליה של שרגא" בהעוגן

על הפרק עומד לנגד עיננו, כראי תרבותי-אמנותי לא פתור נושא עיזבונות יצירות אמנות של יוצרים שהלכו לעולמם, ויצירתם מבקשת התייחסות. נאמר על האמת, קשה לקלוט את העושר הכמותי הרב שנשאר לאחר מות יוצר. מוזיאונים, גלריות וארכיונים לא בנויים לקבל ולשמר את היש שנשאר. לא תמיד ביכולת המשפחה למצוא פתרון מספק והולם לעיזבון היצירתי. גם בקיבוצים אין משנה סדורה של פתרונות, ובמקרים רבים הקיבוץ לא בהכרח רואה את עצמו אחראי לעיזבון. התשובה עומדת לפתחה של משפחה שאכפת לה מהיצירות, ולעתים ידה קצרה מלהתמודד עם סוגייה זו. התעקשותה של משפחת האמן שרגא ווייל (2009-1918) לשמר את יצירותיו ראויה להוות דוגמא ומופת ליחס חיובי ומקצועי של שימור עזבון אומנותי, במקום מיוחד שהוכשר לשם כך. "האטליה של שרגא" שוכן במרכז הקיבוץ בצמוד לחדר האוכל. הוא מורכב משני חללים; מחסן לשימור יצירות, וחלל תצוגה מיצירות האמן, בו מלבד התערוכה המוצגת , מקום של נראות לכלי עבודתו וחפצי הסטודיו שהיו למקור השראה לאמן ביצירתו. בצהרי יום שישי (4.3.2022) נפתח במעמד חגיגי ומכובד בהשתתפות בני משפחה, חברים מהקיבוץ, שוחרי אומנות ומוקי

הסוגה המיוחדת של שאול קנז – דברים לזכרו של אמן וידיד

צלצול הטלפון בישר על פטירתו לאחר מחלה קשה של שאול קנז. שאול היה אדם ישר, לא כזה שמדבר ברמזים. איש של אמת ויושרה. כך הוא דיבר עמי בגובה המציאות על מחלתו וסופה הבלתי נמנע. בהומור האופייני לו , קבע ברורות שהוא נמצא על "זמן שאול". שיחק בצמד מילים עם שמו. ההומור הציני והמפוכח שלו משך תמיד את תשומת ליבי. הידידות האישית שלי עם שאול הייתה רבת שנים. נפגשנו לראשונה בחוגי אמנות של ההתיישבות העובדת במכון לציור ופיסול ע"ש אבני, אי שם בשנות השישים. כבר אז הוא היה עטור זקן שחור שלא נפרד ממנו והיה לחלק מאישיותו, עם השנים הוא הלבין. הזקן הוסיף לדמותו נופך של נביא, שלפעמים זועם ולפעמים חומל. אהבתי את שאול האיש, האדם, לא פחות מכך את איוריו, ציוריו וגישתו הבריאה והמפוקחת למציאות החיים. קשה להפריד בין חייו, דעותיו והשקפת עולמו על הקיבוץ, הפוליטיקה ואמת החיים, לבין יצירותיו שהיו פרוסות על תחומים רבים: קריקטורות, עיצוב גרפי, ציור נטו נקי , אמנות לשם אמנות. לא פחות חשוב, ספריו ואמרותיו שהיו מכונסות בחוברות שעסקו בענייני קיבוץ (גן שמואל זה – חג ה – 70; לחפש את זה בחפצים הקטנים, חג ה - 80) , ש

מסע סוער – צידה לדרך

מסע סוער – הקיבוץ 1954-1932 ליקוט וכתיבה : מוקי צור. עריכה: חנה עמית עיצוב והפקה: נעמי מורג כריכה רכה 278 עמ'. הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרית פועלים 2021 | בשיתוף עם יד טבנקין ויד יערי הוצא לאור במלאת חמישים שנה ליד טבנקין.                                    * שם הספר מעיד על תקופתו, מסע סוער בין הציבורי – המשימתי, לאישי והאינדיבידואלי. בין "פגישה לאין קץ" של אלתרמן (1938) לבין "המנון הפלמ"ח" של זרובבל גלעד (1941). הדימוי שנבחר לעטוף את עטיפת הספר מעיד על תוכנו ומקוריותו. ילדה (בשער הקדמי) ונער (בשער האחורי) קופצים   למרחק במאמץ נעורים מתפרץ ( צילומו של צבי נהור מקיבוץ גת) . מה יותר נכון לתאר את התקופה האמורה מאשר הבחירה בתמונה הזו שאין בה מהגבורה והפאתוס, אלא צילום של ילדים ביום ספורט קיבוצי . לא עלילות גבורה ואגרופים קמוצים,   אלא דימוי פשוט הלקוח מאירוע מקומי, המדגיש שהמעשה הקיבוצי בנוי ברובו מרגעי חול קטנים, במידה רבה השלמה לשם הספר.     "ספר זה הוא המשך של "כאן על פני האדמה" (הוצאת הקיבוץ המאוחד 1981) שעשיתי זה מכבר