"ארץ" - תערוכת אמנות משולבת (ציור, וידיאו, מוסיקה) בגלריית השלום במרכז אמנות המשותף בגבעת-חביבה. רפי מינץ – ציור. יעל לב – ווידיאו. איליה מגנס – מוסיקה.
אוצרת: ענת לידרור.
סיום התערוכה: 1.2.2019
לפעמים האדם הוא באמת תבנית ארצו ולא רק שורה משיר. לפעמים האדם העומד מאחורי יצירותיו הוא לא פחות מרתק ומעניין מאשר יצירותיו. במילים אחרות: כאשר אדם איכותי נפגש עם יצירה טובה משלו מתמלא התנאי של תערוכה מומלצת. רפי מינץ הוא אמן בלתי נלאה שתמיד מפתיע אותי מחדש. גם בגילו הלא צעיר (יליד 1938) הוא מתנהל כנער בתנועת נוער. על פניו רוח שובבה ומאירת פנים; כזה שאוהב לטייל לאורכה ולרוחבה של הארץ, על יופייה, קסמיה ומכאוביה.
רפי מינץ למרות שהוא נולד כצבר בארץ ישראל המנדטורית, נושא עמו את שרידי ארץ הולדת הוריו (גרמניה). עד גיל שש דיבר גרמנית עם הוריו בביתו בחיפה, וערבית על בוריה עם ילדי השכנים בוואדי ניסנאס שם שכן ביתו. בגיל שש הוא התחיל ללמוד ולדבר עברית עם כניסתו לכתה א'. רפי מתבונן בגובה העיניים במציאות הישראלית מתוך ביקורת וחמלה. מתוך אהבת אין קץ לארץ המיוסרת הזאת, מבלי להסתיר את פלאיה וקמטיה. "ארץ" קרא רפי לתערוכתו אליה חברו עוד שניים: יעל לב אמנית ווידיאו שתיעדה באופן משלים, רגיש, מזדהה ומשתף פעולה את מסעו היצירתי של רפי מינץ בארץ יצירתו. אליהם חבר המוסיקאי שבצוות – איליה מגנס שהמוסיקה ששילב בווידיאו של יעל לב מול היצירות של רפי עושה רק טוב לתערוכה. האינטרפרטציה שלו לשירי א"י (התקווה, שבולת בשדה, בהרים כבר השמש מלהטת וכו') הנוסטלגית, מבוצעת עלי ידו במגוון כלים אתניים שמקבעים עוד יותר את הזמן והמקום.
במתכוון אינני נכנס עדיין אל דוגמאות מהתערוכה. אני עדיין נושא עמי את רושם המפגש הראשון עם התערוכה והאקלים שהיא מייצרת כלפי. רושם של מסע, נוסטלגי, בשדות של פעם אליהם מצטרפת ביקורת תרבותית-פוליטית נוקבת, ומרומזת, שבקלות גם אני יכולתי להצטרף לטיול של רפי עם תרמיל ומקל... המכלול גורם לי לתחושת הזדהות עמוקה עם מה שיוצרי התערוכה ביקשו להבנתי להעביר לצופים. בהולכי בתערוכה מתנגנת לי בראש המנגינה של יאיר קלינגר למילותיו של יורם טהר לב "קום והתהלך בארץ". במקום המקל אוחז רפי במכחול, משוטט וצובע, כותב ומנציח את תובנותיו, אל התרמיל הוא אוסף את פסולת הדרכים שנזרקה מחלון מכונית נוסעת, אותה הוא משלב ביצירותיו.
בכניסה לגלריית המרכז לאומנות בגבעת-חביבה מקבלת את פנינו דמותה הגרפית ,המינימליסטית של ארץ ישראל בצבעי סגול ובורדו ובשלוש שפות כמו נערה חטובת גזרה. על מפת הארץ כחלק בלתי נפרד מהיצירה מוקרן סרט ווידיאו שהוא פתיח למסע אותו אנו עתידים לחוות בהמשך... סרט הנע בין צורות והבזקי אור וצבע מופשטים לנגיעות שדה ממשיות. ומה שמקשר ביניהם היא התנועה הבלתי פוסקת של אותו מסע, ברכב, רכבת, חמור או מטוס. לצערי בשעה שנכנסתי אל הגלריה רעשו מקדחים שחוררו חורי חשמל בקיר ולא אפשרו לי לשמוע את הסאונד המלווה את היצירה בכניסה. בהמשך נכנסתי אל אולם הגלריה ושם התיישבתי לראות ולשמוע את צלילי המוסיקה ללא רעשי רקע צורמים. ואכן היצירה המרכזית לרוחב כל הקיר בנויה לתלפיות משלוש יחידות שוות: במרכז הקיר מוצב מסך וידיאו שפועל בלופ ללא הפסקה. הווידיאו מקרין את מסעו של רפי על פעילותו היוצרת. מימין ציור נוף בצבע, בסגנון המינימליסטי - שדות שבעמק או בפרשנות שלו "סודות שבעמק". ואז הדמיון מופעל: איזה סודות כמוסים העמק אוצר בזיכרונותיו ? האמינו לרפי שהוא יודע... מצד שמאל ציור נוף שני של ארץ אהבתו, נוף עם ברושים וסוס דוהר במרחבים ועל היצירה רשום: " אשים בערבה ברוש תדהר ותאשור – יחדיו" (ישעיהו פרק מא). סוס דוהר לאורך הברושים. איזה צירוף אולטימטיבי של סמלי הארץ. אני מכיר סוס מברונזה שעליו יושב אלכסנדר זייד, מעל "הסודות שבעמק". אצל רפי הסוס ברח מהשומר... ישבתי על ספסל לבן מול היצירה לאורך 20 הדקות של הווידיאו וראשי נע בין הסטטי לדינאמי, בין הפשוט, הסימבולי-מינימליסטי המייצג מיתוס ישן וטוב; לבין התנועה וההתרחשות על המסך שהיא תמיד יותר מורכבת. יש ומשיכות המכחול על הבדים מתחברים גרפית אל ההתרחשות על מסך הווידיאו. החיבור הרעיוני נהפך לחיבור פיזי. הווידיאו מתעד את מסעו של רפי בארץ. רפי מצייר על בתים בבנייה, על בית שננטש על גבעה קטנה עם השנים. על חומות וגדרות , על צמתי דרכים , כל דבר טוב לצייר עליו את תמרורי מסעותיו. יצירתו המתועדת היא סוג של גרפיטי, בעברית ערבית ואנגלית. רפי אוהב את הכתב הערבי, מוקסם מהקליגרפיה של הכתב. שולט ברזי הכתב והשפה. בשבילו ידע זה הוא הכרחי ליצירתו. הצלמת יעל לב בחרה לצלם את רפי מצייר תמיד מגבו. למי שלא מכיר אותו, זהותו לגביו נשארת עלומה. חובש כובע לבן על ראשו בסגנון צרפתי אימפרסיוניסטי נוסח רנואר. בגדי אוקר- צהוב על גופו. כאלה המזכירים את האדמה שלנו שלעתים היא חומה ולעתים בימי הקיץ החמים , צהובה. רפי הוא אמן של מילים. מילים בעלי משמעות כפולה. נושאים עמהם הומור דק , בצד נכסי צאן ברזל מהטקסטים המקראיים והציוניים. השילוב של משפטים הנושאים עמם משמעות ביצירותיו, ובכך נהפכים לחלק בלתי נפרד מהם, איננו חדש בשיח האמנותי. הם אינם קישוט לשמו, הם חלק מהמסר. מבחינה זו עם כל השינוי בדרך ציוריהם מצאתי חוט משותף עם יצירותיו של גרבוז כפי שהוצגו בגלריית "זו-זו" בעמק-חפר בהם הרבה גרבוז לשלב ציטוטים וטקסטים הנושאים אף הם כפל משמעויות. מבחינת דרך הטיפול בצבע, המינימליזם והאקלים, יש הד לדרך הטיפול בצבע שהזכיר לי את אורי ריזמן (כברי). יחד עם זאת יצירתו של רפי מינץ , שיתוף הפעולה עם יעל לב והמוסיקאי איליה מגנס הוא מרתק, וייחודי ליצירתו של רפי.
יצירתו של רפי היא "אנטי מונומנטלית" במהותה למרות רוחב יריעת יצירותיו. היא בנויה מ"חומרים עניים". פשוטים, ממוחזרים. קרטון, דיקט, לוח עץ , צמיגים, חלון תריס ישן, אשפה שנאספה בצדי הדרכים. הוא מקיים דיאלוג עם הפסולת, לעג לאקולוגיה. ציוריו הם כמו "ילדותיים" כמו אומרים לנו : "כל אחד יכול". כוחם בפשטותם. דבר אחד אין להגיד עליהם, הם לא נאיביים. יש תחכום מובנה, אינטליגנטי, מחושב בכל הנחת קו וצבע.
"רפי הוא אמן קונספטואלי ותיק, היוצר דיאלוג ציורי – גרפי רחב ממדים בשטחים חיצוניים ופנימיים כשהוא משתמש בשפת אמנות הגרפיטי, מתמחה בשילוב טכניקות מדויקות עם טכניקות מרושלות וטכניקות "נכונות" עם טכניקות שאינן כפופות ל"חוקי הציור הנכונים". רפי מאתגר את המרחב החיצוני, הזמין וגלוי לכולם (קירות של מבנים, גדרות וחומות, קרשים, חלקי דרך ועוד משמשים כמצעיו) בתוכן חתרני בדרכו של "ליצן החצר" ובכך הופך אותו, אולי לכזה הניתן לעיכול" (מתוך דברי האוצרת: ענת לידרור). היטב הגדירה האוצרת את המבט על התערוכה: "ככזה שיש בו מחאה אך אינו חסר אונים והוא נעדר קורבנות".
בחרתי לסיים רשימה זו בתיאור יצירה אחת מני רבות המדגימה את אופן החשיבה , ההומור , והתובנות הביקורתיות של רפי מינץ:
תריס עץ סגור, מאורך ומשומש. מתקלף , כזה שנאסף מהרחוב לאחר השימוש. מאחוריו על קרטון בצבע חקי מציץ ציור בצבע שחור של כובע רב אורתודוקסי. למטה בקצה הקרטון כתוב בצבע שחור: "רב הסמוי". כל אחד יכול להשלים את המשפט.... הרעיון ניתן לכמה פירושים, מה מסתתר מאחורי התריס הסגור, איזה עסקאות, איזה עבירות בשם הדת, איזה חוכמה נאמרת מאחורי התריס , מדוע רב המוסתר על הגלוי. סימן השאלה לא צריך להירשם. הוא קיים תודעתית ובגדול.
לסיכום: זו תערוכה אופטימית בעיקר במסר שלה, אפשר לטייל בארץ, לאהוב אותה , ולשנותה, כי "אין לנו ארץ אחרת".
.jpg)
יובל דניאלי
