יד יערי יום יום

על הפרק עומד לנגד עיננו, כראי תרבותי-אמנותי לא פתור נושא עיזבונות יצירות אמנות של יוצרים שהלכו לעולמם, ויצירתם מבקשת התייחסות. נאמר על האמת, קשה לקלוט את העושר הכמותי הרב שנשאר לאחר מות יוצר. מוזיאונים, גלריות וארכיונים לא בנויים לקבל ולשמר את היש שנשאר. לא תמיד ביכולת המשפחה למצוא פתרון מספק והולם לעיזבון היצירתי. גם בקיבוצים אין משנה סדורה של פתרונות, ובמקרים רבים הקיבוץ לא בהכרח רואה את עצמו אחראי לעיזבון. התשובה עומדת לפתחה של משפחה שאכפת לה מהיצירות, ולעתים ידה קצרה מלהתמודד עם סוגייה זו. התעקשותה של משפחת האמן שרגא ווייל (2009-1918) לשמר את יצירותיו ראויה להוות דוגמא ומופת ליחס חיובי ומקצועי של שימור עזבון אומנותי, במקום מיוחד שהוכשר לשם כך. "האטליה של שרגא" שוכן במרכז הקיבוץ בצמוד לחדר האוכל. הוא מורכב משני חללים; מחסן לשימור יצירות, וחלל תצוגה מיצירות האמן, בו מלבד התערוכה המוצגת , מקום של נראות לכלי עבודתו וחפצי הסטודיו שהיו למקור השראה לאמן ביצירתו. בצהרי יום שישי (4.3.2022) נפתח במעמד חגיגי ומכובד בהשתתפות בני משפחה, חברים מהקיבוץ, שוחרי אומנות ומוקי

צלצול הטלפון בישר על פטירתו לאחר מחלה קשה של שאול קנז. שאול היה אדם ישר, לא כזה שמדבר ברמזים. איש של אמת ויושרה. כך הוא דיבר עמי בגובה המציאות על מחלתו וסופה הבלתי נמנע. בהומור האופייני לו , קבע ברורות שהוא נמצא על "זמן שאול". שיחק בצמד מילים עם שמו. ההומור הציני והמפוכח שלו משך תמיד את תשומת ליבי. הידידות האישית שלי עם שאול הייתה רבת שנים. נפגשנו לראשונה בחוגי אמנות של ההתיישבות העובדת במכון לציור ופיסול ע"ש אבני, אי שם בשנות השישים. כבר אז הוא היה עטור זקן שחור שלא נפרד ממנו והיה לחלק מאישיותו, עם השנים הוא הלבין. הזקן הוסיף לדמותו נופך של נביא, שלפעמים זועם ולפעמים חומל. אהבתי את שאול האיש, האדם, לא פחות מכך את איוריו, ציוריו וגישתו הבריאה והמפוקחת למציאות החיים. קשה להפריד בין חייו, דעותיו והשקפת עולמו על הקיבוץ, הפוליטיקה ואמת החיים, לבין יצירותיו שהיו פרוסות על תחומים רבים: קריקטורות, עיצוב גרפי, ציור נטו נקי , אמנות לשם אמנות. לא פחות חשוב, ספריו ואמרותיו שהיו מכונסות בחוברות שעסקו בענייני קיבוץ (גן שמואל זה – חג ה – 70; לחפש את זה בחפצים הקטנים, חג ה - 80) , ש

מסע סוער – הקיבוץ 1954-1932 ליקוט וכתיבה : מוקי צור. עריכה: חנה עמית עיצוב והפקה: נעמי מורג כריכה רכה 278 עמ'. הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרית פועלים 2021 | בשיתוף עם יד טבנקין ויד יערי הוצא לאור במלאת חמישים שנה ליד טבנקין.                                    * שם הספר מעיד על תקופתו, מסע סוער בין הציבורי – המשימתי, לאישי והאינדיבידואלי. בין "פגישה לאין קץ" של אלתרמן (1938) לבין "המנון הפלמ"ח" של זרובבל גלעד (1941). הדימוי שנבחר לעטוף את עטיפת הספר מעיד על תוכנו ומקוריותו. ילדה (בשער הקדמי) ונער (בשער האחורי) קופצים   למרחק במאמץ נעורים מתפרץ ( צילומו של צבי נהור מקיבוץ גת) . מה יותר נכון לתאר את התקופה האמורה מאשר הבחירה בתמונה הזו שאין בה מהגבורה והפאתוס, אלא צילום של ילדים ביום ספורט קיבוצי . לא עלילות גבורה ואגרופים קמוצים,   אלא דימוי פשוט הלקוח מאירוע מקומי, המדגיש שהמעשה הקיבוצי בנוי ברובו מרגעי חול קטנים, במידה רבה השלמה לשם הספר.     "ספר זה הוא המשך של "כאן על פני האדמה" (הוצאת הקיבוץ המאוחד 1981) שעשיתי זה מכבר

לאחרונה התרחשה פעילות יצירתית ומדויקת המשמרת את ציור הקיר של האמנית תמר גטר אותו היא יצרה בספריית מסטצ'קין הנפלאה בגבעת חביבה במסגרת "פרויקט ארטפוקוס". ארט פוקוס - 1994 בשנת 1994 התקיים בגבעת-חביבה אירוע אמנותי מתחום האמנות הפלסטית באוצרותה של טלי תמיר. הפרויקט התקיים במסגרת מפעל ארצי בשם "ארט פוקס" שהתרחש בחללי תצוגה שונים ברחבי הארץ, ובכוונתו היה להפגיש את האמנות הישראלית העכשווית עם אוצרים נחשבים בעולם שהגיעו במיוחד לאירוע נרחב זה. טלי תמיר האוצרת החדשה של גלריית הקיבוץ דאז (1994) הזמינה שורה של 25 אמנים ואמניות , יהודים וערבים , קיבוצניקים ועירונים להציג בגבעה מתוך התייחסות אל מקום התצוגה. "לעמוד מול ההר, קיבוץ בגוף ראשון , פרויקט יהודי ערבי, פיסול בחוץ" נקראה התערוכה. קטלוג מעניין הופק לרגל התערוכה עם תובנות אוצרותיות של תמיר הן על מכלול התערוכה והן על כל אמן ויצירתו. אחת האמניות שהוזמנה להשתתף בפרויקט הייתה תמר גטר שציירה בחלל הספרייה הפנימי, לגובה של - 9 מ.' ציור קיר שהצבע השולט בו הוא כחול עמוק ומיוחד. עם השנים התברר שהצבע הכחול מתק

  ענת לידרור, מנהלת המרכז המשותף לאמנות בגבעת חביבה ואוצרת גלריה גבעת חביבה לאמנות, לא נבהלה מחוסר הוודאות שהביאה אתה תקופת הקורונה והמשיכה לפעול במלוא המרץ והמקצועיות. היא העמידה תערוכה מרשימה וממשיכה לקדם תוכניות מבטיחות לעתיד צפוף בימים אלה במרכז המשותף לאמנות בגבעת חביבה ובגלריה הפועלת בו, גלריה גבעת חביבה לאמנות. מגפת הקורונה בנסיגה, המרכז שוב שוקק למידה, הדרכות ועשייה אמנותית, ובגלריה גבעת חביבה לאמנות מוצגת תערוכה רבת עניין של האמנית סיגלית לנדאו. צפיפות זו עבור ענת לידרור, מנהלת המרכז האמנותי המשותף בגבעת חביבה, פירושה עומס ויומן מלא פגישות וישיבות. ענת, המשמשת גם אוצרת הגלריה בגבעת חביבה, העזה לקחת סיכון ממש באמצע מגפת הקורונה ובחרה לממש תכניות ולהעמיד תערוכה איכותית ומרתקת. אפשר תמיד להרים ידיים, לדחות תכניות, הפקות ותערוכות. יש המון סיבות מוצדקות למה לא לעשות. קשה יותר לקיים, למרות הכול, את מה שתוכנן, לבצע את מה שהוחלט עליו. בהתעקשותה של האוצרת לקיים את התערוכה ובשיתוף הפעולה של האמנית עומדת אמירה מאוד ברורה המצביעה על נחישות, עקשנות וראייה מעבר לקושי או כפי שענת מנסחת: &quo

"גבעת-חביבה" במבט-על הינה מערך אדריכלי בו משולבים מבנים ודשאים המשרים אווירה "קיבוצית" נינוחה – פסטורלית, חדש וישן באותו מרחב . כאשר מתבוננים במבנים שתוכננו והוקמו בתחומי השלווה הסמינריונית הזו, מתחדדת המיוחדות של כמה מבנים השונים זה מזה בצורתם ובאדריכלות שבהם. לאורך שבעים ושתיים שנותיה של הגבעה, ניתנה אפשרות לשלשה אדריכלים מבית היוצר של מחלקת התכנון של הקבוץ הארצי השומר הצעיר, לבנות בה. בחרתי להאיר שלושה מבנים המאפיינים את דרך החשיבה האדריכלית, הסגנונית והפונקציונאלית שלהם. יעידו על כך בנייניהם של שלשה אדריכלים מדורות שונים : שמואל מסטצ'קין , יחיאל (חיליק) ערד, ודן פלג.  שמואל מסטצ'קין (2004-1908) – מבנה הספרייה.  היה מדור המייסדים של האדריכלות הקיבוצית והישראלית שלפני קום המדינה ולאחריה. פגשתיו בביתו באמצע שנות התשעים של חייו. כבד שמיעה, אך זכרונו עמו. שמו הלך לפניו בקיבוצי שנים רבות. היה המתכנן הראשי של רבים מבתיו. גולת הכותרת היה חדר האוכל שבמושגים של שנות החמישים היה לא פחות מהיכל מפואר. במקורות העבריים המושג אדריכל הוא "משרת היכל".