דילוג לתוכן הראשי

רשומות

הדרך בה עבר... צילומיו של יואל ישראלי

יואל ישראלי נולד בשנת 1941 בקיבוץ כפר גלעדי. הוריו, דור שני למייסדי הקיבוץ, הגיעו לכפר גלעדי בראשית שנות השלושים. אביו, חיים היה מורה ומחנך של דורות תלמידים מבני הקיבוץ והאזור. אימו שלומית, חקלאית, עובדת נוי וציירת. רכשה את השכלתה האומנותית באופן מסודר בגיל מבוגר יחסית במכון לציור ופיסול ע"ש אבני. את אהבתו לאמנות ולצילום רכש יואל מתוך המשפחה. ילדותו של יואל ישראלי נטועה בפנינת טבע בגליל העליון. מיקומו של כפר גלעדי במורדות הרי נפתלי, הנופים המדהימים הנשקפים אל בקעת החולה מדרום מזרח והרי הלבנון מצפון קבעו את עמדתו האסתטית המרחבית. סביבת טבע המכילה בתוכה עולם ומלואו. מעבר לנופים, ולחמדות הטבע, נקשר יואל אל סיפורי 'השומר', אל עלילות תל חי, כפר גלעדי וגדוד העבודה. האתוס מחייב. טקס בר המצווה לו ולילדי כיתתו כלל שבועה למורשת ה'שומר' על רובה וספר התנ"ך: "התיישבות, הגנה ועבודה" ! את הטקס ניהל איש 'השומר'. יואל היה במחזור הראשון בתנועה הקיבוצית שעשה שנת שרות בקיבוץ יוטבתה (1958) שם נקשר אל נופי הערבה המרתקים והרבה לספוג חוויות טבע נוספות. בשנת 195
פוסטים אחרונים

קשר מתמשך | יובל דניאלי

התערוכה מתקיימת בגלריית " האטלייה של שרגא " בקיבוץ העוגן. אטלייה - מרחב תצוגה המשמר/מתעד/ומציג מיצירות האמן שרגא ווייל. שרגא ווייל ויצירתו הם מופת לדרך בה אנחנו בארכיון ובחטיבת האומנות שבה חפצים ללכת. הקשר שלנו עם יצירתו של שרגא מתפרש על עשרות רבות של שנים. בכספת הארכיון נשמר היהלום שבכתר מבחינה תנועתית, איורי "דברות השומר" ששרגא אייר בבודפשט בשנת 1946 לאחר המלחמה, כהוכחה שתנועת "השומר הצעיר" שבמסגרתה פעל, חייה ונושמת גם לאחר השואה. מבודפשט שבהונגריה נקראו שרה ושרגא ע"י פעילי התנועה באירופה לפראג, למשימת חייהם; ללוות קבוצת נערות ונערים פליטי שואה אל עבר ארץ ישראל. הדרך התארכה חודשים רבים. בעקבות לחץ של שלטונות המנדט הבריטי, נאלצה הקבוצה על ילדיה ומדריכיה להתעכב 8 חודשים בבלגיה. שם נוסדה סדנת 'תו-נו' (תוצרת נוער) ששרגא היה ממדריכיה המרכזיים. סדנה שמטרתה הייתה שיקום נפשות הנערים באמצעות יצירה. בהמשך תלאות הדרך נתפסה אוניית המעפילים "תיאודור הרצל" ע"י הבריטים, שעל סיפונה קבוצת הילדים ומלוויהם עם שרגא ושרה ביניהם. הם הועברו לאי ה

פליט בארצי

אלי צור - פליט בארצנו.   "זו לא הגדרה נחמדה" מודה בפני אלי . זו הגדרה פסיכולוגית שנגרמה על ידי גורם חיצוני בלי לדעת עד מתי ! אני משוחח עם פרופ' אלי צור מקיבוץ "זיקים", איש "יד יערי" מוותיקי אנשי המחקר ביד יערי. אלי הוא היסטוריון שבימים אלה ממש נמצאת בהפקה הביוגרפיה שהוא כתב על מרדכי בנטוב חבר משמר העמק ומחותמי מגילת העצמאות (ח"כ ושר בממשלות ישראל). אלי הוא אדם עסוק, משימתי, איש אקדמיה ואדם שלאחרונה הגיע לגבורות. איך אתה מרגיש בימים שכאלה? "אני חי מיום ליום בלי לעשות הרבה וזו לא שגרה רגילה אצלי, היא נובעת מחוסר הוודאות בה אני נמצא. מה שאני עושה נראה   כל יום אותו דבר. הסבר לי את   הסיטואציה אני מבקש מידידי אלי צור, אינני מורגל ממנו לשמוע קביעה כזו של חוסר משמעות. חוסר הוודאות והמשמעות במציאות בה אני נמצא עם חלק מקהילת זיקים (בבית הארחה במעלה החמישה), גורמת לי להרגיש כפליט. אבל בשונה מפליט בודד אני נמצא במעטפת של קהילה קיבוצית המנסה לשמר את חיי הקהילה כפי שהיו טרם פליטות. במציאות של חיי פליטות אין תכלית. אני מבצע את הרוטינה ללא מטרה

כרזת השנה העשירית

לפני 27 שנים הייתי בכיכר מלכי ישראל, כיום כיכר רבין. באתי עם עוד עשרות אלפי שוחרי שלום לתמוך במהלך של הידברות עם הפלשתינאים, כהמשך להסכמות המעוגנות ב"הסכמי אוסלו". האמנו שכדי לשמור על מדינה יהודית ודמוקרטית נחוצה הקמתן של שתי מדינות לשני עמים. הרצח הנתעב של יגאל עמיר חיסל רעיון זה. עשר שנים לא נגעתי ברצח ראש הממשלה, ביצירותיי. הרגשתי שאני חייב זמן ומרחק כדי לשמור על "שפיות יצירתית". במלאת עשור לרצח, בשנת 2005, הוזמנתי להשתתף בתערוכה קבוצתית, "רצח – יצחק" שהתקיימה במוזיאון בית אורי ורמי נחושתן באשדות יעקב מאוחד. להזמנה זו נעניתי בחיוב. בארכיון יד יערי בגבעת חביבה נשמרו הכרזות שהופקו לאורך השנים לעצרות זיכרון שהתקיימו בכיכר לציון יום הרצח. אספתי את שמונה הכרזות שהופקו ותליתי אותם על לוח הציור שלי בסטודיו אשר בקיבוצי - המעפיל. רציתי לחבר את הממד הלאומי הכללי עם זה הפרטי ביותר שלי. את מעשה התליה ליווה ידידי הצלם דני וסרלאוף, מקיבוץ געש. הצילומים בתוספת לוחות הדיקט המרוחים בצבע, שאריות מיצירותיי הקודמות, יצרו קולאז' מצמרר של זיכרון. העברתי אותם אל מרחב התער

ארבעים שנות מחקר, תיעוד וחקר ב"יד יערי".

ארגון המשופע בציוני אירועים לאורך שנותיו, מצביע לא רק על זמן וקיום כרונולוגי, אלא גם ובעיקר על פעילות ענפה הראויה שיזכרו בה ויציינו אותה ברבים. לפני שנתיים ציינו שבעים לגבעת חביבה, השנה אנחנו מציינים בגאווה רבה ארבעים שנה (1982) להעברת ארכיון "השומר הצעיר" ממרחביה לגבעת חביבה, אל ביתו החדש הנאה והמשוכלל ואת הפעילויות שנוספו תחת קורת הגג של בניין הארכיון. אחת הפעולות הראשונות והמאתגרות הייתה בהקמת מת"ח, מרכז תיעוד וחקר של "השומר הצעיר" (1983). נקבע ועוצב סמל למרכז ובכך נחתם לדורות מעמדו כישות מחקרית, מדעית והיסטורית עצמאית. מי שהגה, יזם, הקים וניהל את מת"ח מראשיתו, היה אליהו שדמי (1919 -1986), חבר קיבוץ מענית. חוברת המתעדת את לידתה של תנועה, פרקים בתולדות "השומר הצעיר" משנת 1913 עד 1927, הייתה אחת מעבודותיו הראשונות בתפקיד ובה פירוט אישים שעם הזמן פועלם נשכח. מושגים תנועתיים, שמות מקום של אירועים מכוננים ותאריכי ייסוד. בכך סימן שדמי יעד ברור למחקר ותיעוד; עולם המחקר והארכיונאות בנוי לא פעם מפכים קטנים שאיסופם ושימורם מאפשרים לר

"האטליה של שרגא" בהעוגן

על הפרק עומד לנגד עיננו, כראי תרבותי-אמנותי לא פתור נושא עיזבונות יצירות אמנות של יוצרים שהלכו לעולמם, ויצירתם מבקשת התייחסות. נאמר על האמת, קשה לקלוט את העושר הכמותי הרב שנשאר לאחר מות יוצר. מוזיאונים, גלריות וארכיונים לא בנויים לקבל ולשמר את היש שנשאר. לא תמיד ביכולת המשפחה למצוא פתרון מספק והולם לעיזבון היצירתי. גם בקיבוצים אין משנה סדורה של פתרונות, ובמקרים רבים הקיבוץ לא בהכרח רואה את עצמו אחראי לעיזבון. התשובה עומדת לפתחה של משפחה שאכפת לה מהיצירות, ולעתים ידה קצרה מלהתמודד עם סוגייה זו. התעקשותה של משפחת האמן שרגא ווייל (2009-1918) לשמר את יצירותיו ראויה להוות דוגמא ומופת ליחס חיובי ומקצועי של שימור עזבון אומנותי, במקום מיוחד שהוכשר לשם כך. "האטליה של שרגא" שוכן במרכז הקיבוץ בצמוד לחדר האוכל. הוא מורכב משני חללים; מחסן לשימור יצירות, וחלל תצוגה מיצירות האמן, בו מלבד התערוכה המוצגת , מקום של נראות לכלי עבודתו וחפצי הסטודיו שהיו למקור השראה לאמן ביצירתו. בצהרי יום שישי (4.3.2022) נפתח במעמד חגיגי ומכובד בהשתתפות בני משפחה, חברים מהקיבוץ, שוחרי אומנות ומוקי

הסוגה המיוחדת של שאול קנז – דברים לזכרו של אמן וידיד

צלצול הטלפון בישר על פטירתו לאחר מחלה קשה של שאול קנז. שאול היה אדם ישר, לא כזה שמדבר ברמזים. איש של אמת ויושרה. כך הוא דיבר עמי בגובה המציאות על מחלתו וסופה הבלתי נמנע. בהומור האופייני לו , קבע ברורות שהוא נמצא על "זמן שאול". שיחק בצמד מילים עם שמו. ההומור הציני והמפוכח שלו משך תמיד את תשומת ליבי. הידידות האישית שלי עם שאול הייתה רבת שנים. נפגשנו לראשונה בחוגי אמנות של ההתיישבות העובדת במכון לציור ופיסול ע"ש אבני, אי שם בשנות השישים. כבר אז הוא היה עטור זקן שחור שלא נפרד ממנו והיה לחלק מאישיותו, עם השנים הוא הלבין. הזקן הוסיף לדמותו נופך של נביא, שלפעמים זועם ולפעמים חומל. אהבתי את שאול האיש, האדם, לא פחות מכך את איוריו, ציוריו וגישתו הבריאה והמפוקחת למציאות החיים. קשה להפריד בין חייו, דעותיו והשקפת עולמו על הקיבוץ, הפוליטיקה ואמת החיים, לבין יצירותיו שהיו פרוסות על תחומים רבים: קריקטורות, עיצוב גרפי, ציור נטו נקי , אמנות לשם אמנות. לא פחות חשוב, ספריו ואמרותיו שהיו מכונסות בחוברות שעסקו בענייני קיבוץ (גן שמואל זה – חג ה – 70; לחפש את זה בחפצים הקטנים, חג ה - 80) , ש