 |
| חיים (אפתיקר) אתר |
תערוכה
חדשה: "מאוצרות המשכן לאמנות"
המשכן
לאמנות ע"ש חיים אתר בעין חרוד
פתיחה:
1.9.2018
אוצר:
יניב שפירא.
"אני מאמין באמונה שלמה בנשק היצירה
האמנותית-חברתית. הצייר והפסל – כסופר
וכמשורר – צריכים לראות את עצמם בשרשרת
הזהב של הבניין, חבלי יסוד במפעלנו.
בברית זו צפון נשק עיקרי לחיינו"
(חיים
אתר)
בימים
אלה חוגג המשכן לאמנות ע"ש חיים אתר (מייסדו ומנהלו הראשון של המשכן) שמונים
שנה לייסודו. אין זה דבר של מה בכך; מוזיאון ראשון בהתיישבות העובדת ומהראשונים
בארץ. לחובבי הרוח והתרבות בהתיישבות בפרט ולשוחרי היצירה בארץ ככלל זו חגיגה של
ממש. כדי לתת לה נראות ראויה ומחכימה בחר אוצר המוזיאון והתערוכה יניב שפירא
(קיבוץ יזרעאל) לכבד את האירוע בתערוכה מרשימה מאוספי המשכן , האצורים במחסניו,
ביניהם נכסי צאן ברזל מהיצירה והתרבות היהודית.
כותב
האוצר יניב שפירא במבוא לתערוכה:
"התערוכה
"מאוצרות המשכן לאמנות" מוקדשת לאוספים שנאצרו במשכן במרוצת שמונים
שנותיו ומוצגת על פני כל אולמותיו. פרישה מקיפה זו של האוספים מאפשרת להתחקות באמצעותם
אחר המטרות שהציבו לעצמם חברי קיבוץ עין – חרוד בהחלטתם להקים מוזיאון. היא משמשת
מראה לעולמם של מי שביקשו לברוא עולם חדש אך לא שכחו מאין באו , ומשקפת בדרכה את
תולדות העם היהודי במאה ה – 20"
 |
| יניב שפירא, אוצר המשכן והתערוכה |
לפני
שניגש אל אולמות התערוכה ונביט ביש התלוי על קירותיו נקדיש כמה משפטים להוגה
הרעיון, לבעל החזון האומנותי שבהרבה אמונה ושאר רוח הצליח למשוך ולהלהיב אחריו
רבים מקיבוצו עין חרוד ובשלוב ידיים להקים משכן אומנותי לתפארת. ההוגה והמייסד הוא
חיים (אפתיקר) אתר חבר קיבוץ עין חרוד (נולד באוקראינה בשנת 1902 , נפטר בקיבוצו
בשנת 1953 והוא בן חמישים בלבד). עוד במעיין בשנות העשרים מקים חיים אתר "משכן
מעט" לאמנות באוהל המחנה, ובו רפרודוקציות שנאספו מעיתוני אומנות. בשנות
השלושים הוא מבקר פעמיים במרכזי היצירה היהודית הפעילה בפריס , מתיידד עם אמנים יהודיים
(אסכולת פריז) וכאמן פעיל ומוכשר בעצמו אף מושפע מהם ובעיקר מהאמן חיים סוטין. תכלית הביקורים לאסוף יצירות של אמנים יהודיים
ופריטי יודאיקה מהן יבנה האוסף של בית המשכן העתידי. על דבקותו במשימת איסוף חומרי המשכן מספרת נריה ציזלינג
:
"הוא
הלך שבי אחר הבושם והעושר של כל מה שהיה בו משום מסורת או בריאות עממית, ואחריהם
תר וחיפש ללא לאות. פעם בא לירושלים, "לחפש". לא העז לקנות אוכל –
להוציא כסף לעניינים גשמיים. על פיתה דלה חי ימים תמימים ושוטט בחוצות הקריה, כששק המציאות על גבו – מן השק סירב
להיפרד ולהפקידו במקום אחר: חשש וחשד. אך העיקר – תוך שיטוט בעיר היה סר לפרקים
למגרש ריק, לחדר מדרגות, מוציא את אחת משכיות החמדה מביט ומביט – ונהנה, ואיננו
שבע ומאושר, כילד בצעצוע נכסף."
כותב
חיים אתר על ראשית המשכן ויעודו (קטעים מרשימה "בעל המשמר"
מה – 27.10.1948 עם חנוכת בית הקבע של המשכן).
[...]
ראשיתו
– בימי המאורעות בשנת 1938, ביומן עין חרוד מן השביעי לינואר אותה שנה אנו מוצאים הודעה זו: "צריף
האמנות " הזעיר נפתח בתערוכת וואן גוך (20 רפרודוקציות, אחת אורגינל) – ויהי
רצון שמפינה זו יצמח היכל אמנות ; בית גנזים לאוצרות הרוח לכל גילוייהם וגווניהם
הרבים.
[...]
המשכן לאמנות נטל על עצמו יעוד זה של יצירות אמנים יהודיים – החל ממלאכת-מחשבת
יהודית, כגון ריכוז חנוכיות, קערות לפסח, פרוכות, הדסים, הגדות פסח, מגילות אסתר וכו' וכו' ועד יצירותיהם של אמני
ימינו. לא על מקריות תושתת דרכנו , כי אם
על אוסף שיטתי ומתמיד, ועיקר תעודתו תרוכז בתנ"ך, בחיי היהודים בגולה, פרעות
והגנה בישראל, נוף הארץ ומדור לציורי ילדים.
[...] המשכן מצא משכנו בישוב קיבוצי, באווירת
יצירה שכולה עברית, בשדה עברי – ומגמתו להחזיר את אשר אמנים יהודיים נטלו מן העם
וחייבים להשיב לעם, הנשען על תמיכת שכבות העם הרחבות ויונק משורשים עממיים- הן
באיסוף החומר ובקשר החי לאדם העובד על אדמתו.
הגעתי
למשכן לסיור מקדים כמה ימים לפני פתיחת התערוכה, לשיחה עם המנהל והאוצר הראשי של
המוזיאון יניב שפירא. התערוכה כבר עומדת, פה ושם תיקונים אחרונים. עוד מבט, עוד
ליטוש; חגיגיות בפתח, וההתרגשות כבר מורגשת באוויר. לא כל יום חוגגים
"גבורות". אישית כאשר אני מבקר במשכן אני מרגיש בבית, אני מתקבל תמיד
בחמימות ובמאור פנים ע"י צוות המוזיאון.
"זו
תערוכה היסטורית" שבאה לספר סיפור. השלם גדול יותר מסך פריטיה" אומר לי יניב
על ספל אספרסו קטן במשרדו אשר במשכן.
האוסף שעמד לרשותו של האוצר קבע את עומק התערוכה . ההיקף אדיר והבחירה לא
הייתה פשוטה. בתערוכה כ-250 יצירות שנוצרו ע"י 150 אמנים. יניב מקפיד להדגיש
שהתערוכה היא יותר מיצירות אומנות, היא סיפורה של עין חרוד, התנועה הקיבוצית
וההתיישבותית, היא סיפורה של מדינת-ישראל, וסיפור גלגולו של העם היהודי מראשית
המאה ה - 20 ועד ימנו אנו לאורך מאה ועשרים שנה.
כיצד אצרת את התערוכה
?
"ניגשתי
אל התערוכה כמו אל דף חלק. ללא אג'נדה מוכנה מראש. התערוכה התגבשה וקיבלה את
אופייה מתוך שהות של ימים ושעות במחסן האוסף. עשיתי הכרות אינטימית עם
העבודות. ואכן, התערוכה על 12 הפרקים שבה
צמחה מתוך האוסף" .
(הרהרתי
על בחירת האוצר בשנים עשרה פרקים המובילים
את התערוכה. המספר מעיד על קשר למסורת
היהודית; שנים עשר השבטים, שנים עשר חודשי שנה, מספר המייצג את השלם על גווניו).
"החוויה
על עבודת האוצרות הייתה אינטנסיבית ואמוציונאלית. מסע בזמן במחוזות אחרים, סיפורים
של מקומות ואנשים."
מעניין
לשמוע את יניב הצבר מקיבוץ יזרעאל (הגם שמקצועו הוא אוצרות), כיצד הוא מתרגש נוכח
פני האומנות היהודית לדורותיה. יניב חש את אווירת העיירה היהודית, תיאור הפליטים,
הפוגרומים, השואה, כאילו חווה אותם אישית. תיאורים המעוברים דרך המכחול והעיניים של האמנים. "תיאורים מהפכי קרביים".
אי
אפשר להכין ולאצור תערוכה שכזו מבלי להזדהות ולהתקרב אליה. התערוכה בקטעים
היהודיים שבה שולט בהם הסגנון האירופאי. חיים אתר בעל החזון הוא שקבע את אופי
האוסף והשפעתו מורגשת בתערוכה. יניב מפרט
:
 |
| זאב בן צבי החלוץ 1936 | חיים אתר נימה 1950 | חיים אתר נער 1950 |
-
תפקיד המשכן לשמר מורשת יהודית – מסורת ותרבות דרך האמנות, בציור, פיסול ויודאיקה.
בנוסף יש תפקיד חינוכי לגבי הדור הצעיר בארץ ישראל. להפרות את נפש האדם הצעיר... במשרדו בו אנו יושבים, לפני ביקורנו באולמות
המשכן שכולו מוקדש הפעם לתערוכה זו , מוסיף יניב שפירא תובנות:
"האוסף
הוא כמו מניפה של תולדות האמנות הישראלית. האוסף איננו אובייקטיבי, אלא ביטוי
לתפקיד שהמשכן לקח על עצמו בתערוכותיו ובבניית האוסף. בהעלאת נושאים ואמנים שלא
בהכרח נמצאים בהגמוניה של האמנות הישראלית מסיבות שונות".
הזמן רץ, יניב עסוק לקראת הפתיחה, עוזר ומסייע
לצוות המסור של המשכן במה שנדרש. אנחנו
ממהרים לראות ואני אישית להתרגש בצוותא עם יניב וללמוד עוד ועוד באמצעות התערוכה
על העושר הגלום באוסף. לפני שיניב אץ לעבודת
הליטוש האחרונה, הוא נעמד, מהרהר, מבקש להגיד לפני הליכתו עוד דבר נוסף:
"
בתערוכה יש גם ממד משמעותי של מחווה לרבים מחברי וחברות עין חרוד שבמהלך השנים
הקדישו ממרצם, מזמנם, מתשוקתם ומאמונם למפעל אדיר זה. שחלמו, יזמו, שמרו, סיפרו
והצמיחו מתוכו עולמות של תוכן. ובמיוחד
למנהלי ואוצרי המשכן שבנו את האוסף, בהם חיים אתר, אהרון ציזלינג, ורנר שום, זוסיה
עפרון וגליה בר אור. בנימה אישית, זכיתי לחניכה האמנותית לצידה של גליה, שהייתה גם
זו שבנתה ועיצבה את זהותו של האוסף בעשורים האחרונים".
נפרדתי
מיניב שפירא, הוא לעיסוקיו ואני לסיבוב נוסף באולמות התערוכה. לא תמיד מוקדש מלוא
המשכן לתערוכה נפרדת. הפעם החלטה זו מוצדקת ונכונה. האולם הראשון בכניסה למשכן מוקדש,
איך לא, לעין חרוד ורוח המקום. העבודות
בחדר זה מציגות את "אידיאת" עין חרוד, כפי שהסתמנה בתודעה הישראלית
(הדרך לעין חרוד...). התרגשתי לראות את שלושת הדיוקנאות של ילדי הקיבוץ משנות
הראשית שצייר חיים אתר בסגנון אקספרסיבי
בולט בצבעי שמן. הציורים מבטאים את תום הילדות את נפש הילד ואת עתידו של הקיבוץ. ציורים קטנים ואינטימיים בגודל אך מונומנטליים
ברוח שהם מעבירים (חיים אתר נחשב לצייר דיוקנאות משובח). כעובד בארכיון השומר
הצעיר בגבעת-חביבה, פגשתי בפרק זה כמה דמויות המוכרות לי באמצעות מסמכיהם וציוריהם
הספונים בארכיון, כמו יהושע ברנשטטר ("שבת למרגלות הגלבוע"), ציורו הפנורמי של איש בתניה עלית ו"ליל
העשרים" אריה אלואיל שהיטיב לבטא את האידיליה של ההתיישבות בעמק. ו"נוער
בנגב" של יוחנן סימון, הבא להראות לכולנו עד היכן מגעת רוחה של עין
חרוד. הדר גת בת הדור העכשווי, ששורשיה
האישיים נטועים בעין חרוד ("מבט על
בית הקברות") מזכירה לכולנו באמצעות ציורה היכן נמצאים השורשים של כולנו בני
ההתיישבות העובדת ובני הארץ הזו. בפרק זה
לא נפקד מקומו של אדריכל המשכן שמואל
ביקיליס שבשני תרשימי המשכן מצליח לרגש לא רק בתוכן החזון האדריכלי אלא גם באופן
ביצועו הגרפי .
שני
פרקים (2-3) מוקדשים לחיי היומיום בעיירה היהודית, לפרעות לגלות ולשואה. ציורים
ויצירות המבטאים פולקלור ומסורת, טקסים דתיים וחגי ישראל. את הווי החיים והסבל. רגשה
אותי תמונה שצייר יעקב שטיינהרט, גדולת ממדים בצבעי שמן כהים על בד. הציור מוקדש ל
9 באב. (הציור משנת 1945 שנת סיום המלחמה). בקדמת הציור דמויות כהות מבכות על
החורבן. ברקע שמים צהובים, ספק להבות בוערות, ספק אור הנושא עמו תקווה. עוד
בתערוכה יצירות של מסעות פליטים יהודיים
בעקבות מלחמות ופרעות. היצירות נוגעות ללב ומזכירות לכולנו שיש גם חיבור אקטואלי
לזמננו. על פרקי העם היהודי בגולה אפשר לדון
ולשוחח רבות בכל היבט. כל ציור נושא עמו תזכורת למה שהיה, ביטוי לגורלו של העם היהודי.
פרה אדומה
 |
| אורי ריזמן פרה אדומה 1954 |
הפרק
השישי בתערוכה מוקדש לאמני הקיבוץ. עבודה גדולת ממדים של אורי רייזמן (כברי) משנת 1954 מגלמת
בעיניי את מהותו של הקיבוץ והמהפכה התעסוקתית אליו הוא שאף: מלא מסגרת הציור, פרה
אדומה (סוציאליסטית ?) ולמרגלותיה חברת קיבוץ, יושבת על שרפרף חליבה עם מטפחת לראשה, לבושה בבגדי עבודה וחולבת (הפנימיזם בהתגלמותו). הפרה גדולה
ומונומנטלית כמו הר, והאישה קטנה לעומתה, ובכל זאת היא מתמודדת בכבוד מול
האתגר. רגע קטן מחיי הקיבוץ, רגע גדול
בשביל המתבונן בציור.
יצירה
נוספת, אף היא משנת 1954 לא גדולה בממדיה, מבטאת אף היא את רעיון הקיבוץ באמצעות
טבע דומם. ככר לחם מונח על עיתון "על
המשמר" ולידם עומדת כמגדלור עששית נפט ("לא על הלחם לבדו"). בקיבוץ
לא רעבו ללחם, בציור הוא מייצג את הבסיס החומרי העולמי, העיתון המפלגתי היה כלי
לביסוס רעיוני להשקפת עולם. האור ממנורת הנפט מאפשר את נוכחות שניהם. הצייר הוא
רודא ריילינגר (הזורע). בשנת 1954 התקיימה
במשכן תערוכה של ציירים מהקיבוץ שתיארו נושאים מחיי הקיבוץ. ציורים אלה ואחרים היו חלק ממנה.
 |
| רודא ריילינגר, טבע דומם, 1954, שמן על בד, 4560 סמ, צ-2280. מתנת עודדה ריילינגר לאוסף משכן לאמנות עש חיים אתר, עין חרוד. |
האוצר
בתבונה אומנותית וחברתית לא פסח על הפריפריה. קרא לה - דרום. (פרק – 9) פרק זה
נותן מקום לריבוי הקולות במגוון החברה הישראלית, כמו לאלה מהמגזר הערבי שדווקא
בימים אלה של הגדרות לאום והפרדה לאומית במדינת ישראל יש כפל משמעות לנוכחותם בתערוכה. נעמדתי מול
דיוקן של אישה ערבייה שפניה מכוסות ורק עיניה גלויות, עיניים שואלות, חוקרות
מתריסות. היצירה כמו שואלת, עד מתי ? (יצירתה
של האמנית פטמה אבו-רומי). יצירתו של הצלם
חן עמר (2004) המתארת בצילום את הכפר ג'סר
אל זרקא על רחובותיו המוזנחים והצפופים
ובית העלמין המקבל את פני הצופה בבואו להביט בתצלום. צילום זה מגלם יותר מכל את
הפער הבלתי נסבל בין הכפר הערבי העני הזה, לשכניו
מהישובים היהודיים המסודרים והמטופחים. ברור לי שתפקידה של האמנות הוא לא
רק לספק יופי ואסתטיקה בורגנית על קיר הסלון הביתי, אלא גם ואולי בעיקר להציב
מראה, דילמות .ליצור אי נוחות שתעורר
מחשבה ושאלות!
פרק
"המופשט הישראלי" חותר כמעט לסיום הסיור בתערוכה (פרק – 11). הוא מוצג
באולם העמודים בכניסה למשכן. המופשט הישראלי מקורותיו בקבוצת "אופקים חדשים".
זריצקי, שטרייכמן וסטימצקי היו המובילים. אישית התרשמתי מיצירתו של מיכאל גרוס בו
הוא מקבע את צבע האוקר כמוביל צבע זה בציורי ההפשטה של הנוף הישראלי. אורי רייזמן
מוסיף לקומפוזיציה הצבעונית את תכלת השמים וירוק השדות והמטעים, ביחד עם האוקר
נוצר מינימליזם מופשט של נוף חקלאי (יצירתו של רייזמן משמשת מצע לכרזת התערוכה).
"לאה
ניקל משה קופפרמן, פיני צינוביץ וציבי גבע משקפים "נופי נפש" או התמודדות עם ערכי ציור טהורים ברוח
הזמן" (כהגדרתו של האוצר יניב שפירא).
במקביל
באותו חלל תצוגה מוצג פיסול קטן מאוספי
המשכן , בעיקר חיות (ינשוף, יונה, פרה, שקנאי, ברווז ועגור) פרק מאוד אינטימי , אנטי תזה לפיסול המונומנטלי
, לאנדרטאות לאתרי ההנצחה. המציאות הישראלית מזמנת לנו דרמות , מלחמות, ועלילות
גבורה. הפיסול הקטן בא להזכיר לנו שיש גם פכים קטנים יפים בחיינו. הטיפול בחומרי
הפיסול הקטן הוא מלוטש, נקי ומותאם לגודלו. צריך לא מעט נחישות ותבונת לב לסיים את
התערוכה המורכבת של האוסף עם תו מינורי משובח שכזה (פרק 12 ואחרון).
"בייסודה
של עין-חרוד קיבלנו על עצמנו דבר גדול מאוד, גם למעננו וגם למען ילדינו, הבאים
לרשת את אוצרותינו הרוחניים ולהמשיך על יסוד זה את בניינה"
(חיים אתר , מתוך מכתב
לחברי עין חרוד , פריז 1938)
פרקי
התערוכה עוסקים לדעתי בשני תחומים עיקריים:
א
- תחום הזיכרון והמורשת היהודית, המתייחס במהותו לעבר היהודי.
ב
- התמודדות עם שאלות עכשוויות הנעות בין אידיאולוגיה לאמנות טהורה.
שני
התחומים מבטאים לדעתי היטב את חזונו של
חיים אתר, ואת מהותו של המשכן.
אין
יכולת וכוונה לסקר את מלא התערוכה המרתקת הזו ושנים עשר פרקיה. הרשימה באה להתניע
את הציבור להגיע ולראות את תערוכת האוסף, ולתת כבוד למפעל אדיר זה של מוזיאון שהוא
משכן לאמנות בקיבוץ עין חרוד אותו הגה והוביל חיים אתר .
 |
| ליאו רוט, ליאו רוט, בקיבוץ, שנות ה-50, צבע שמן על בדבקיבוץ, שנות ה-50, צבע שמן על בד |
תגובות
הוסף רשומת תגובה