דילוג לתוכן הראשי

רשומות

מציג פוסטים מתאריך 2018

קום והתהלך בארץ

"ארץ" - תערוכת אמנות משולבת (ציור, וידיאו, מוסיקה) בגלריית השלום במרכז אמנות המשותף בגבעת-חביבה. רפי מינץ – ציור. יעל לב – ווידיאו. איליה מגנס – מוסיקה.   אוצרת: ענת לידרור. סיום התערוכה: 1.2.2019 לפעמים האדם הוא באמת תבנית ארצו ולא רק שורה משיר. לפעמים האדם העומד מאחורי יצירותיו הוא לא פחות מרתק ומעניין מאשר יצירותיו.   במילים אחרות: כאשר אדם איכותי נפגש עם יצירה טובה משלו מתמלא התנאי של תערוכה מומלצת. רפי מינץ הוא אמן בלתי נלאה שתמיד מפתיע אותי מחדש. גם בגילו הלא צעיר (יליד 1938) הוא מתנהל כנער בתנועת נוער. על פניו רוח שובבה ומאירת פנים;   כזה שאוהב לטייל לאורכה ולרוחבה של הארץ, על יופייה, קסמיה ומכאוביה. רפי מינץ למרות שהוא נולד כצבר בארץ ישראל המנדטורית, נושא עמו את שרידי ארץ הולדת הוריו (גרמניה). עד גיל שש דיבר גרמנית עם הוריו בביתו בחיפה, וערבית על בוריה עם ילדי השכנים בוואדי ניסנאס שם שכן ביתו.   בגיל שש הוא התחיל ללמוד ולדבר עברית עם כניסתו לכתה א'. רפי מתבונן בגובה העיניים במציאות הישראלית מתוך ביקורת וחמלה. מתוך אהבת אין קץ לארץ המיוסרת

מקום לרוח

בין ג'וערה לעין השופט עשרים שנה לפני חנוכת אולם המופעים של המועצה האזורית   - מגידו בקיבוץ עין השופט נקרא האדריכל שמואל מסטצ'קין אל המרחב התכנוני הביטחוני. היה זה איש ההגנה ישראל גלילי ידידו של מסטצ'קין מנוער שקרא לו לחזק את ביצורי ג'וערה ולהפכה מווילה ערבית מפוארת ומקום זמני של חברי עין השופט לפני עלייתם לנקודת הקבע, אל בסיס קורס המפקדים של ההגנה. שנה קודם לכן תכנן מסטצ'קין עם שלמה גור ויוחנן רטנר את פרויקט "חומה ומגדל". בשנת 1943 מתכנן מסטצ'קין את "בית המגן" בג'וערה בדיוק בשנה בה הוא נקרא לפרויקט חייו להיות אדריכל ראשי של המחלקה הטכנית של הקבה"א ובזה הוא מקבע את דרכו האדריכלית לדורות, כלומר; אדריכל עם משנה סוציאליסטית והשקפת עולם פועלית היונקת מקורותיה מהנוער העובד, תנועת העבודה ובית הספר לאדריכלות הבאו-האוס בו למד בראשית שנות השלושים בדאסו - גרמניה.   המרחב הציבורי נוסח מסטצ'קין מסטצ'קין החליט להקדיש את מירב תכנוניו אל המרחב הציבורי הקיבוצי, אל חדרי האוכל , בתי התרבות , אולמות ספורט, מבני חינוך   ובריכות שחיה.

המשכן לאמנות לגבורות

חיים (אפתיקר) אתר תערוכה חדשה: "מאוצרות המשכן לאמנות" המשכן לאמנות ע"ש חיים אתר בעין חרוד פתיחה:   1.9.2018 אוצר: יניב שפירא. "אני מאמין באמונה שלמה בנשק היצירה האמנותית-חברתית. הצייר והפסל – כסופר וכמשורר – צריכים לראות את עצמם בשרשרת הזהב של הבניין, חבלי יסוד במפעלנו. בברית זו צפון נשק עיקרי לחיינו"                                                               (חיים אתר) בימים אלה חוגג המשכן לאמנות ע"ש חיים אתר (מייסדו ומנהלו הראשון של המשכן) שמונים שנה לייסודו. אין זה דבר של מה בכך; מוזיאון ראשון בהתיישבות העובדת ומהראשונים בארץ. לחובבי הרוח והתרבות בהתיישבות בפרט ולשוחרי היצירה בארץ ככלל זו חגיגה של ממש. כדי לתת לה נראות ראויה ומחכימה בחר אוצר המוזיאון והתערוכה יניב שפירא (קיבוץ יזרעאל) לכבד את האירוע בתערוכה מרשימה מאוספי המשכן , האצורים במחסניו, ביניהם נכסי צאן ברזל מהיצירה והתרבות היהודית. כותב האוצר יניב שפירא במבוא לתערוכה: "התערוכה "מאוצרות המשכן לאמנות" מוקדשת לאוספים שנאצרו במשכן במרוצת

שימור המרחב הכפרי

חדר האוכל משנת 1957 בתכנון  שמואל מסטצ'קין תקופת החגים טובה להעלות רעיונות ומחשבות לגבי הבאות. לבדוק כיצד ניתן לשפר ולשמר את היפה והטוב. בצוותא עם האדריכלית יעל להב ישבנו בהמעפיל נוכח מציאות אורבנית ההולכת ומשתלטת על המרחב היישובי הקיבוצי וניהלנו שיח כיצד לשמר את גן הנוי הקיבוצי.   כעבור יומיים קיבלתי הערות לשיחה, עם חלקם   אני פותח רשימה זו: " התפיסה הקיימת – גן רומנטי, בעל שורשים בתפיסות אדריכלות גנים שאפיינו את התנועה הרומנטית במאה ה-19. המרחב הכפרי הפסטורלי, כאשר הגן משלים את חזות המבנים, גם הם בנויים על פי תפיסות רומנטיות. המרכיבים ההכרחיים – בנייה נמוכה של מבנים "פשוטים" עשויים מחומר מקומי ככל האפשר, גגות רעפים אדומים, מוקפים בעצים גבוהי צמרת המצלים עליהם, כרי דשא עם צמחיה משתרעת נמוכה, תחומים בשיחים פורחים, וברקע שורות עצים מעורבבות כביכול בסדר אקראי אשר מצליחות ליצור אשליה של עומק ונפח. כר הדשא נתפס כקרחת ביער . התפיסה החדשה המוצעת – אדם יושב תחת גפנו ותחת תאנתו, והארץ (הקיבוץ) זבת חלב ודבש. הגן שהוא הנוף הפנימי של הקיבוץ, נמשך אל מעבר לגדר

רודא – הסרט על מורשתו: אמן, מורה ואדם

פסל מחווה מישראל לדנמרק, רודא ריילינגר, עמק השמש, סינדל, דמנרק בסוף שנות השמונים הייתי בין אלה שהזמינו את האמן רודא ריילינגר מקיבוץ הזורע ללמד אמנות במרכז לאמנות בגבעת-חביבה שזה מקרוב הוקם. רודא, איש מרשים, גבוהה, ובעל חיוך תמידי וסבר פנים מזמין, לא סירב לבקשה גם שכבר התקשה בהליכה.  ההיכרות האישית שלי עם רודא הייתה רבת שנים, למרות הבדלי הגיל ביננו. דיבר עמי בגובה העיניים, נתן לי את ההרגשה שאני משוחח עם ידיד, חבר, ושותף.  בשנת 1997  כשנכנסתי לתפקידי בארכיון גבעת חביבה ( תיעוד ושימור ההיסטוריה האומנותית הקיבוצית), היה זה טבעי ומובן מאליו שרודא היה מאלה שהרבתי להתייעץ עמהם ולדלות מהם אינפורמציה. הוא הרי היה כבר בשנת 1947 מזכיר ארגון הציירים והפסלים של הקבה"א , ודבריו על דרך השילוב בין אמן וקיבוץ נשמעו ברחבי התנועה ונרשמו בכתבי העט התנועתיים. רוחב ידיעותיו, עיסוקיו חבקי אומנות ועולם, עשו אותו לאמן רב תחומי ורב לאומי. הייתי מבקר אותו ב"צריף "הסטודיו הצנוע שלו על יד הרפת ושומע ממנו סיפורים שהוסיפו רבות לידע האישי שלי, אינפורמציה הכרחית כדי לדעת ולהבין את מורכבות הסוגיה