 |
| פסל מחווה מישראל לדנמרק, רודא ריילינגר, עמק השמש, סינדל, דמנרק |
בסוף שנות השמונים הייתי בין אלה שהזמינו את האמן רודא ריילינגר
מקיבוץ הזורע ללמד אמנות במרכז לאמנות בגבעת-חביבה שזה מקרוב הוקם. רודא, איש
מרשים, גבוהה, ובעל חיוך תמידי וסבר פנים מזמין, לא סירב לבקשה גם שכבר התקשה
בהליכה. ההיכרות האישית שלי עם רודא הייתה
רבת שנים, למרות הבדלי הגיל ביננו. דיבר עמי בגובה העיניים, נתן לי את ההרגשה שאני
משוחח עם ידיד, חבר, ושותף. בשנת 1997 כשנכנסתי לתפקידי בארכיון גבעת חביבה ( תיעוד
ושימור ההיסטוריה האומנותית הקיבוצית), היה זה טבעי ומובן מאליו שרודא היה מאלה
שהרבתי להתייעץ עמהם ולדלות מהם אינפורמציה. הוא הרי היה כבר בשנת 1947 מזכיר
ארגון הציירים והפסלים של הקבה"א , ודבריו על דרך השילוב בין אמן וקיבוץ
נשמעו ברחבי התנועה ונרשמו בכתבי העט התנועתיים. רוחב ידיעותיו, עיסוקיו חבקי
אומנות ועולם, עשו אותו לאמן רב תחומי ורב לאומי. הייתי מבקר אותו ב"צריף
"הסטודיו הצנוע שלו על יד הרפת ושומע ממנו סיפורים שהוסיפו רבות לידע האישי
שלי, אינפורמציה הכרחית כדי לדעת ולהבין את מורכבות הסוגיה של אמן-אומנות וקיבוץ. כמה
שנים לפני פטירתו (בשנת 2003) ביקשתי לעשות לו תערוכה מיצירותיו. הוא בצניעותו,
סירב. טען שאין לו מה להראות. רק אחרי מותו, בעזרתה של עודדה ריילינגר ומשפחתו
קיימנו לו תערוכה בגלריית המרכז לאמנות בגבעת-חביבה. נוכחנו לראות שיצירתו לאורך
השנים מלאה כרימון.
הגעתי בבוקרה של שבת אל אולם המופעים בקיבוץ הזורע, כדי לחזות בהקרנת
הבכורה של הסרט "רודא", שהפיקו,
צילמו וערכו ראומה ודוד ריילינגר. פסל
הברונזה הקינטי השואף במינימליזם שבו לגובה, הקביל את פני. כרגיל הקדמתי (מורשת
יקית דפוקה) וכך נוכחתי לחזות בפלא קיבוצי; חדר האוכל של הזורע פתוח בשבת לארוחת
בוקר וספל קפה כמו לפני שנות אלף בקיבוצי. לאט, ובבטחה, מתחיל האולם להתמלא
בחברים, קרובים וידידים שבאו לכבד את רודא שנולד לפני מאה שנים. המולת הכניסה לאולם הזכירה כל פרמיירה ראויה . רחש
כיסאות, אנשים תופסים מקום, ולפתע האולם מתמלא עד אפס מקום במאות שוחרי תרבות
וזכרו של רודא. האורות כבים , שקט באולם ,
הסרט מתחיל....
במשך שעה ועשר דקות (מתוך עשרות שעות של חומרי גלם מצולמים) הייתי
מרותק לסרט על רודא. סרט שגם מי שלא מכיר
את הדמות יכול להתרשם ממנו וממיוחדות אישיותו של רודא האמן, המורה והאמן.
זה סרט דוקומנטרי מלא סיפורים ועדויות, של אלה שהיו תלמידיו לאמנות במוסד שומריה ,
של חברים וקולגות, של עוזריו ליצירותיו הפיסוליות המונומנטליים וידידיו לקיבוץ.
אין זה סרט משפחתי. הוא לא נוגע בצד זה של אישיותו, אלא מתרכז יותר
בצדדיו
הפדגוגיים והאומנותיים. מהסרט עולה דמות
שמאוד קל להתחבר אליה, להתאהב בה, להיות ידיד שלה. דמות שלמרות קומתה התמירה
והחסונה מתבוננת אל העומד מולה תמיד בגובה העיניים. הקטע המרגש לדידי , בסרט הם
קטעי ההצגות ("אוץ לי גוץ לי", כדוגמא) התיעודיים ששולבו בסרט. בסרט
עולה הדילמה של אמן בקיבוץ. רודא שאף
להפוך את האמנות למקצוע שאפשר להתפרנס ממנו בכבוד. בחר לעסוק באמנות מוזמנת
(תפאורה להצגות ואמנות פיסולית מונומנטלית, מוזמנת) שאפשרה לו לישר מבט אל מפרנסי
הקיבוץ... רק לא להיות "פרזיט" החי על חשבון הכלל.
רודא ראה עצמו כאמן הקיבוץ. שיתף פעולה עם ידידו הבמאי ארנון תמיר
ובייחד יצרו תרבות נהדרת, מומחזת ומקושטת (תפאורה) בפרפריה הקיבוצית (הזורע)
שנהפכה למרכז תרבותי. קירות הקיבוץ מלאות ברודא, ונוכחותו שרירה וקיימת.
בין השיטין בסרט מועלה צד בעייתי מצדו של רודא, בו הוא בא חשבון עם
עצמו על דרך בחירתו להיות אמן היוצר על פי הזמנה.
רודא ביטא את צערו על שלא הקדיש יותר זמן לאמנות נטו שלא עומדת אחריה הזמנה
חיצונית.
לרודא היה הומור יקי מעודן שלא דוקר ומכאיב אך לא מטייח, אלא נוגע
בבעיות ובדילמות. עורכי הסרט בחרו לסיימו בדרך הומוריסטית ולא מחמירה כיאה
לאישיותו. תלמידיו של רודא משבחים בסרט את
פתיחותו, את יכולת ההכלה שלו, את החיובי שבו (עדותה של אורה רון ממשמר העמק) ובדרך
הוראתו. כך גם חבריו האמנים (עדותה של שושנה לב-הופ) ששבחו את נדיבות ידיעותיו, שלא הסתירם אלא פתח
לאחרים את "סודות המקצוע".
לא פשוט לערוך סרט שאין בו פרקים סנסציוניים, ופרובוקטיביים. סרט
הזורם בפשטותו , ובאנושיותו. שעה ועשר
דקות עברו כהרף עיין. תם הסרט. לדידי אפשר היה בקטעים מסוימים של המרואיינים לקצר,
מבלי לפגוע בחשיבות דבריהם. ברור לי שמהיש אפשר להבין מה אין בסרט. הוא נמנע
במכוון מלגעת בתחום המשפחתי אישי. יש לכבד רצון זה גם אם האישי והאמנותי הולכים שלובים יחדיו.
 |
התבליט על קיר חדר האוכל בגת, רודא ריילינגר, 1975 |
"הסרט אינו ביוגרפיה ואינו כרוניקה ובוואדי שאינו מחלקר אמנותי
אקדמי. הוא מביא בהקשרים אסוציאטיביים את האמנות, היחסים והערכים ששלובים זה בזה ושקראנו להם "מורשתו של
רודא". התחלנו בפרויקט לפני כ – 12 שנים מבלי שיענו לאן יוביל ומה נעשה בחומר
המצולם. היה ברור שצריך למהר שכן חלק
ממכריו ומוקיריו כבר אינם צעירים". ממשיך דוד וכותב: "את הפרויקט יזמה
זוגתי ראומה שהיא יוצרת סרטים מוכשרת.
במספריים ופינצטה בררה את אינספור הפיסות שמרכיבות את הסרט".
"רודא , כנראה, לא זכה בחייו להכרה ולמקום הראוי בתולדות האמנות
הישראלית. אני מקווה שהסרט והתערוכה יסייעו ולו במעט לתיקון המעוות" (דברים
שכתב דוד ריילינגר).
ראוי הסרט על רודא שיראה בציבור הקיבוצי וזה של שוחרי אמנות, כיצד
בקיבוץ השיתופי של פעם – חי וייצר אמן מקומי שיצירתו חרגה מעבר לחצר הבית והמדינה.
התערוכה
עם סיום הסרט נעו הרבים אל פתיחת תערוכתו של רודא במוזיאון בית
וילפריד ישראל בהזורע. התערוכה נפתחה בחגיגיות
בהשתתפות ראש מועצת מגידו, איציק חולבסקי,
בני המשפחה, שוחרי אמנות, וחבריו של רודא ותלמידיו. את התערוכה אצרו בצוותא
ד"ר גליה בר-אור ורותם לבנון (מנהלת המוזיאון). תערוכה צנועה מינימליסטית
המיטיבה לציין ולתאר את דרכו של רודא כאמן מימי הציור הראשונים שלו בארץ במחנה
המעצר הבריטי - עתלית (1940) עד ציוריו האחרונים בצריף הסטודיו (בסוף שנות התשעים), כשבתווך יש ביטוי ליצירתו
הפיסולית המונומנטלית. כמו הסרט כך התערוכה מטרתם להחזיר את יצירתו של רודא אל
מרכז השיח האומנותי הישראלי. בשניהם מתקבל
פרופיל של אמן וחבר קיבוץ במיטבו.
המעוניינים להעמיק ביצירתו של
רודא ריילינגר מוזמנים לארכיון השוה"צ בגבעת-חביבה שם שוכן ארכיונו האישי.
איך אפשר לקבל את הסרט ? אראלה הדר
השבמחק