מראשיתה היצירה האומנותית הפלסטית במרחב הציבורי הקיבוצי נושאת עמה מסר אומנותי ואידיאולוגי. אמנים רבים ראו במרחב הציבורי חלק ממהות היותם אמנים חברי קיבוץ. האמן הקיבוצי איננו מתבצר במגדל שן אומנותי אישי אלא מקיים דיאלוג פתוח ומפרה , עם הקהילה בה הוא חיי (כך היה בשנים עברו). אמנים רבים ראו במרחב הציבורי לא רק הזדמנות לקבל שטח, קיר , חומרים וזמן , אלא ראו ביצירה חלק בלתי נפרד מהאידיאולוגיה הקיבוצית של ערבות הדדית בין החברה הקיבוצית ליוצריה (בכל התחומים). חלק מהחוזה המתגבש בין היוצר לקיבוצו. ארגון האמנים הקיבוצי עודד שיח זה בין האמן לקיבוצו ותנועתו. הדבר בא לידי ביטוי ברשימות ומאמרים של מנהיגי התנועה מעל גבי כתבי עת ובכנסי הארגון. בשנות החמישים – שישים של המאה העשרים נשלחו אמנים חברי קיבוץ ללמוד אומנות בחו"ל בעזרת ארגון אמני התנועה. הם למדו בעיקר אומנות מונומנטלית (ציורי קיר – פרסקו, פסיפסים וויטראז'ים וכו') ואת טכניקת ההדפסים שניתן להפיק ממנה אומנות להמונים בזול. שילוב זה לא היה סתמי הוא נשא עמו מסר רעיוני שקיבל חיזוקים מציורי הקיר המקסיקניים (המורליים) שנושא דברם בק