דילוג לתוכן הראשי

רודא – הסרט על מורשתו: אמן, מורה ואדם

פסל מחווה מישראל לדנמרק, רודא ריילינגר, עמק השמש, סינדל, דמנרק
בסוף שנות השמונים הייתי בין אלה שהזמינו את האמן רודא ריילינגר מקיבוץ הזורע ללמד אמנות במרכז לאמנות בגבעת-חביבה שזה מקרוב הוקם. רודא, איש מרשים, גבוהה, ובעל חיוך תמידי וסבר פנים מזמין, לא סירב לבקשה גם שכבר התקשה בהליכה.  ההיכרות האישית שלי עם רודא הייתה רבת שנים, למרות הבדלי הגיל ביננו. דיבר עמי בגובה העיניים, נתן לי את ההרגשה שאני משוחח עם ידיד, חבר, ושותף.  בשנת 1997  כשנכנסתי לתפקידי בארכיון גבעת חביבה ( תיעוד ושימור ההיסטוריה האומנותית הקיבוצית), היה זה טבעי ומובן מאליו שרודא היה מאלה שהרבתי להתייעץ עמהם ולדלות מהם אינפורמציה. הוא הרי היה כבר בשנת 1947 מזכיר ארגון הציירים והפסלים של הקבה"א , ודבריו על דרך השילוב בין אמן וקיבוץ נשמעו ברחבי התנועה ונרשמו בכתבי העט התנועתיים. רוחב ידיעותיו, עיסוקיו חבקי אומנות ועולם, עשו אותו לאמן רב תחומי ורב לאומי. הייתי מבקר אותו ב"צריף "הסטודיו הצנוע שלו על יד הרפת ושומע ממנו סיפורים שהוסיפו רבות לידע האישי שלי, אינפורמציה הכרחית כדי לדעת ולהבין את מורכבות הסוגיה של אמן-אומנות וקיבוץ. כמה שנים לפני פטירתו (בשנת 2003) ביקשתי לעשות לו תערוכה מיצירותיו. הוא בצניעותו, סירב. טען שאין לו מה להראות. רק אחרי מותו, בעזרתה של עודדה ריילינגר ומשפחתו קיימנו לו תערוכה בגלריית המרכז לאמנות בגבעת-חביבה. נוכחנו לראות שיצירתו לאורך השנים מלאה כרימון.

הגעתי בבוקרה של שבת אל אולם המופעים בקיבוץ הזורע, כדי לחזות בהקרנת הבכורה של הסרט "רודא",  שהפיקו, צילמו וערכו ראומה ודוד ריילינגר.  פסל הברונזה הקינטי השואף במינימליזם שבו לגובה, הקביל את פני. כרגיל הקדמתי (מורשת יקית דפוקה) וכך נוכחתי לחזות בפלא קיבוצי; חדר האוכל של הזורע פתוח בשבת לארוחת בוקר וספל קפה כמו לפני שנות אלף בקיבוצי. לאט, ובבטחה, מתחיל האולם להתמלא בחברים, קרובים וידידים שבאו לכבד את רודא שנולד לפני מאה שנים.  המולת הכניסה לאולם הזכירה כל פרמיירה ראויה . רחש כיסאות, אנשים תופסים מקום, ולפתע האולם מתמלא עד אפס מקום במאות שוחרי תרבות וזכרו של רודא.  האורות כבים , שקט באולם , הסרט מתחיל....

במשך שעה ועשר דקות (מתוך עשרות שעות של חומרי גלם מצולמים) הייתי מרותק  לסרט על רודא. סרט שגם מי שלא מכיר את הדמות יכול להתרשם ממנו וממיוחדות אישיותו של רודא האמן, המורה והאמן. זה סרט דוקומנטרי מלא סיפורים ועדויות, של אלה שהיו תלמידיו לאמנות במוסד שומריה , של חברים וקולגות, של עוזריו ליצירותיו הפיסוליות המונומנטליים וידידיו לקיבוץ. אין זה סרט משפחתי. הוא לא נוגע בצד זה של אישיותו, אלא מתרכז יותר
בצדדיו הפדגוגיים והאומנותיים.   מהסרט עולה דמות שמאוד קל להתחבר אליה, להתאהב בה, להיות ידיד שלה. דמות שלמרות קומתה התמירה והחסונה מתבוננת אל העומד מולה תמיד בגובה העיניים. הקטע המרגש לדידי , בסרט הם קטעי ההצגות ("אוץ לי גוץ לי", כדוגמא) התיעודיים ששולבו בסרט. בסרט עולה הדילמה של אמן בקיבוץ.  רודא שאף להפוך את האמנות למקצוע שאפשר להתפרנס ממנו בכבוד. בחר לעסוק באמנות מוזמנת (תפאורה להצגות ואמנות פיסולית מונומנטלית, מוזמנת) שאפשרה לו לישר מבט אל מפרנסי הקיבוץ... רק לא להיות "פרזיט" החי על חשבון הכלל.

רודא ראה עצמו כאמן הקיבוץ. שיתף פעולה עם ידידו הבמאי ארנון תמיר ובייחד יצרו תרבות נהדרת, מומחזת ומקושטת (תפאורה) בפרפריה הקיבוצית (הזורע) שנהפכה למרכז תרבותי. קירות הקיבוץ מלאות ברודא, ונוכחותו שרירה וקיימת.

בין השיטין בסרט מועלה צד בעייתי מצדו של רודא, בו הוא בא חשבון עם עצמו על דרך בחירתו להיות אמן היוצר על פי הזמנה.  רודא ביטא את צערו על שלא הקדיש יותר זמן לאמנות נטו שלא עומדת אחריה הזמנה חיצונית.

לרודא היה הומור יקי מעודן שלא דוקר ומכאיב אך לא מטייח, אלא נוגע בבעיות ובדילמות. עורכי הסרט בחרו לסיימו בדרך הומוריסטית ולא מחמירה כיאה לאישיותו.  תלמידיו של רודא משבחים בסרט את פתיחותו, את יכולת ההכלה שלו, את החיובי שבו (עדותה של אורה רון ממשמר העמק) ובדרך הוראתו. כך גם חבריו האמנים (עדותה של שושנה לב-הופ)  ששבחו את נדיבות ידיעותיו, שלא הסתירם אלא פתח לאחרים את "סודות המקצוע".
לא פשוט לערוך סרט שאין בו פרקים סנסציוניים, ופרובוקטיביים. סרט הזורם בפשטותו , ובאנושיותו.  שעה ועשר דקות עברו כהרף עיין. תם הסרט. לדידי אפשר היה בקטעים מסוימים של המרואיינים לקצר, מבלי לפגוע בחשיבות דבריהם. ברור לי שמהיש אפשר להבין מה אין בסרט. הוא נמנע במכוון מלגעת בתחום המשפחתי אישי. יש לכבד רצון זה  גם אם האישי והאמנותי הולכים שלובים יחדיו.

התבליט על קיר חדר האוכל בגת, רודא ריילינגר, 1975

דוד ריילינגר מעיד על הסרט:
"הסרט אינו ביוגרפיה ואינו כרוניקה ובוואדי שאינו מחלקר אמנותי אקדמי. הוא מביא בהקשרים אסוציאטיביים את האמנות, היחסים והערכים  ששלובים זה בזה ושקראנו להם "מורשתו של רודא". התחלנו בפרויקט לפני כ – 12 שנים מבלי שיענו לאן יוביל ומה נעשה בחומר המצולם.  היה ברור שצריך למהר שכן חלק ממכריו ומוקיריו כבר אינם צעירים". ממשיך דוד וכותב: "את הפרויקט יזמה זוגתי  ראומה שהיא יוצרת סרטים מוכשרת. במספריים ופינצטה בררה את אינספור הפיסות שמרכיבות את הסרט".
"רודא , כנראה, לא זכה בחייו להכרה ולמקום הראוי בתולדות האמנות הישראלית. אני מקווה שהסרט והתערוכה יסייעו ולו במעט לתיקון המעוות" (דברים שכתב דוד ריילינגר).
ראוי הסרט על רודא שיראה בציבור הקיבוצי וזה של שוחרי אמנות, כיצד בקיבוץ השיתופי של פעם – חי וייצר אמן מקומי שיצירתו חרגה מעבר לחצר הבית והמדינה.

התערוכה
עם סיום הסרט נעו הרבים אל פתיחת תערוכתו של רודא במוזיאון בית וילפריד ישראל בהזורע.  התערוכה נפתחה בחגיגיות בהשתתפות ראש  מועצת מגידו, איציק חולבסקי, בני המשפחה, שוחרי אמנות, וחבריו של רודא ותלמידיו. את התערוכה אצרו בצוותא ד"ר גליה בר-אור ורותם לבנון (מנהלת המוזיאון). תערוכה צנועה מינימליסטית המיטיבה לציין ולתאר את דרכו של רודא כאמן מימי הציור הראשונים שלו בארץ במחנה המעצר הבריטי - עתלית (1940) עד ציוריו האחרונים בצריף הסטודיו (בסוף  שנות התשעים), כשבתווך יש ביטוי ליצירתו הפיסולית המונומנטלית. כמו הסרט כך התערוכה מטרתם להחזיר את יצירתו של רודא אל מרכז השיח האומנותי הישראלי.  בשניהם מתקבל פרופיל של אמן וחבר קיבוץ במיטבו.
המעוניינים  להעמיק ביצירתו של רודא ריילינגר מוזמנים לארכיון השוה"צ בגבעת-חביבה שם שוכן ארכיונו האישי.


תגובות

הוסף רשומת תגובה

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

קשר מתמשך | יובל דניאלי

התערוכה מתקיימת בגלריית " האטלייה של שרגא " בקיבוץ העוגן. אטלייה - מרחב תצוגה המשמר/מתעד/ומציג מיצירות האמן שרגא ווייל. שרגא ווייל ויצירתו הם מופת לדרך בה אנחנו בארכיון ובחטיבת האומנות שבה חפצים ללכת. הקשר שלנו עם יצירתו של שרגא מתפרש על עשרות רבות של שנים. בכספת הארכיון נשמר היהלום שבכתר מבחינה תנועתית, איורי "דברות השומר" ששרגא אייר בבודפשט בשנת 1946 לאחר המלחמה, כהוכחה שתנועת "השומר הצעיר" שבמסגרתה פעל, חייה ונושמת גם לאחר השואה. מבודפשט שבהונגריה נקראו שרה ושרגא ע"י פעילי התנועה באירופה לפראג, למשימת חייהם; ללוות קבוצת נערות ונערים פליטי שואה אל עבר ארץ ישראל. הדרך התארכה חודשים רבים. בעקבות לחץ של שלטונות המנדט הבריטי, נאלצה הקבוצה על ילדיה ומדריכיה להתעכב 8 חודשים בבלגיה. שם נוסדה סדנת 'תו-נו' (תוצרת נוער) ששרגא היה ממדריכיה המרכזיים. סדנה שמטרתה הייתה שיקום נפשות הנערים באמצעות יצירה. בהמשך תלאות הדרך נתפסה אוניית המעפילים "תיאודור הרצל" ע"י הבריטים, שעל סיפונה קבוצת הילדים ומלוויהם עם שרגא ושרה ביניהם. הם הועברו לאי ה

הסמל הגראפי של הקיבוץ

סמל הפלמ"ח, הכי קרוב לקולקטיב הקיבוצי תלמים ומגדל מים, בתים ועצים. סמלים אופייניים לקיבוץ  ההיסטוריה מלמדת אותנו שהאנושות לאורך שנות קיומה נזקקה לסמלים. לאיקונים שמגדירים זהות וטרטוריה. כך גם ראשיתן של תנועות הנוער הציוניות באירופה, שהטקס והסמל היו חלק מרכזי בהווייתן, מורשת מתנועת הצופים (סקאוט) של ראשית המאה העשרים.  הקיבוץ כחברה אידאולוגית לא נזקק בראשית דרכו  לסמלים חיצוניים. לא זכור לי על המנון ודגל משותף לתנועה הקיבוצית. לא ידוע לי על סמל שמגדיר את רעיון הקומונה השיתופית. הקיבוצים היו עסוקים בהקמה, בבניית חברה שיתופית חדשה ובהישרדות!  עבודת האדמה פרי משנתו של א. ד. גורדון הייתה לסמל של עשייה.  המייסדים מדגניה לא התפנו לסמלים גרפיים.  היו דמויות נערצות שהוו תמרורי דרך. שלאורם התחנכו ודעתם נשמעה ברבים. הדמויות היו לסמל. יוצא מהכלל היה גדוד העבודה, ע"ש טרומפלדור. עצם קביעת השם היה במהותו מעשה סמלי. גדוד העבודה נזקק לסמל גרפי מכוון שלא הייתה לו טרטוריה מוגדרת. לא הייתה לו פיסת קרקע משלו. הוא היה זקוק להגדרה גרפית שסביבה יתלכד הגדוד, תחליף לנקודת קבע .

הגדת פסח קיבוצית

הגדה לפסח  של  הקיבוץ הארצי השומר הצעיר . הגדת הפסח הנה ללא ספק החיבור היהודי המעוטר והמאויר ביותר. מתוך אלפי הגדות שהוצאו לאור בארץ ובחו"ל לאורך הדורות, לתנועה הקיבוצית חלק חשוב בהם. למעלה משבע מאות הגדות של פסח נכתבו בתנועה הקיבוצית במשך שישים שנה. (6) מאז ההגדה הראשונה שהופקה בתנועה הקיבוצית בשנת 1935 בקיבוץ גבעת-ברנר (הגדת העליות, הופקה בשיטת הסטנסיל איור: אריה (מאירהוף) חצור). אריה חצור היה היזם והרוח החיה בהפקת הגדת הקיבוץ. הוא זה שהגה ואייר את ההגדה בחרט הסטנסיל וחילק לחברי הקיבוץ עת דפי ההגדה עם קווי המתאר של איוריו כדי שימלאו אותם בצבעים. בכך נהפכה הגדת גבעת ברנר להגדה שכל חברי הקיבוץ היו שותפים לה. שמעתי סיפורים פולקלוריסטיים כיצד אחר יום עבודה קשה היו חברי הקיבוץ צובעים את איורי ההגדה לאורה עששית נפט באוהל המגורים.  ההגדות הקיבוציות ומאוחר יותר אלו שהופקו ע"י התנועות הקיבוציות היו ליצירות גראפיות שהוו נכס צאן ברזל באיורי ההגדות לדורותיהם.  האומנים שנקראו ללוות את ההגדות בציוריהם היו אלה שהתבלטו יותר באופי הגראפי - אילוסטראטיבי של יצירתם. רבים מהם נהיו בה