יואל ישראלי נולד בשנת 1941 בקיבוץ כפר גלעדי. הוריו, דור שני למייסדי הקיבוץ, הגיעו לכפר גלעדי בראשית שנות השלושים. אביו, חיים היה מורה ומחנך של דורות תלמידים מבני הקיבוץ והאזור. אימו שלומית, חקלאית, עובדת נוי וציירת. רכשה את השכלתה האומנותית באופן מסודר בגיל מבוגר יחסית במכון לציור ופיסול ע"ש אבני. את אהבתו לאמנות ולצילום רכש יואל מתוך המשפחה.
ילדותו של יואל ישראלי נטועה בפנינת טבע בגליל העליון. מיקומו של כפר גלעדי במורדות הרי נפתלי, הנופים המדהימים הנשקפים אל בקעת החולה מדרום מזרח והרי הלבנון מצפון קבעו את עמדתו האסתטית המרחבית. סביבת טבע המכילה בתוכה עולם ומלואו. מעבר לנופים, ולחמדות הטבע, נקשר יואל אל סיפורי 'השומר', אל עלילות תל חי, כפר גלעדי וגדוד העבודה. האתוס מחייב. טקס בר המצווה לו ולילדי כיתתו כלל שבועה למורשת ה'שומר' על רובה וספר התנ"ך: "התיישבות, הגנה ועבודה" ! את הטקס ניהל איש 'השומר'.
יואל היה במחזור הראשון בתנועה הקיבוצית שעשה שנת שרות בקיבוץ יוטבתה (1958) שם נקשר אל נופי הערבה המרתקים והרבה לספוג חוויות טבע נוספות. בשנת 1959 מתגייס לשירות צבאי בבאר אורה במסגרת הגדנ"ע. יואל מנצל את שהותו בנופי המדבר וממשיך להעמיק חקור בנפלאותיו.
מילדות מגלה יואל חיבה יתרה לסביבה, לנופים, לטבע ולעולם החי, שהיו לבית ספרו. עוד כנער הרבה לטייל לבדו על הרי נפתלי ולהתבשם ממראות עיניו.
בראשית שנות השבעים רוכש לעצמו את מצלמתו הראשונה מסוג 'טופקון'. באותה עת נישא לרחל לבית נוי מקיבוץ המעפיל, ומאז הוא חי בפיסת נוף חדשה בעמק חפר, שבתבונה רבה למד להתיידד עמה מבלי לזנוח את אהבתו לנופי הגליל ארץ מכורתו. לרחל ויואל שלושה ילדים, שירי, עדי, ונועה, וארבעה נכדים.
*
לאורך השנים השתלם יואל בסדנאות לצילום מטעם המדורים לצילום של התנועה הקיבוצית ; סדנא ראשונה התקיימה לאחר מלחמת יום הכיפורים ב"סטודיו- 18" שהיה בית ספר לצילום בתל אביב בו התקיים חוג שבועי של תלמידים מההתיישבות העובדת. בהמשך השתלם בסדנאות לצילום שהתקיימו בבית ציוני אמריקה בתל אביב . יואל נושא עמו עד היום הערכה מיוחדת למורה-צלם, יוסי כהן אשר הגיע מארה"ב והביא עמו את רוח הצילום האמריקני העכשווי המקיים דיאלוג בין אדם למקום בו הוא נמצא. כהן השפיע על יואל בבחירה בצילום ישיר ללא מניפולציות וטריקים של מעבדות הצילום. מורה שני הזכור לו לטוב, היה איל און, צלם אמן בזכות עצמו. בשנות השמונים מקבל יואל מצלמת 'רוליפלקס' (6X6) שאפשרה לו שכלול צילומי .
אהבה נוספת שלו ורצונו להכיר את הארץ באופן בלתי אמצעי דרך הרגליים. הוא עושה זאת באמצעות החוגים לידיעת הארץ מטעם התנועה הקיבוצית. לא חסך מעצמו טיולים וסיורים ברחבי מולדת. חובב טבע, חי, ארכיאולוגיה ויופי חזותי לשמו, אותם הרבה להנציח במצלמתו.
יואל נשאר נאמן נטו לגעגוע של עברו. מוצא יופי ועניין במה שהייה, כמבקש להציג ארכיון תיעודי אישי המספר סיפור מפעם, שם לו למטרה לתעד עולם שזמנו עבר.
תחביבו המשני של יואל הוא איסוף חפצים היסטוריים מתולדות היישוב אותם הוא מלקט אל גינת ביתו כמו היו פרחי נוי בגינתו. יואל כמו ארכיאולוג טוב מחפש את הישן, את המתפורר, את הנדיר כדי להניחם על מפתן ביתו.
צלם של אדריכלות נשכחת
ליואל חיבה יתרה לבתים מעולמות האתמול, שסימני הזמן ניכרים עליהם. בתים מתפוררים ואקלקטיים בשלל סגנונות אדריכליים מראשית ההתיישבות בחדרה, תל אביב-יפו, המעפיל וכפר גלעדי. בתים ללא דיירים שסיימו את תפקידם. יופיים הגם שהוא סדוק ומקולף מעיד על פאר עברם. יואל מחפש את הביוגרפיה האדריכלית של הבניין המצולם. את חידת זמנם; מי גר בבית, מדוע הוא ננטש ולמה הוא שימש? השאלות מועברות אף אל המתבונן הסקרן.
הוא לא משאיר את הבית העזוב, הנושן בבדידותו. הוא מוסיף ומצרף אליו פיסות התייחסות וחיים כמו עצי איקליפטוס ואורן רבי שנים, המשמשים שומרי סף של הבית. עננים מלאי עניין המחייבים את המתבונן להרים ראש למעלה לשמים... למטה סמוך ליסודות הבניין, צומחת לה עשביית פרא המחזירה אותנו אל המציאות הסדוקה, ובו זמנית מפעילה את הדמיון כיצד נראה הבית כאשר גרו בו אנשים ופעמו בו חיים תוססים נעדרי סדקים. יש ומבין הישן והמתפורר צומח רב קומות חדש ולבן המגדיר את טווח השנים.
יואל מצלם את האדם במרחב ביתו ותעסוקתו. אנשי קיבוץ וכפר בפשטותם ובנחישותם. במקצועותיהם שהיום פסו עברו מהעולם. דמויות שונות שדמותם מושפעת לעתים ממקום עבודתם או ארץ הולדתם. נהג החובק את גלגל משאיתו ברגע של הפסקה. סנדלר קטן קומה הדופק מסמר בנעל שאין בה עוד צורך. תופרות העומדות בפתחה של מתפרה סדוקה ומתפוררת כמו מצפות לקליינטים חברי הקיבוץ, המעדיפים את אופנות קסטרו או גולף.
שיקה בורוביץ' שבגילו הלא צעיר קטף עוד תפוזים כאשר התקיים עוד פרדס. צריף שוודי מפורק שבעברו היה פסגת הרווחה. היום אין יותר צריפים בהמעפיל. וכך הלאה, דמויות, נופים, מבנים העומדים לפני הצלם לתפארת עברנו.
באלבום מבחר מתצלומיו המתייחסים למקום, לאדם ולקשר ביניהם. המייחד את התצלומים הם הפשטות, הישירות, המסר הברור, ללא רעיונות מושגיים, נשגבים. יואל איננו נשבה באסכולות מורכבות.
הנאמנות לצילום בשחור-לבן עושה טוב לצילומיו. הוא מחפש את הגוונים בין השחור ללבן, את שעות האור והצל המוסיפות פלסטיות ועומק לצילום.
יואל, הגם שהוא מרבה לצלם ולהתרפק על העבר, תצלומיו משדרים אופטימיות ולא קינה על עולם שנעלם. בדמויותיו המצולמות הוא מחפש את אמת האדם. חשים אצלו באהבה גדולה לאובייקטים אותם הוא מצלם. הוא איננו אדיש כלפיהם. מתקיים שיח רגשי בין הצלם למצולם. יואל מצלם את עובדות המטבח ליד הסירים, כמו הוא עצמו מקלף את תפוחי האדמה. זו הזדהות עם הדמות המצולמת עד תומה. בזמן שאברומק מרים את הקלשון עם ערמת הבוטנים בשעת גיוס, יואל נכנס אל דמותו. לאור מנורת חדר עבודתו של זאב לוי, הפרופסור למחשבת ישראל, מנציח הצלם זמן של איכות אינטלקטואלית. איש הגות עם מכנסים קצרים וסנדלים. ברקע על שולחן העבודה תמונתו של שפינוזה.
יואל מבטל את הפער בין צלם למצולם. מצלם בגובה העיניים. לא מורם ולא מושפל כאחד האדם בחייו. בבואי לנסח את ייחודו של יואל ישראלי כצלם אפשר לקבוע שהצלם והמצולם חד הם.
עם בוא הצילום הדיגיטלי אל המרחב המקצועי, חש יואל שזמנו כצלם תם. פסק באחת מלצלם בפתחה של שנת אלפיים. פירק את חדר החושך. חילק את חומרי המעבדה למעוניינים. מלאי ניירות "אגפא" נשארו מיותמים ללא דורש. כך גם קופסאות הפילמים בשחור לבן. סגר לתמיד את אופציית הצילום. מעשה שיש בו התרסה בוטה כלפי העתיד הדיגיטלי הפתוח לכל רוח... את העבר אליבא דיואל אפשר לצלם רק עם מצלמות וחומרי עבר...
מה שנשאר הם אותם תשלילים והדפסי קונטקטים וצילומים בשחור-לבן אותם צילם יואל ישראלי לאורך שלושים שנה כצלם בוגר. אותם בחר להעבירם כארכיון צילום אישי אל ארכיון הצלמים של התנועה הקיבוצית בגבעת-חביבה.
עשרים וארבע שנים מאז פסק לצלם מופיע אלבום ממבחר תצלומיו של יואל ישראלי המנציח את עברו - עברנו בעין רגישה ואוהבת.
אל מעשה בחירת התצלומים והעבודה על הספר חבר נדב מן מקיבוץ מרחביה שבעזרת מעבדת 'ביתמונה' הופק אלבום זה.
יובל דניאלי – נובמבר, 2023
תגובות
הוסף רשומת תגובה