איור: יוחנן סימון 1949 לאחרונה השתתפתי כשומע ביום עיון באוניברסיטת תל אביב לציון 40 שנה לפטירתו של ד"ר משה סנה. ממנהיג מטאור שדרך בשמי הציונות והמדינה שבדרך, בחר להתנתק מהציונות בדרכו אל הקומוניזם. ישבתי באולם הדחוס מרוב משתתפים, מתעניינים שבאו לשמוע על האיש ומשנתו. רבים מהמשתתפים היו בצעירותם מנאמניו. מנאמני האמונה בצדק הקומוניסטי המוחלט ובעתיד העולמי תחת שלטונה של ברה"מ. הסתכלתי והרהרתי עד כמה אנחנו חברי הקבה"א היינו בשעתו קרובים לחצות את הקווים אל עולם המחר הקומוניסטי... היה דגל אחד שאחד את כל מאמיני עולם הסוציאליזם - הדגל האדום. והיה חג מיוחד שבו הונפו דגלים אדומים בראש חוצות , חג האחד במאי. אני שייך לדור שגדל בתפר בין האמונה הלוהטת בעולם הקומוניסטי שהדגל האדום היה דגלו, לבין ההתפקחות וההתנערות מכל אלה. אני שייך לדור שמגיל צעיר מאוד התחנך על צדקת הדרך באמצעות סמלים ואיקונים. "האינטרנציונאל" היה להמנון שני. הדגל האדום הקדים לעתים את זה הכחול – לבן. בגיל 8 ציירתי את מהפכת אוקטובר עם סטלין ולנין בראשה וכמובן עם הדגל האדום. כילד ענדתי באחד...