יד יערי יום יום

התערוכה מתקיימת בגלריית " האטלייה של שרגא " בקיבוץ העוגן. אטלייה - מרחב תצוגה המשמר/מתעד/ומציג מיצירות האמן שרגא ווייל. שרגא ווייל ויצירתו הם מופת לדרך בה אנחנו בארכיון ובחטיבת האומנות שבה חפצים ללכת. הקשר שלנו עם יצירתו של שרגא מתפרש על עשרות רבות של שנים. בכספת הארכיון נשמר היהלום שבכתר מבחינה תנועתית, איורי "דברות השומר" ששרגא אייר בבודפשט בשנת 1946 לאחר המלחמה, כהוכחה שתנועת "השומר הצעיר" שבמסגרתה פעל, חייה ונושמת גם לאחר השואה. מבודפשט שבהונגריה נקראו שרה ושרגא ע"י פעילי התנועה באירופה לפראג, למשימת חייהם; ללוות קבוצת נערות ונערים פליטי שואה אל עבר ארץ ישראל. הדרך התארכה חודשים רבים. בעקבות לחץ של שלטונות המנדט הבריטי, נאלצה הקבוצה על ילדיה ומדריכיה להתעכב 8 חודשים בבלגיה. שם נוסדה סדנת 'תו-נו' (תוצרת נוער) ששרגא היה ממדריכיה המרכזיים. סדנה שמטרתה הייתה שיקום נפשות הנערים באמצעות יצירה. בהמשך תלאות הדרך נתפסה אוניית המעפילים "תיאודור הרצל" ע"י הבריטים, שעל סיפונה קבוצת הילדים ומלוויהם עם שרגא ושרה ביניהם. הם הועברו לאי ה

אלי צור - פליט בארצנו.   "זו לא הגדרה נחמדה" מודה בפני אלי . זו הגדרה פסיכולוגית שנגרמה על ידי גורם חיצוני בלי לדעת עד מתי ! אני משוחח עם פרופ' אלי צור מקיבוץ "זיקים", איש "יד יערי" מוותיקי אנשי המחקר ביד יערי. אלי הוא היסטוריון שבימים אלה ממש נמצאת בהפקה הביוגרפיה שהוא כתב על מרדכי בנטוב חבר משמר העמק ומחותמי מגילת העצמאות (ח"כ ושר בממשלות ישראל). אלי הוא אדם עסוק, משימתי, איש אקדמיה ואדם שלאחרונה הגיע לגבורות. איך אתה מרגיש בימים שכאלה? "אני חי מיום ליום בלי לעשות הרבה וזו לא שגרה רגילה אצלי, היא נובעת מחוסר הוודאות בה אני נמצא. מה שאני עושה נראה   כל יום אותו דבר. הסבר לי את   הסיטואציה אני מבקש מידידי אלי צור, אינני מורגל ממנו לשמוע קביעה כזו של חוסר משמעות. חוסר הוודאות והמשמעות במציאות בה אני נמצא עם חלק מקהילת זיקים (בבית הארחה במעלה החמישה), גורמת לי להרגיש כפליט. אבל בשונה מפליט בודד אני נמצא במעטפת של קהילה קיבוצית המנסה לשמר את חיי הקהילה כפי שהיו טרם פליטות. במציאות של חיי פליטות אין תכלית. אני מבצע את הרוטינה ללא מטרה