דילוג לתוכן הראשי

רשומות

מציג פוסטים מתאריך ינואר, 2012

"מדורת השבט"

("ציורי מערות", תערוכת צילומים של עמי ואלך בגלריית משמר העמק) תערוכת הצילום החדשה של עמי ואלך "ציורי מערות"  מתקיימת במקום הטבעי והמובן ביותר מאליו, בגלריית חדר האוכל שבקיבוצו "משמר העמק". התערוכה נפתחה לכבוד חג ה- 90 של משמר העמק. חומרי היצירה של עמי ואלך לקוחים מסביבתו הקרובה ביותר מתוככי קיבוצו פנימה. אומני קיבוץ רבים  מתקשרים ביצירתם עם סביבתם הקיבוצית, עם הבית על נופיו ואנשיו, עם ההיסטוריה והאנתרופולוגיה המקומית. לא ערכתי מחקר סטטיסטי בנידון אך יש בי תחושה עמוקה שקיים קשר אמיץ בין יוצרים חברי ובני קיבוץ לביתם הקיבוצי. הדיאלוג שמקיים עמי ואלך ביצירתו עם קיבוצו מניב תוצאה אומנותית מרשימה המעוררת מחשבה ודיון. 13 יצירות של צילום מעובד  המודפסות על גבי  בד מאכלסות את תערוכתו העכשווית. התצלומים כולם עוסקים כביכול בנושא אחד מוגדר. צילומים היסטוריים מארכיון הקיבוץ השתולים על גבי קירות האבן הסדוקות והמפוררות  של מערת הפלמ"ח המיתולוגית שבקיבוץ. במבט ראשון מתקבלת תחושה שהמסתכל מתבונן בצילומי מערה פרה – היסטורית מתקופת האדם הקדמון. מערה שמה

ארבעה יוצרים , המאחד והשונה שביניהם.

גלריית השלום בגבעת חביבה. במרכז לאמנות בגבעת חביבה ממוקמת גלריה לאמנות למעלה מעשרים שנה.  גלריה פעילה שיודעת להציג מגוון של תערוכות.  "גלריית השלום" קוראים לה . השם עצמו יש בו משמעות אומנותית ופוליטית.   הגלריה מתיימרת להציג במסגרתה תערוכות  שיש מאחוריהם מסר  חברתי-פוליטי-תרבותי ולא רק תמונות יפות וטובות,לשמן. בשנים האחרונות ממלאות את תפקיד אוצרות הגלריה, בהצלחה לא מבוטלת אתי עמרם (דליה) ואסנת בן שלום (גבעת-חיים מאוחד).  קיימות גישות שונות על תפקידה של גלריה לאמנות, קל וחומר על תפקידו של האוצר בגלריה. לזכותן של האוצרות, שהן מתמודדות עם שאלות של מהות , תוכן וצורה שלא על בסיס מסחרי. אומנות ורעיון נטו. גישה זו הנטולת שיקול מסחרי היא המאפיינת את פעילות הגלריה. בימים אלה נפתחה בגלריה תערוכה מעניינת ומרתקת בעלת פנים ומסרים המובילים את המתבונן בה לכוונים שונים ולעתים מנוגדים.  המשתתפים בתערוכה מגשרים על פער גילים של 35 שנים.  האוצרת  רוניה הררי בחרה ביוסף אלגזי, יוסי אשר,  טובה אלדד ופיטר יעקב  מלץ להציג בתערוכה. נפגשתי עם האוצרת לשיחה מקדימה תוך כדי הצבת התערוכה

הידיד של השדות החרושים

עם פטירתו של האמן ידיד רובין. ציור : ידיד רובין עמדתי על הגבעה של בית העלמין  בקיבוץ גבעת חיים איחוד  עם ההמונים הרבים שבאו להיפרד מידיד רובין האמן, וחבר הקיבוץ שהלך לעולמו טרם עת בגיל 73. השקפתי מזרחה על הנוף המוכר והנפלא המתגלה למטה, במלא הדרו ועוצמתו. נוף של מרבדי צבע בחום וירוק, נוף של שדות עצים ודרכי אפר. נוף חקלאי של עובדי אדמה החובק היסטוריה של עמל, יזע  והרבה אהבה. נוף האוצר בתוכה קשר עמוק אל בסיס הקיום האישי והקיבוצי. כאשר השקפתי על אותו הנוף הבנתי טוב יותר מאין נחל ידיד רובין את נופי יצירתו. פועלו האומנותי והיצירתי של ידיד רובין זכה להכרה, ולכבוד הראוי. יצירתו עומדת ומתקיימת מעבר לתקופה. היא צרובה בנוף האומנותי הישראלי. יצירתו של ידיד רובין מקיימת דיאלוג מתמשך רב שנים עם נופי ילדותו עם מקום עבודתו, עם סביבתו הקרובה ביותר, עם שדות הקיבוץ.  אני כבן עמק חפר, עומד לא פעם משתאה מול נופיו של עמק חפר  ושואל עצמי מה יש בנוף הזה שכה מכשף את יוצריו. שרים ומציירים עליו. כותבים אודותיו, וצובעים את נופיו, גם אלה שנטשו את העמק מלפני שנים. נופי עמק חפר הם מקור להשראה בלתי נדלית.

"לא עיר לא כפר" מחשבה אדריכלית להווה.

בעקבות ספרו של פרדי כהנא. בראשית  ברצוני לברך את אדריכל פרדי כהנא על ספרו המונומנטאלי "לא עיר לא כפר" (ראה מאמרו של עלי קדם, הזמן הירוק 29.12.2011) שהוא ספר מתנה לכול שוחרי האדריכלות הקיבוצית והישראלית בפרוס השנה האזרחית החדשה ובכלל.  הייתי עד ללידתו של הספר ובמו עיני ראיתי את הארכיון האישי המפואר של פרדי בקיבוצו בית העמק. פרדי עמס על שכמו מפעל אדיר ורב חשיבות. הספר מסתיים ב - 1990. עשרים השנים האחרונות לא באות לידי ביטוי, זה מתוך כוונת מכוון. עשרים השנים שחלפו היו הרי גורל. הן היו השנים בהם נסגרו מחלקות התכנון התנועתיות והתכנון עבר אף הוא הפרטה גורפת. פרדי מספר לנו בספרו על מה שהייה, וזה מאוד חשוב כדי להבין כיצד נבנה האורגניזם המיוחד הזה שנקרא קיבוץ. בנוסף זכינו לאחרונה לרנסאנס של התייחסויות לאדריכלות העבר הקיבוצית. זה מתוך מגמה לשמר לדורות הבאים נכסי אדריכלות במרחב הקיבוצי, גם אם הם סיימו את תפקידם. מבחינה זו יש במגמה זו התרסה כנגד "הפונקציונאליות"  של אסכולת ה"באוהאוס" הקיבוצי שיוצגה ע"י שמואל מסטצ'קין (אדריכל הבית של מחלקת התכנון של