דילוג לתוכן הראשי

רשומות

מציג פוסטים מתאריך 2020

אילנה באומן איננה

לכתוב על אילנה באומן בלשון עבר זה דבר בלתי נתפש מבחינתי. ארבעים שנים אנחנו בקשר חברי שצמח והתפתח על בסיס משותף ומוצק של אהבה לאמנות ויצירה, ולדמותה הפעילה והדינמית כמקדמת עשייה אומנותית – חברתית, בקהילה. אישית, פשוט אהבתי את אילנה, את דמותה האנרגטית לבושת סינר העבודה , מתרוצצת בין תלמידיה במרכז לאמנות בגבעת-חביבה, מסבירה ומנחה כיצד לייצר את הבסיס לקרמיקה אמנותית טובה. היום אני כותב בצער על אילנה שאיננה עמנו עוד. אילנה בשותפות עם טולי באומן האיש שעמה לאורך השנים, יצרו "תאגיד להפקת פרויקטים אומנותיים", שקל היה להתחבר אליו. זוג אמנים שפעלו ללא לאות לטובת קהילת אמני הגליל העליון וההתיישבות העובדת, מתוך השקפת עולם מתקדמת בה "ציונות, סוציאליזם ואחוות עמים" איננה סיסמה מרוקנת מתוכן. לפני חמש שנים ליווינו למנוחת עולם את טולי ז"ל. אילנה וטולי הגו את רעיון הקמתה של גלריית אמנות אזורית בעמיר שייחודה בהצגתן של יצירות הנעות בתפר ביו עיצוב חומרי לאמנות נטו. בפעילותה בגלריית "סימן שאלה" מימשה אילנה את חזונם המשותף שאמנות וחברה הולכים ביחד. בעזרת צוות הגלריה הצל

המידה היא מידת כל הדברים | מחווה למנדל שרל

לבנה לטובת החוה החקלאית חייו היו בנויים מפיסות זיכרונות ומסמכים. הייתי יושב עמו בחדר עבודתו הזעיר, המלא על גדותיו בניירת וספרי עבודה פתוחים שריח מיוחד נדף מהם. תמהיל של ישן וחדש. החדרון היה תוספת מודבקת על חלק מהמרפסת כדי לאפשר יתר מקום שגם כך היה במשורה. לתוספת נלוו סדקים. הבית נבנה ללא יסודות, כך סתם כדי לחסוך. רכז הבניין הוותיק ידע יותר טוב מכולם כיצד לבנות עם סדקים... אין מה לעשות "האדמה עובדת" קבעו המומחים. גיאולוגיה מקומית. אפילו אדריכל מסטצ'קין מהמחלקה הטכנית שנקרא לחוות דעה, הרים ידיים. ביתו היה מראשית שנות השישים. מותאם לקיבוץ הישן. מטבחון קטן , כוס תה עם לימון וכפית סוכר, ושתי עוגיות פריכות תוצרת הבית שנאפו במטבחון הקטן בתנור אפיה קטן תוצרת פרידמן, היו מונחות בין הניירות על שולחן העבודה העמוס שהודבק לקיר (הפרוספקט עם הוראות שימוש ואחריות לשנה, נשאר כמזכרת בתוך עטיפת פלסטיק). תתכבד! היה מציע בנדיבות ואני כרגיל מסרב בנימוס. בהגיעו לשמונים פסק מלנהוג. הוא הרי היה נהג זהיר עם תעודות שאף הן נשארו בארכיון הפרטי כעדות. התנדבתי להיות נהגו לשעת הצורך. כאות תודה, היי

מסע במנהרת העבר בצבעים

אלבום צילומים חדש: דוד פרלמוטר בעין מצלמתו. עורך ומעצב: נדב מן הפקה והוצאה לאור: ביתמונה – מרחביה. 2020. כריכה רכה: 600 עמוד, 600 צילומים. ביתמונה – מפעל של איש אחד נדב מן מקיבוץ מרחביה הוא ידיד אישי.   אנחנו אוחזים בתחומי עניין משותפים, פרשנות ונראות חזותית של ארץ ישראל המתחדשת.   אני פועל במסגרת הארכיון התנועתי ביד-יערי,   גבעת-חביבה, ואילו נדב   מתוך "ביתמונה", המעבדה שלו במרחביה לסריקה, שיחזור והצלה של תצלומי ארץ ישראל. הקשר ביננו שוטף, כך שאנחנו מרבים להחליף רעיונות ודעות בתחום. כאשר סיפר לי שהוא עובד על אלבום תצלומים חדש משל הצלם דוד פרלמוטר ז"ל מכפר מנחם, והאלבום עומד לצאת לאור בצבעים, הרמתי גבה,      הכיצד ?    דוד   פרלמוטר כמיטב ידיעתי צילם בשחור-לבן ! השבתי בסימן קריאה ברור. נדב השיב בגאווה:   "יצרתי קשר עם חברה בעלת   תוכנה שממירה צילומי שחור – לבן לצבע   ובכוונתי להפיק את האלבום בצבעים". התוצאה מרשימה ביותר לדעת נדב, עד כדי כך שהוא החליט להפיק אלבומים רק בצבע...   עולות שאלות לא פשוטות בנושא זה של שינויי צבע בצילומים כאשר הדבר נע

הגרעין והקליפה (סיפורה של להקת המחול הקיבוצית)

מאת: ד"ר   יונת רוטמן הוצאת יד יערי – גבעת חביבה, 2020 עריכה: אדוה כהן זמיר עיצוב גרפי והפקת דפוס: ירון לוי. 230 עמ',   כריכה רכה. קשיים רבים נערמו בפני החלוצים בהגיעם לארץ לבנות ולהבנות בה. מלבד עבודה קשה , שמש   יוקדת, היו גם מחלוקות , פילוגים ואף לעתים עייפות וייאוש שאחזו במחנה.    הדבק שחיבר וגישר על כל אלה היה ריקוד ההורה, ריקוד עממי שנרקד במעגל שלוב ידיים ונתן אנרגיה חיובית ליום המחרת. לנגד עיני מגזרת נייר (צללית)   מספר "החלוצים" של   מאיר גור אריה   (משנת תרפ"ה) , ריקוד ההורה שנהפך לסמלה של תקופה. לריקוד העממי קסם וכוח משלו שנמשך עד ימנו בחוגים לריקודי עם הפזורים ברחבי הארץ   ובמופעים וטכסים בחגים ומועדים של ההתיישבות העובדת. רשימה זו עניינה בלהקת ריקוד אמנותית-מקצועית הדורשת מחבריה משמעת גופנית ומנטלית, התמדה, יצירתיות וכישרון. מדובר בלהקת המחול הקיבוצית, שסיפורה יצא בימים אלה לאור כספר מחקר מתעד שנכתב ע"י ד"ר יונת רוטמן (עין המפרץ).                                                                            *************************

הגה אניית השלום

התבקשנו בארכיון השומר הצעיר, יד - יערי שבגבעת - חביבה, להציג פריט ארכיוני אחד המגלם באמצעותו את רוח הארכיון. לאחר התלבטויות בחרנו בחפץ המגלם ברעיונותיו את רוח הארכיון. החפץ שנבחר הוא ההגה המקורי של ספינת השלום של אייבי נתן. בבחירה זו מרחיב הארכיון את גבולותיו מעבר לבית היוצר התנועתי ובכך מהווה מקום ארכיוני לרעיונות מתקדמים, המחזקים, משלימים ומזדהים עם חזונו של ארכיון השוה"צ. אניית השלום נרכשה בהולנד בשנת 1973. ההגה הוא זה שנווט את הספינה אל חופי תל אביב שם היא עגנה במים הבינלאומיים, וממנה שידר ספן השלום, אייבי נתן וצוות שדרניו המתנדבים את "קול השלום"; שהיה קול ייחודי שקרא לפיוס, אחווה ושלום, מלווה במוסיקה צעירה וטובה לאורך עשרים שנה. בשנת 1966במבצע נועז, טס אייבי למצרים במטוסו הפרטי (שלום 1) כדי לעורר הד פנימי ובינלאומי בצורך הדחוף בהידברות ושלום בין עמי האזור. אייבי יזם מפגשים עם פלשתינאים לשיחות קרבה ושלום כאשר מפגשים אלה היו בגדר איסור. על כך שילם מחירים אישיים כולל ישיבה בכלא ישראלי. באחת משעותיו הכלכליות הקשות והמייאשות כאשר הכסף להפעלת האנייה וצוותה אזל, נק

אומרים ישנה ארץ

אוֹמְרִים: יֶשְׁנָהּ אֶרֶץ , אֶרֶץ שְׁכוּרַת שֶׁמֶש אַיֵּה אוֹתָהּ אֶרֶץ , אַיֵּה אוֹתָהּ שֶׁמֶשׁ ?              (שאול טשרניחובסקי - 1923)   לכבוד מאה שנים לעלייה   השלישית   כתב וערך מוקי צור ספר חדש   המתאר בפרקיו, סיפורים ועדויות מהתקופה בלווי פרשנויות ותובנות משלו. אין זה ספר היסטורי עמוס בעובדות כרונולוגיות.   זה יותר ספר של טעימות. קצת מכל   נושא שבסופה של קריאה אתה רוצה עוד. הספר מצווה   על הקורא לך תחקור ותלמד . בחירת המחבר בשירו של שאול טשרניחובסקי "אומרים ישנה ארץ" לשם הספר, מבטאת נאמנה את רוח התקופה. היא   מגלמת את לבטי וקשיי העלייה השלישית כולל של המשורר עצמו שניסיונותיו להשתלב כרופא בא"י בשנות העשרים לא צלחו ורק בשלהי העלייה הרביעית הוא מגיע שוב לארץ כדי לחיות בה (1931). העלייה השלישית הייתה למושג שהדגים גם את מרכזיותה אך לימים את פער הדורות. כאשר בשנות החמישים - שישים היינו רוצים להתריס מול הוותיקים מדור המייסדים בקיבוץ   היינו שואלים: מה אנחנו מהעלייה השלישית ?!   תקופה שהצטיירה בעיננו   כזמן ארכאי מיושן שפג תוקפו ועבר זמנו...   בא מוקי צור ו