דילוג לתוכן הראשי

אילנה באומן איננה

לכתוב על אילנה באומן בלשון עבר זה דבר בלתי נתפש מבחינתי. ארבעים שנים אנחנו בקשר חברי שצמח והתפתח על בסיס משותף ומוצק של אהבה לאמנות ויצירה, ולדמותה הפעילה והדינמית כמקדמת עשייה אומנותית – חברתית, בקהילה. אישית, פשוט אהבתי את אילנה, את דמותה האנרגטית לבושת סינר העבודה , מתרוצצת בין תלמידיה במרכז לאמנות בגבעת-חביבה, מסבירה ומנחה כיצד לייצר את הבסיס לקרמיקה אמנותית טובה. היום אני כותב בצער על אילנה שאיננה עמנו עוד. אילנה בשותפות עם טולי באומן האיש שעמה לאורך השנים, יצרו "תאגיד להפקת פרויקטים אומנותיים", שקל היה להתחבר אליו. זוג אמנים שפעלו ללא לאות לטובת קהילת אמני הגליל העליון וההתיישבות העובדת, מתוך השקפת עולם מתקדמת בה "ציונות, סוציאליזם ואחוות עמים" איננה סיסמה מרוקנת מתוכן. לפני חמש שנים ליווינו למנוחת עולם את טולי ז"ל. אילנה וטולי הגו את רעיון הקמתה של גלריית אמנות אזורית בעמיר שייחודה בהצגתן של יצירות הנעות בתפר ביו עיצוב חומרי לאמנות נטו. בפעילותה בגלריית "סימן שאלה" מימשה אילנה את חזונם המשותף שאמנות וחברה הולכים ביחד. בעזרת צוות הגלריה הצליחה אילנה להשאיר חותם מיוחד בנוף האמנותי בגליל העליון, ובמיוחד בקיבוצה עמיר. אילנה נולדה בארגנטינה בשנת 1934. הייתה פעילה בתנועת "השומר הצעיר". עלתה ארצה בשנת 1956 והצטרפה לקיבוץ עמיר. בשנים 1966-1964 יצא הזוג באומן לשליחות תנועתית של "השומר - הצעיר" בסנטיגו, צ'ילה. אילנה חלקה עם טולי את היוזמות הציבוריות שלהם – כמו אירועי תל-חי והקמת מרכז האמנויות בגבעת חביבה (1987) שאילנה נקבעה כמנהלת שלו. אילנה הייתה מנוע טורבו שאין דבר העומד בפני רעיונותיה. בראיון שהתקיים עמה לאחר הקמת המרכז היא אמרה: "אני מאמינה שמה שיכול להביא לשינוי המצב החברתי – פוליטי בארץ, זו האמנות בלבד. בגבעת חביבה מתקיימת כיום פעילות ענפה בנושאים רעיוניים –חברתיים-פוליטיים, קשר בין יהודים לערבים, מורשת וכו' . טבעי והכרחי לשלב בפעילות זו את תחום האמנות היכול להעשיר את מגזרי הפעילות האחרים . [...] אילנה מאמינה שאפשר יהיה לזהות את המקום עם אמנות השמאל כמושג – משהו כמו צוותא בחיים התרבותיים" (ה"שבוע" 2 בנובמבר 1988). במרכז לאמנות בגבעת חביבה (הוקם בשנת 1987) הקימה אילנה את המחלקה לקרמיקה, שעד היום היא "ספינת הדגל" של המרכז. גאוותה הייתה בתרומתו של המרכז לקידום הדיאלוג היהודי ערבי באמצעות האמנות. ראתה בחזונה, מרכז המאחד בתוכו מגוון של תחומי אמנות. "הגלריה לשלום" שהוקמה ביוזמתה משמשת עד היום מרכז אמנותי פעיל המקיים תערוכות איכותיות עם משמעות ותכנים ברוח חזונה של אילנה באומן. בהגיעי לגליל העליון לביקור אצל אילנה הייתי פוגש אותה בסדנא המרשימה לפיסול והדפסות על אבן בזלת ואריחי קרמיקה . סדנה שהיא מפעל. תמיד בחיוך מזמין, ספל קפה, וסיור בין הדברים המעניינים שמתרחשים בסדנא. לאחרונה הרבתה לשלוח, בדאר אלקטרוני, מסרים פוליטיים המביעים בהומור, ובכעס את דעתה על המתרחש במדינה. אילנה הייתה דמות פוליטית, מעורבת, אכפתית , לא אדישה למתרחש סביבה. ראתה באמנות כלי ביטוי אישי, אך בו זמנית כלי המבטא השקפת עולם . אנחנו בגבעת-חביבה זוכרים לאילנה באומן ז"ל חסד ראשונים כיוזמת המרכז לאמנות. שולחים תנחומינו למשפחה, לידידיה הרבים, תלמידיה, לקהילת שוחרי האמנות בגליל העליון ולקיבוצה עמיר. יהי זכרה ברוך ! יובל דניאלי
אילנה באומן, מלמדת קרמיקה במרכז האומנות בגבעת חביבה.

תגובות

  1. יובל, כמה יפה ונכון כתבת על אילנה.... באמת אחת ויחידה, אישה עם השראה.... טענת ממשיכה את דרכה בתערוכות משלבות ערבים ליהודים וממץנהלות דיון על חברה ותרבות. עם מותה של אילנה הסתיימה תקופה.... טלי תמיר

    השבמחק

הוסף רשומת תגובה

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

הקריקטורה הקיבוצית.

מחווה לחג פורים יש לנו חגים ומועדים לרוב. חלקם מהולים בעצב וזיכרון. חלקם חגים רציניים עמוסי תוכן ומשמעות. בפורים מצווים אנו לשמח ולצהול כנאמר: "שושנת יעקב צהלה ושמחה". ואכן, פורים הוא חג בו מופרים ביודעין רבים מהאסורים. כילדים רכים התרגשנו עד כלות לקראת החג, בו יכולנו בעזרת תחפושת מתאימה לממש את חלומותינו.  כנערים היינו מנצלים את נשף החג במוסד החינוכי, כדי לגמור חשבון עם המורים בהופעות עוקצניות במיוחד כנגדם. כצעירים חסרי מנוח אחרי הצבא, גמרנו חשבון עם מוסדות הקיבוץ בנשף החג בחדר האוכל הקיבוצי. גם על זאת סלחו לנו האבות המייסדים. כי פורים זה פורים ובחג זה הותרו המושכות.  בפורים מותר היה לשתות מהאדום האדום הזה עד שלא ידענו להבדיל בין ארור המן לברוך מרדכי. בפורים היינו עושים הרבה דברים שהשתיקה בימי חול יפה להם... בפורים היה מותר להשתטות, לעשות שטויות שברגיל היינו מובאים בגינם לבירור נוקב במזכירות הקיבוץ. למה אני מספר כל זאת ? כי קיימת סוגה מיוחדת של אומנות שכמו בפורים, תחת תחפושת של הומור מצליפה ומבקרת ללא רחם, ולה מרבים לסלוח – הקריקטורה.     ...

הגדת פסח קיבוצית

הגדה לפסח  של  הקיבוץ הארצי השומר הצעיר . הגדת הפסח הנה ללא ספק החיבור היהודי המעוטר והמאויר ביותר. מתוך אלפי הגדות שהוצאו לאור בארץ ובחו"ל לאורך הדורות, לתנועה הקיבוצית חלק חשוב בהם. למעלה משבע מאות הגדות של פסח נכתבו בתנועה הקיבוצית במשך שישים שנה. (6) מאז ההגדה הראשונה שהופקה בתנועה הקיבוצית בשנת 1935 בקיבוץ גבעת-ברנר (הגדת העליות, הופקה בשיטת הסטנסיל איור: אריה (מאירהוף) חצור). אריה חצור היה היזם והרוח החיה בהפקת הגדת הקיבוץ. הוא זה שהגה ואייר את ההגדה בחרט הסטנסיל וחילק לחברי הקיבוץ עת דפי ההגדה עם קווי המתאר של איוריו כדי שימלאו אותם בצבעים. בכך נהפכה הגדת גבעת ברנר להגדה שכל חברי הקיבוץ היו שותפים לה. שמעתי סיפורים פולקלוריסטיים כיצד אחר יום עבודה קשה היו חברי הקיבוץ צובעים את איורי ההגדה לאורה עששית נפט באוהל המגורים.  ההגדות הקיבוציות ומאוחר יותר אלו שהופקו ע"י התנועות הקיבוציות היו ליצירות גראפיות שהוו נכס צאן ברזל באיורי ההגדות לדורותיהם.  האומנים שנקראו ללוות את ההגדות בציוריהם היו אלה שהתבלטו יותר באופי הגראפי - אילוסטראטיבי של יצירתם. רבים מה...

הסמל הגראפי של הקיבוץ

סמל הפלמ"ח, הכי קרוב לקולקטיב הקיבוצי תלמים ומגדל מים, בתים ועצים. סמלים אופייניים לקיבוץ  ההיסטוריה מלמדת אותנו שהאנושות לאורך שנות קיומה נזקקה לסמלים. לאיקונים שמגדירים זהות וטרטוריה. כך גם ראשיתן של תנועות הנוער הציוניות באירופה, שהטקס והסמל היו חלק מרכזי בהווייתן, מורשת מתנועת הצופים (סקאוט) של ראשית המאה העשרים.  הקיבוץ כחברה אידאולוגית לא נזקק בראשית דרכו  לסמלים חיצוניים. לא זכור לי על המנון ודגל משותף לתנועה הקיבוצית. לא ידוע לי על סמל שמגדיר את רעיון הקומונה השיתופית. הקיבוצים היו עסוקים בהקמה, בבניית חברה שיתופית חדשה ובהישרדות!  עבודת האדמה פרי משנתו של א. ד. גורדון הייתה לסמל של עשייה.  המייסדים מדגניה לא התפנו לסמלים גרפיים.  היו דמויות נערצות שהוו תמרורי דרך. שלאורם התחנכו ודעתם נשמעה ברבים. הדמויות היו לסמל. יוצא מהכלל היה גדוד העבודה, ע"ש טרומפלדור. עצם קביעת השם היה במהותו מעשה סמלי. גדוד העבודה נזקק לסמל גרפי מכוון שלא הייתה לו טרטוריה מוגדרת. לא הייתה לו פיסת קרקע משלו. הוא היה זקוק להגדרה...