דילוג לתוכן הראשי

רשומות

מציג פוסטים מתאריך 2016

חדר אכילה ובליבו חומה

את שמו של שלמה (טילמן) טלמון (1905-1996) מקיבוץ מרחביה לא הכרתי. התבקשתי לסדר את שני מכלי ארכיונו האישי הצנוע, ולהביאו לידי גמר לאחר ששנים שכן בהמתנה ליד מסדרת ומקלידה. כהרגלי אני נשאב לקריאת חומרי הארכיון ותמיד יוצא נשכר מכך.  שלמה טלמון איש השומר הצעיר משחר נעוריו בגליציה (נכנס לתנועה בשנת 1918) עלה לא"י בשנת 1929, ומשנת 1931 חבר קיבוץ מרחביה. עסק ברבות משנות עבודתו ופעילותו בנושאי ביקורת ציבורית במוסדות ההסתדרות, קופת חולים, ועדת הבחירות הארצית לכנסות ישראל, הקבה"א ומפלגת מפ"ם. כך יצא שבין מסמכי הביקורת שלו צדה עיני מסמך הכתוב במכונת כתיבה על נייר שקוף ודק שכותרתו סקרנה אותי מידית:  "דין וחשבון הועדה לעניין המיוחד בעין חרוד ביום השני , א' שבט – 28.1.1952".  במקביל, וכמעט באותה עת ממש קיבלתי לעיון את ספרו המרתק והמומלץ של מוקי צור "כאחד הדשאים, כאחד האדם - איחוד הקבוצות והקיבוצים 1980-1950".  בספר פרק מיוחד המתייחס לפילוג בקיבוץ המאוחד ("פני הבוקר היו רעים: הפילוג"). יותר מכל הרשים אותי ציור בצבעים עזים  של נירה לב מגבעת השלושה,

"מסביב יהום הסער"

על ארכיונו האישי של גידי אילת ז"ל. קיבוץ בית אלפא התברך במגוון רחב ומיוחד של אישים עתירי זכויות ומעש בשלל תחומים. לאחרונה  ציינו  את סיום סידורו והקלדת ארכיונו האישי של אריה אהרוני. אנחנו עומלים עכשיו על הבאתו לגבעת חביבה של ארכיונו המוסיקאלי של דוד עורי. והנה בימים אלה ממש עובדים על ארכיונו האישי של גידי אילת , שהיה ידיד וחבר לרבים מעובדי גבעת חביבה. מה מרתק אותי באיש שלא חסך לשונו ממני, אבל תמיד היה מסביר פנים ?                הכרנו בגבעת חביבה. כאשר נכנסתי לעבודה באמצע שנות התשעים הוא כבר היה שם. יושב בחדרו, מאחוריו על הקיר תמונתו של יגאל אלון, מפקדו הנערץ מהפלמ"ח. ביקש לאסוף חומר על חלקה של ההתיישבות העובדת בהגנה על הארץ מתקופת השומר עד מלחמת הקוממיות. נקשרה ביננו שיחה ראשונה, ומיד כאשר נודע לו מקום מגורי הפליג בסיפורים על התקופה שהיה בקורס מטעם הפלמ"ח בגבעת-חיים כמ"כ בפלוגה ה'. "משם מאזור הפרדסים הסמוך למקום בו הוקם קיבוצך יצאתי לבדי בלילות חסרי ירח לאסוף מידע על כפרי הערבים ששכנו בסביבה".  סיפר על החשש, ועל נביחות כלבים שאיימו לגלות

ארכיונו של מועמד לבגידה

רשימה זו מוגשת כמחווה לסופר ולמתרגם אריה אהרוני (בית אלפא) עם סיום העבודה על ארכיונו האישי בארכיון התנועה בגבעת חביבה. אחת המטלות של ארכיון התנועה בגבעת חביבה הוא איסוף, מיון, סידור, ושמירה מקצועית, מוקפדת של חומרי תיעוד המגיעים אליו כחומר אישי של אישים שפועלם התנועתי, התרבותי והמפלגתי לאורך השנים יש לו חשיבות תרבותית והיסטורית. במקרים רבים מגיעים חומרים חשובים ומרגשים, לאחר מות  בעליו. אז קשה יותר כמובן לברר דברים הדורשים הבהרה והבנה טובה יותר של הנקרא. כמובן שקיימים מקרים שבעל הארכיון האישי שנאות לתרום אותו עודנו עמנו (עד מאה ועשרים) ואז מתקיים דיאלוג שמקל ומסייע לנו הארכיונאים במעשה המיון וההבנה של החומר הנקלט. כך היה כאשר נשאלנו האם יש לנו עניין בארכיונו האישי של הסופר והמתרגם אריה אהרוני מבית אלפא. לאריה ורחל אהרוני ביוגרפיה תנועתית וקיבוצית עשירה במעש. בשנות החמישים בתקופת הפילוגים היו הזוג אהרוני מזוהים עם השמאל של מפ"ם.  כמחנכים ומורים בקיבוצם הם התבקשו להימנע מלהביע את השקפת עולמם השמאלנית בפני תלמידיהם. הייתה זו תקופה קשה ולא פשוטה לזוג אהרוני, גם בקיבוצם בית

שותפות תוך כדי יצירה

במשך עשרים שנה ניהלה אתי עמרם (קיבוץ דליה) את המרכז אמניות בגבעת- חביבה.  המרכז נהפך לשם דבר בעיקר בין תלמידי הקרמיקה באזור ובארץ. המרכז בהנהלת אתי ובתמיכתה הנאמנה של המנהלת האדמיניסטרטיבית שמחה אייכלר (קיבוץ להבות-חביבה) דאג לפעול גם כמנוע יצירתי לדיאלוג ושותפות יהודית – ערבית. בגלריה שלו הנושאת את השם: "גלריית השלום", הקפידו על נראות של תערוכות המבטאות את רוח המרכז והגבעה. לפני כמה חודשים סיימה אתי עמרם את תפקידה וחזרה אל קיבוצה, זו ההזדמנות של גבעת חביבה, המרכז, הצוות וענת להודות לה על ניהולו המושקע של מרכז האמנויות בגבעת חביבה, גם כאשר התנאים היו לעתים לא פשוטים, ולאחל לה הצלחה באשר תעשה. סביב פינת ישיבה נינוחה, כוס קפה ואווירה טובה, אני נפגש לשיחה עם ענת לידרור המנהלת החדשה של מרכז האמנויות. ענת בת קיבוץ "אורים" שבנגב, בוגרת בית הספר לאמנות בצלאל כאשר מאחוריה 8 שנים של לימודים במחלקות שונות, כמו ארכיטקטורה, צילום, ווידיאו, אמנות, פילוסופיה של אמנות ופסיכולוגיה. רוח התחרותיות שבבצלאל לא הייתה לרוחה; עם סיום לימודיה חיפשה ענת לידרור את החופש היצי

צבע משותף – אומנות פלסטית במרחב הציבורי הקיבוצי

הכותרת "צבע משותף" מדברת בעד עצמה. היא מתייחסת לאומנות הפלסטית במרחב הציבורי הקיבוצי וביתר מובהקות לקישוטי החג. בראשיתה הייתה זו יצירה הבאה ללוות את חיי היום יום מעל גבי לוח המודעות בצד קישוט ואיור בימי חג ומועד. לנגד עיני עומדות כדוגמא הקריקטורות של אליעזר הלבני (לוזר בפי חבריו) שבשנות העשרים תלה על קירות צריף חדר האוכל בבית אלפא איורים הומוריסטיים של חבריו מהקיבוץ בתלבושת פרוסית מצוחצחת עטורת מדליות . לוזר לא היסס להביע דעתו על חבר זה או אחר במרחב הציבורי המובהק ביותר בעת ההיא כמו צריף חדר הוכל. קריקטורות: אלעזר (לוזר) הלבני שנות העשרים דרכו של חבר קיבוץ שרצה להיות גם אמן לא הייתה סוגה בשושנים בתקופה הראשונה לחייו בקיבוץ. היצירה האומנותית  בצד היישומי שלה נתפשה ע"י רבים כמותרות. הקיבוץ בראשית דרכו היה עני, דל בחומר וקצר בכוח אדם. כל חבר נדרש למאמץ משותף לטובת בניית הקיבוץ, ובכללם אלה שנשאו בליבם את "להט היצירה". לגיטימציה ליצירה במרחב הציבורי לאורך זמן קשה לבלום את רוח היצירה. אפשר לתעל אותה ולכוונה לאפיקים קונסטרוקטיביים המועילים לכלל. אפיק