יד יערי יום יום

תיעוד חיי הקיבוץ לאורך התקופות השונות , עוד מבראשית, היה לתופעה מוכרת  שנשאה עמה הצדקה אידיאולוגית. דור המייסדים האמין בשליחות החלוצית-קיבוצית  שהוא העמיס על כתפיו. אמונה איננה מספקת עם היא לא מלווה בהנצחתה למען ההיסטוריה. למען התיעוד ההיסטוריה גויסה גם המוזה. משוררים, ציירים, כוריאוגראפיים, מוסיקאים, וסופרים. יצירה בשרות התיעוד והאידיאולוגיה.  אך את המעשה התיעודי היום יומי, זה המקביל ליומן קיבוצי לקחו על עצמם עשרות צלמי הקיבוץ, רובם צלמים אלמונים שפעלו במסגרת החצר הקיבוצית. אנחנו דנים בשנים הראשונות לייסודו של קיבוץ. כול קיבוץ והראשוניות התקופתית שלו. היה זה צילום המכוון כלפי פנים, לטובת חברי הקיבוץ מתוך הבנה ש"הצלמים מתעדים היסטוריה". בית שהוקם, רפת שנבנתה, מגדל מים  שהזדקר לפתע למעלה, חפירת הבאר הראשונה, קבוצת  הילדים הראשונה, טיול בארץ, חג, עץ, וכמובן,שומר השדות המיתולוגי. הראשוניות תועדה מתוך מודעות חזקה של שליחות. "הייתה לי תחושה שעלי להנציח את מה שעשוי להיות ההיסטוריה שלנו" (מדברי הצלם יולק לוטן ממשמר העמק).  מסופר על צלם קיבוץ, שכאשר החברים היו עוב

"בשיר ובחרט" הוא ספר לדברי שירה והדפסי לינוליאום, פרי יצירתם של משוררים וחמישה אמני תחריט מהקבה"א (יוחנן סימון, יצחק בן מנחם, אברהם (טושק) אמרנט, ג'ניה ולדברג, ושלמה מאיר).  שיצא לאור בשנת 1939. מקובל לראות בספר זה את ההפקה הספרותית הראשונה של הוצאת הספרים "ספרית פועלים".  הדפסי הלינוליאום היו "לספינת הדגל" בגרפיקה הקיבוצית. על יתרונותיהם  והתאמתם של הדפסי הלינוליאום והעץ עמדנו כבר בפתיחה , נחזור ונציין שהיכולת להדפיסם כמעט בכל מצב והמשמעות העממית – אידיאולוגית האצורה בטכניקה הזו, בשילוב מסורת מתפתחת של אמני שמאל מהפכניים בעולם, התאימה לרוח התקופה החלוצית. עם סיומה של מלחמת השחרור  ומיסוד המבנה הארגוני הפנים תנועתי , התברר שיש צורך בגרפיקאים חברי קיבוץ כדי לאייר את כתבי העת, ספרים ועיתונים שהופקו בכמויות הולכות וגדלות. הייתה הבנה שלמילה הכתובה כוח בגיבוש האידיאולוגיה  והמשנה התרבותית – חינוכית  - חברתית של חברי הקיבוץ.  כך נקראים יוצרים חברי קיבוץ שכישוריהם תאמו  את האיור הגראפי להיות מאיירי המערכת התנועתית – מפלגתית. שמואל כץ, שרגא וו

שרגא וויל מנוחה בשדה 1952 האם קיים טעם קיבוצי אסטטי  משותף בין חברי הקיבוץ? האם חיי הצוותא ההדוקים, החינוך המשותף , תרבות משותפת, רעיון משותף כל אלה השפיעו גם על אופי הטעם האסטטי של חברי הקיבוץ? נושא מרתק זה ראוי שייחקר על ידי בעלי מקצוע. כמי שהתחנך בקיבוץ בשנות הארבעים חמישים ונחשף לדימויים חזותיים ששודרו לנו מעל גבי קירות ומבין דפי העיתונים והספרים התנועתיים אני משוכנע שישנם מאפיינים משותפים למה שאנחנו קוראים "אסטטיקה קיבוצית". המבנה הפיזי של הקיבוץ, על שביליו, בניניו וגן הנוי שבו. ארכיטקטורת הקיבוץ האחידה הבנויה לתלפיות על פי הפונקציות הנדרשות.  באחידות הבין קיבוצית הזו ישנה אמירה אסטטית מאוד חזקה. הטעם האסטטי הקיבוצי התגבש עם השנים כחלק מאידיאולוגיה אסטטית שדגלה בצניעות , פשטות ושוויוניות.  הטעם האסטטי נגע לתחומי חיים שלמים. סגנון חיים צנוע ולא מוחצן, לבוש הולם,  עיצוב חדרו של החבר ועיצובו של חדר האוכל. היו קודים ברורים של שפה אסטטית שעל פיהם התנהלו חיי הקהילה הקיבוצית. אחד החישוקים החזקים שקיבעו את הטעם הקולקטיבי הייתה הביקורת  הפנימית שלא סבלה חריג

הכרזה המאוירת לצרכים פוליטיים, ותנועתיים  ראשיתה בסוף שנות השלושים. הכרזות הפוליטיות היו לנשק לגיטימי במאבק על כול קול.  גויסו אמנים מהקיבוצים כדי ליצור אומנות פוליטית למטרות פוליטיות מוגדרות (הקבה"א, תנועת השוה"צ ומפ"ם בלטו בתחום זה). בחירת מעצבי הכרזות לא הייתה סתמית. היו אלה אמנים – גרפיקאים שהתיישרו ביצירתם עם הקו האומנותי – אידיאולוגי של התנועות. אמנים שדרכי הביטוי שלהם היו ריאליסטיות ומובנות לציבור החברים. היו כרזות שייעודם היה בחירות. היו כאלה שהופקו לרגל אירועים חברתיים-תרבותיים וארגוניים. תנועות הנוער לדוגמא היו גוף שבעבורו הופקו לא מעט כרזות. לכול מסגרת פוליטית ותנועתית היו הגרפיקאים שלה. מבין חברי הקיבוץ לא היה קיים הנוהג של "לחצות את הקווים" ולאייר כרזה בשביל תנועה ומפלגה אחרת. הייתה הזדהות רעיונית מובהקת של אמני הכרזות עם המפלגה המזמינה.  אחד הציירים הבולטים שהרבה בציורי כרזות למטרות פוליטיות היה יוחנן סימון (גן שמואל).  ציוריו מוכרים בסגנונם המיוחד שהושפע בין היתר מהאומנות המונומנטאלית הדרום אמריקנית ובמיוחד מזו המכסיקנית. בכרזותיו ביט

הקריקטורה הינה סוגה מיוחדת בגרפיקה, הינה סאטירה מאוירת.  לקסיקון לועזי – עברי חדש מגדיר אותה כך: "רישום או ציור השואף לעשות רושם מצחיק ע"י הפרזה  ועיוות של קווים אופייניים בתיאור אנשים ואירועים". להומור בהיסטוריה היהודית היה תפקיד מרכזי. על הדברים הרציניים והקשים ביותר הגיבו בהומור וסאטירה. במקום לבכות העדיפו בעם היהודי לצחוק. היה זה צחוק משחרר שהקל על מכאובי הגלות. גם לקריקטורה במרחב הקיבוצי היה תפקיד חברתי ראשון במעלה. הקריקטורה אפשרה את מרחב הנשימה בימים בהם שלטו דפוסי מנהל והתנהגות קשוחים וחסרי פשרות בחברה הקיבוצית.    קריקטורות ראשונות אנחנו מוצאים כבר בסוף שנות העשרים  בבית אלפא פרי עפרונו של לוזר, הוא אליעזר הלבני. הלבני היטב לתאר  את מנהיגי הקיבוץ כדמויות הומוריסטיות לבושי מדים ועטורי מדליות וחשיבות בנוסח צבאו של הקיסר פרנץ יוזף. דרך ציוריו את בעלי התפקידים בקיבוץ העביר לוזר הלבני ביקורת מרומזת עליהם. הקריקטורות שלו על "מנהיגי" בית אלפא הופיעו בעיתון הקיר המקומי שנקרא "ברחש". לימים עבר לוזר על רקע של ויכוח אידיאולוגי עם קבוצת

הגדה לפסח  של  הקיבוץ הארצי השומר הצעיר . הגדת הפסח הנה ללא ספק החיבור היהודי המעוטר והמאויר ביותר. מתוך אלפי הגדות שהוצאו לאור בארץ ובחו"ל לאורך הדורות, לתנועה הקיבוצית חלק חשוב בהם. למעלה משבע מאות הגדות של פסח נכתבו בתנועה הקיבוצית במשך שישים שנה. (6) מאז ההגדה הראשונה שהופקה בתנועה הקיבוצית בשנת 1935 בקיבוץ גבעת-ברנר (הגדת העליות, הופקה בשיטת הסטנסיל איור: אריה (מאירהוף) חצור). אריה חצור היה היזם והרוח החיה בהפקת הגדת הקיבוץ. הוא זה שהגה ואייר את ההגדה בחרט הסטנסיל וחילק לחברי הקיבוץ עת דפי ההגדה עם קווי המתאר של איוריו כדי שימלאו אותם בצבעים. בכך נהפכה הגדת גבעת ברנר להגדה שכל חברי הקיבוץ היו שותפים לה. שמעתי סיפורים פולקלוריסטיים כיצד אחר יום עבודה קשה היו חברי הקיבוץ צובעים את איורי ההגדה לאורה עששית נפט באוהל המגורים.  ההגדות הקיבוציות ומאוחר יותר אלו שהופקו ע"י התנועות הקיבוציות היו ליצירות גראפיות שהוו נכס צאן ברזל באיורי ההגדות לדורותיהם.  האומנים שנקראו ללוות את ההגדות בציוריהם היו אלה שהתבלטו יותר באופי הגראפי - אילוסטראטיבי של יצירתם. רבים מהם נהיו בה

האומנות הגראפית העממית בקיבוץ, באה לידי ביטויה באמצעות לוח המודעות הקיבוצי. "לוח המודעות" הקיבוצי היה  למוסד. איקון תקשורתי ותרבותי. לרוב הוא קבוע במבואה של חדר האוכל, מקום ציבורי מרכזי שכל חבר קיבוץ ממוצע היה מגיע אליו שלוש ארבע פעמים ביום. ראשיתו עם ייסוד הקיבוץ. היה צורך בכלי תקשורתי יום יומי בין הממסד לחבר, בין החברים לבין עצמם. לוח המודעות הקיבוצי היה לסיסמוגרף  של קצב החיים הקיבוצי. לפני שנים, סיפר לי ידיד שכאשר הוא מגיע לקיבוץ לביקור הוא ניגש ללוח המודעות, באמצעותו הוא מקבל פרופיל מעודכן של הקיבוץ.   מה לא נתלה על לוח המודעות ? סידור עבודה ורכב. ישיבות של ועדות וצוותים. תוכן שיחת הקיבוץ העתידה להתקיים בערב.  טיולים, מפגשים, ומשחקי ספורט. הוראות בטחון ותורנויות למיניהן. גיוסים לפרדס, העמסת עופות ועישוב כותנה. מציאות, אבידות, והודעות ממסדיות מהכל- בו, המרפאה, המזכירות ורכז המשק. חתונות , לידות ופטירות. מודעות חג מעוצבות לתפארת , וצילום השבוע הקיבוצי. לקראת מערכות בחירות ומבצעים פוליטיים גדולים (הפגנות, עצרות כנסים) שמש לוח מודעות  פלטפורמה לגיוס פוליטי המוני. לקר

אין קיבוץ ללא עיתון פנימי. ישנם כאלה היוצאים באופן קבוע בין שבוע  לחודש ימים ואחרים בתדירות פחותה, בצמוד לחגים ומועדים. מקורו של עלון הקיבוץ , בקן התנועתי בגולה.  בקני תנועות הנוער בפולין, אוסטריה , גרמניה וכו' עוד בתקופת מלחמת העולם הראשונה. תנועת "השומר הצעיר" שלדעת היסטוריונים הנה תנועת הנוער היהודית - ציונית הראשונה (נוסדה בשנת - 1913) מפרסמת בשנת 1917 בוינה בשפה הפולנית את עיתון "השומר" . הגרפיקה של שער העיתון מזכירה את רישומיו של משה אפרים ליליאן אמן יהודי בעל שם, שהושפע רבות מסגנון האר- נבו. ציור השער נוסח ליליאן ממשיך ללוות את עיתוני "השומר" גם בגיליונות הבאים.  פרופסור אלי צור היסטוריון יד - יערי ומומחה בהיסטוריה של תנועות הנוער מאשר את ההנחה שראשית העלונים מקורם בעיתוני קיר של קני התנועה שנהפכו לאחר מכן לעלוני שכבות וקנים. כבר בשנת 1916 יוצא עיתון של תנועת "השומר הצעיר"  בשם "מוריה" (ללא איורים). מוקי צור היסטוריון וחוקר הקיבוץ , מספר שבדגניה היה עיתון בעל פה. חברים היו כותבים את הגיגיהם ומקריאים אותם בפומבי.  כמו

חג הקיבוץ נחשב בקיבוצים רבים כ"חג החגים". כחג החשוב והמרכזי של הקיבוץ, קל וחומר כאשר מדובר בחג יובל או חג "עגול". לסמל תפקיד מרכזי ביצירת אווירה מלכדת לקראת החג.  המשותף לסמלי חג הקיבוץ הוא תאריך החג המשולב באופן מרכזי ובולט.  בקיבוצים רבים משולבים מוטיבים מקומיים בסמל. מכוון שסמל המעוצב לקראת חג  הקיבוץ מכוון לרוב לאירוע עצמו בלבד ואין בו קביעות מתמשכת, ישנם מאיירים, לרוב קריקטוריסטים פעילים שהחליטו לשבור את הסטיגמה של לוגו רציני  המנוסח בחומרה יתרה ולהכניס בו הומור וקלילות.(דוגמת לוגו חג ה35 -  של געתון, איור: שמואל כץ, עוגת יום ההולדת של קיבוץ נצר סירני עם נרות השנים של הקיבוץ, איור: מושיק לין, סמל קיבוץ נתיב הל"ה לחג ה- 30, איור: אראלה הורוביץ וכו'). המוטיבים המרכזיים המשולבים בסמל החג הם גבעול החיטה, העץ (ברוש, עץ פרדס) , המגדל, הטרקטור, גלגל השיניים התעשייתי, תלמי החריש , פרח יפה, או רימון כסמל השפע וכמובן מספר שנות הקיבוץ.  

ארבעה מעגלי שייכות ארגוניים – פוליטיים הוו את המצע לתשתית הסמלית של התנועה הקיבוצית. מעגל השייכות העולמי (הגוש הסוציאליסטי בהנהגת ברה"מ), המעגל הפוליטי-מפלגתי (מפא"י, מפ"ם, אחדות העבודה וכו'), המעגל התנועתי – קיבוצי (הקבה"א, הקבה"מ, האיחוד והקיבוץ הדתי), ומעגל הקיבוץ היחיד.  העולם הסוציאליסטי פיתח שפה סמלית משלו שנהפכה עד מהרה לאיקון ולמותג שווקי מובהק של עולם המהפכה. (פטיש, מגל, הדגל האדום, יונת השלום וכו'). מפלגות הפועלים הישראליות אף הן פיתחו ומתגו את סמליהן, לרוב בהשפעת עולם הסמלים הסוציאליסטי (אות הרשימה בשילוב פטיש , שיבולת , חרב וכו')  וכך גם התנועות הקיבוציות. לסמליהם של שלושת המעגלים הראשונים הייתה מטרה פוליטית - שיווקית מובהקת שבאה למכור אידיאולוגיה באמצעים גראפיים. הסמלים היו מכוונים גם כלפי פנים, לחיזוק "מדורת השבט",  אך בעיקר כלפי חוץ כאמצעי פרסומי לשיווק אידיאולוגי ולגיוס אנשים ומשאבים.  סמל הקיבוץ בעיקרו היה מיועד כלפי פנים כחלק מהרצון לפתח גאוות מקום באמצעות מותג מוכר, כחלק מגיבוש הזהות הפנימית המשותפת.  לוגו הקיבוץ ה