יד יערי יום יום

לבנה לטובת החוה החקלאית

חייו היו בנויים מפיסות זיכרונות ומסמכים. הייתי יושב עמו בחדר עבודתו הזעיר, המלא על גדותיו בניירת וספרי עבודה פתוחים שריח מיוחד נדף מהם. תמהיל של ישן וחדש. החדרון היה תוספת מודבקת על חלק מהמרפסת כדי לאפשר יתר מקום שגם כך היה במשורה. לתוספת נלוו סדקים. הבית נבנה ללא יסודות, כך סתם כדי לחסוך. רכז הבניין הוותיק ידע יותר טוב מכולם כיצד לבנות עם סדקים... אין מה לעשות "האדמה עובדת" קבעו המומחים. גיאולוגיה מקומית. אפילו אדריכל מסטצ'קין מהמחלקה הטכנית שנקרא לחוות דעה, הרים ידיים. ביתו היה מראשית שנות השישים. מותאם לקיבוץ הישן. מטבחון קטן , כוס תה עם לימון וכפית סוכר, ושתי עוגיות פריכות תוצרת הבית שנאפו במטבחון הקטן בתנור אפיה קטן תוצרת פרידמן, היו מונחות בין הניירות על שולחן העבודה העמוס שהודבק לקיר (הפרוספקט עם הוראות שימוש ואחריות לשנה, נשאר כמזכרת בתוך עטיפת פלסטיק). תתכבד! היה מציע בנדיבות ואני כרגיל מסרב בנימוס. בהגיעו לשמונים פסק מלנהוג. הוא הרי היה נהג זהיר עם תעודות שאף הן נשארו בארכיון הפרטי כעדות. התנדבתי להיות נהגו לשעת הצורך. כאות תודה, היינו עוצרים לקפה עם עוגה בצדי הדרך. תמיד הקפיד על כוס תה עם לימון. אצל בן הדוד מחיפה היינו שותים כוסית קוניאק עם פיסת דג מלוח, במקום עוגיות. חדר שינה זוגי קטן, סלון (איזה שם בורגני) אף הוא בגודל מופחת, שירותים ומקלחת. בקיצור, יחידת מגורים קטנה, אחת מתוך רכבת של ארבע יחידות דיור (48 מ"ר אחרי התוספת). תכנון הבית, כמו שאר המבנים בקיבוץ היו תוצר של מחלקת התכנון התנועתית שדגלה בפתגם: "פחות זה יותר". בצד הדרומי של המרפסת עמד עץ שסק גדול ומרשים לתפארת ילדי הסביבה. פירותיו מעולם לא הכזיבו; כתומים, מתוקים ללא פגם. כמו אתרוג כשר לסוכות. בעונה כאשר הייתי מגיע אל ביתו היה מכבדני מהכתום, הכתום הזה שמתיקותו החמצמצה טעמה לחיכי. ידידי אספן הזיכרונות לא שכח למרות רוב שנותיו, את מה שראוי ליזכור ולשמור מבחינתו. היה מספר סיפורים על חוות צ'יזקוב (מאזור לבוב) וד"ר סטרנר, המייסד החביב שכולם קראו לו הדוד. בהמשך מצאתי כרטיס משנות השלושים, רכישת לבנה לטובת החווה החקלאית ועליה רישום של חקלאי הזורע בידיו שדה , על רקע בנייני החווה.

כקוטן קומתו כך גודל התעניינותו ורוחב ידיעותיו. ידען מופלג בהמון דברים הנושקים לשורשים. לא רק לשורשי עץ השסק, אלא גם ואולי בעיקר לשורשי עמנו ומקורותינו.

היה מצטט בתשומת לב משפט, מביט בעיני כדי לדעת האם ירדתי לעומק פישרו: "המידה היא מידת כל הדברים" ועוד ציין: מיכה, יוסף, ברדיצ'בסקי.

התברר עוד שלידידי האספן שורשים משפחתיים במחוזות החרדיים בבני ברק, שלא שכחו לשלוח הזמנות לאירועים משפחתיים ובקשות לתרומות צדקה, לבית כנסת, ומדרשי תורה. הטקסטים שבהזמנות ובבקשות הן צופן שאזרח רגיל מהשורה, כמוני למשל, לא מסוגל לפענח את פירוש המילים הכתובים בסגנון וכתב של יודעי ח"ן בלבד.

לפני שנים הייתי עורך עלון הקיבוץ. נוהג הייתי לבקשו, לתרום מידענותו היהודית מילים לפתחו של כל חג ומועד, להזכירנו באמצעות העלון מהיכן באנו ומה אנחנו לוקחים עמנו ממקורותינו כצדה לחג. מצאתי אצלו נפש חפצה שלא הכזיבה. (ידידי המלומד היה בעל השכלה תורנית רחבה ואף הוסמך בצעירותו לרבנות. עם סיום לימודיו חצה את הקווים ועד תנועת השומר הצעיר, ריכוז ווילנה הגיע).

בשנים האחרונות לחייו שהאריכו עד מאוד, מצאתיו הולך בשבילי הקיבוץ וצד פיסות נייר המתגלגלות ברוח ללא כתובת על הדרכים והדשאים. בנה לעצמו מכשיר צייד, מקל מטאטא שבקצהו מסמר מחודד ובעזרתו דקר ואסף את מה שנשכח במרחב הציבורי. היו פיסות נייר שנשאו עליהם מילים ואף למעלה מזה, איורים או שברי צילומים. שמתי לב שלפעמים, היה מביט בהם בתשומת לב יתרה, ובוחן פשרן ולוקחן לעצמו. כלומר לא היה זה רק אוסף של לכלוך לשמו שמקומו בפח האשפה, אלא גם מידע ואינפורמציה שראוי לשמרה, לימים יבואו... מודעה נשכחת מלוח המודעות שהתגלגלה לה מדור לדור. גלויה קרועה שנשלחה מנופש גלילי בצפת, אפילו את מאמרו שלו ב"עלוננו" על חג החרות עם בוא האביב מצא בין השיחים מקומט זנוח וקצת קרוע.

"האדם הוא בן חלוף, האמנות היא בת אלמוות" ציטט לי באחת הפגישות ביננו את היפוקרטס, ביודעו את אהבתי לאמנות הפלסטית. הרהרתי לעצמי, שבגילו המאוד מתקדם, במעשה האספנות והכתיבה שלו, הוא מבקש להשאיר דבר מה לדורות הבאים.

כאשר הגיע יומו והאיש הלך אל עולמו בשיבה טובה, רב מעש וחכמה, נפל בחלקי לעיין בעיזבונו האישי. מכוון שהאיש היה רב יכולות עוד מהריכוז השומרי בווילנה ורבים הכירו בסגולותיו, קבעו לו תפקידים תנועתיים שכללו שליחויות לחו"ל בתקופת המדינה בדרך, ניהול עניינים ומוסדות שברוח ובחומר וככלל היה האיש מוכר וידוע בתנועתנו ובמפלגתנו. התבקשתי בעצה אחת עם המשפחה להביא את ניירותיו, כתביו ואגרותיו אל הארכיון התנועתי המרכזי כיאה ונכון למי שפעל בשליחות התנועה לאורך שנותיו. היו בעיזבונו מבול של ניירות זעירים, כאלה של חול, פשוטים מהיום, יום, רשומים על נייר מצהיב בגלל איכותו הירודה: הגיע זמן תורנות.... או, הנך מוזמן אל... בשעה... וכו'. שמקומם להיקרע ולהיזרק לאחר שסיימו את תפקידם כמנהג אדם רגיל. הוא בחר לשמרם כמו היו מן החשובים שבמסמכים. ואכן, ידידי שהיה ידוע כאספן וצייד ניירות, שמר לעצמו כל פיסת נייר סתמית שבדיעבד התברר שבכל זאת יש בה משהו. שהיא נושאת עמה אינפורמציה היסטורית . לא אני קבעתי את המשפט: "אלוהים נמדד בפכים הקטנים". ידידי , חבר קיבוצי יישם אותו כרוחו ולשונו. נאמן לארכיונאי שבי, אספתי את הפכים הקטנים וטמנתי אותם באלבומים שהתפנו מאגף הצילומים שבארכיון. אמרתי, יגיע זמנם של אלה להסתדר...

והזמן הגיע! הגיע בגדול, בעקבות לילות וימי הקורונה. כאשר הסגר התהדק, ואין בא ונכנס בשערי הארכיון (אף ההפגנות בבלפור נחסמו), התבקשתי להגיח לארכיון ולאסוף פרטי עבודה בבית לימי הקורונה הארוכים. נזכרתי באותן פיסות נייר שנאספו בששה אלבומים, הוספתי עליהם עוד אלבומים של אוספי אישים אחרים הנקראים בפי המומחים "אפמרה" ובעברית חדשה "חולפות", ורשמתי כל פיסת נייר, כל גלויה, כל פתק ומכתב זנוח , סמל וכרטיס . דפדפת פרסומת או הודעה ליום הבוחר. פסיפס הדברים הלא חשובים התבררו כשטיח אינפורמטיבי רב ערך וחשיבות, כפי שאמר ברדיצבסקי : "המידה היא מידת כל הדברים". כל הפתקאות , כל הצעטלך כל מה שנאסף לאורך השנים. לא רק מסמך אחד ויחיד בדורו , אלא עמך מסמכים ופתקאות.