דילוג לתוכן הראשי

אביטל גבע – הבית והדרך...

פרס מפעל חיים בתחום האומנות הפלסטית לשנת 2013 המוענק מטעם משרד התרבות והספורט , ניתן לאמן אביטל גבע, על שום שהוא "מופת של רדיקליות אומנותית, יושרה אישית ומחויבות חברתית" (מנימוקי חבר השופטים).

זכייתו של אביטל גבע בפרס משרד התרבות והספורט על מפעל חיים בתחום האומנות הפלסטית  הוא דבר בעיתו, מובן וראוי.  פרס על מפעל חיים קיים בדיוק לאנשים מתמידים ומרחיקי ראות כמו אביטל. אביטל גבע איננו אומן המסתגר בד' אמות הסטודיו ומצייר להנאתו התרשמויות מהחיים. במובן הקלאסי אביטל כבר לא מצייר. הוא איננו עוסק באמנות קונבנציונאלית. הוא לקח את כוח היצירה המרשים שלו למחוזות חברתיים – פוליטיים ואקולוגיים שהחיבור ביניהם הוא, היצירה האמיתית של החיים. המעורבות הפעילה והמגיבה שלו בשטחי חיים רבים ומגוונים היא המייחדת אותו ונותנת משמעות למעשיו. אביטל הנו אדם יוצר שביצירתו הרב תחומית הוא מוסיף חיים וצבע למפעל. והמפעל הוא החממה החינוכית-אקולוגית שבנה והגה ביחד עם רפי שפירא ז"ל ואחרים לפני 36 שנים בקיבוצו עין שמר (בשנת 1977)
היום כאשר בקיבוצים רבים חוסל משק החיי המקומי, וענפי החקלאות הועברו לעיבוד של תאגידים אזוריים, בימים בהם כל דרדק  "מטייל" כמעשה כשפים על מקלדת המחשב ואיננו מתפנה לאחוז במקל המעדר או במזמרת הקטיף, וללמוד דבר מה מהתנהלות החי והצומח, מוארת במלא חשיבותה משנתו החקלאית – אקולוגית של אביטל.
למען הגילוי הנאות אומר שאת אביטל אני מכיר למעלה מ - 45 שנים מתקופת לימודנו ב"מכון אבני" לציור ופיסול ברחוב אילת 6 בת"א – יפו. כבר אז התגלה  אביטל כאמן, מנהיג ויזם שלא חורש בתלם הרגיל. היכולת שלו לפרוץ מסגרות, לא לקבל את המוסכמות  ולראות באומנות שדה ניסויים ענק, ללא חששות ומורא  ממה יגידו, הם שהביאו אותו לימים לייסוד החממה. היינו אנשים צעירים מאוד כאשר התבקשנו ללמד אומנות במכללה האזורית מנשה, לעתים לתלמידים בגיל הורינו, ובמקביל להדריך אומנות בסמינרים
של חוזרי צבא וכו' בגבעת-חביבה. היכולת שלו לגעת בצעירים כמבוגרים, להתלהב ולהלהיב , לנסות פעם אחר פעם ולא להתייאש. רוח הנעורים והשובבות , מבט הילד הסקרן שבו, היו מקור השראה לרבים וטובים. המקוריות של אביטל חייבה גם את סביבתו לשאוף למעלה ולחפש משמעות במעשה ההוראה והיצירה. כבר אז הבין אביטל שהאומנות היא אמצעי להנחיל ערכים אידיאולוגיים, כמו אהבת האדמה והצורך להתפרנס ממנה, זו הסיבה שתמיד מצאתי את אביטל בבגדי עבודה, מוכן לכל משימה לכל עבודה.
אביטל היה מהמובילים ופורצי הדרך בישראל של "האומנות המושגית". רבים לא ירדו לסוף דעתו, וראו ביצירתו אחיזת עיניים וקשקוש רעיוני. אומנות מושגית זו השתלבה עם רעיונות החממה.  הלכתי לפגוש את אביטל במגרש הביתי שלו  בחממה בעין שמר:

הנכנס בשערי החממה האקולוגית כאילו נכנס לכוורת דבורים. המולה של תלמידים. פעילות אקולוגית. חוגים וסדנאות. שילוב בין אומנות וטבע, בין מחקר ולמידה. אין שקט דל. הנוף טובל בפלסטיק ובאצות ירוקות. בריכות מים בתוך אמבטיות מפלסטיק שחור,שיחים מטפסים ועציצים מסודרים מלאי כל טוב האדמה. רטיבות מורגשת באוויר, מים זורמים מניעים גלגל עץ גדול,  צנרת פלסטיק מונחת תחת כל פיסת אדמה וגג, מלמעלה ומלמטה. בתוכה זורם הנוזל החשוב הזה של מי חיים. ריח של פעילות אורגנית מציף אותי. האמת, אני חש כנמצא בעולם קסום מלא התרחשויות.
אביטל מזמין אותי לאחת הפינות השקטות (וכאלה קשה למצוא), על כוס קפה שחור אני שואל:
מה זאת חממה אקולוגית ?
אביטל מונה שני סוגים של אקולוגיה;
אקולוגיה המתקיימת בטבע ואקולוגיה חברתית של אנשים. אנחנו מלמדים את הילדים לראות את המציאות בטבע וללמוד ממנה על ההתנהלות החברתית של בני האדם. החממה היא שדה מחקר של ילדים ונערים המנסים באמצעות ניסיונות שנערכים בחממה לקיים דיאלוג תמידי בין הטבע לאדם. דרך טיפת המים , באמצעות המיקרוסקופ הם לומדים על עצמם וסביבתם. האקולוגיה החברתית משמעותה אינטגראציה של כל גווני הקשת האנושית.  ילדים בעלי צרכים מיוחדים משולבים עם תלמידים מחוננים. כל שבוע מגיעים מאות תלמידים צעירים מכל קצוות ארץ. תלמידים מהקיבוצים והמושבים, דתיים וערבים, מהסביבה הקרובה ומאזורים רחוקים יותר. אנחנו מחנכים קהילה הבאה ללמוד. "העתיד האקולוגי לא מבשר לנו טובות". קובע אביטל. מחסור במים בחלקים רחבים של כדור הארץ ומנגד התחממות כדור הארץ. רעידות אדמה, הצפות ונחשולי מים (צונאמי). אכזריות הטבע צפה ועולה, החזק טורף את החלש. אפשר בקלות להתייאש מהעתיד האקולוגי!


מה ילד קטן צריך לחשוב בעקבות הצפוי לו ?  לאיזה עולם הוא נולד ?
לאביטל תשובה נחושה ובוטחת: "על הילד לקחת תפקיד של חוקר. ובאמצעות המחקר לשנות את העולם". גילוי העולם קודם לתיקונו.  ראינו בהיסטוריה את אלה שקודם רצו לתקן ולאחר מכן לגלות, מה הם עוללו לחברה...

כיצד כל סיפור החממה התחיל ?
 סיפור החממה התחיל בהרצאה שלי במעגן מיכאל. העליתי רעיון של חממה אקולוגית.  כעבור כמה ימים קיבלתי בדואר מעטפה חתומה ע"י 22 חברים מהקיבוץ ובה 2200 לירות. (כל חבר תרם 100 לירות מכיסו). מימוש הרעיון לקח ארבע שנים. בשנת 1977 חגג קיבוצי את חג היובל.  הצעתי שבמסגרת החג תוקם גינה קהילתית  בה נלמד לגדל עגבניות. לצערי בעין שמר שכחו את תורת גידול העגבניות. הניסיון זכה להצלחה גדולה והמזכירות בראשותו של אבישי גרוסמן אהדה את הפרויקט ואשרה עוד כמה שנים של קיום החממה הניסיונית הזו של גידול ירקות בלול ריק וישן.

כיצד ממנפים את הרעיון לעוד שנים מבלי להיות תלויים בהחלטות שנתיות של המזכירות?
   ישבתי עם ידידי רפי שפירא ז"ל איש חינוך יקר בעל השראה, והוא הציע ללכת על החממה כפרויקט חינוכי "לילדי דשא" שהמסגרת הקיימת במוסד "מבואות עירון" לא תמיד התאימה להם. כדי לחזק את המגמה נמצאו אנשי מחקר במכון וולקני שהסכימו להתנדב ולהדריך בחממה והוסיפו ידע ורצינות לפרויקט.  קיבוצי האזור נרתמו אף הם לעזרה וכך חגגו החוקרים עם הילדים שהיו כמו "מולקולות סקרניות". החממה הייתה מקום ניטרלי בלתי מזוהה עם בית הספר, כך היא נהפכה למקום בו "הזרע יכול לנבוט".
כיום בסוף שנת 2013 הדברים שאנחנו עושים בחממה לא פחות רלוונטיים מתקופת ההתחלה. להפך הם נחוצים ונכונים  שבעתיים משום "שהכול משתבש בארץ ובעולם במערכת היחסים בין האדם והטבע".  נחוצה מחשבה חדשה כיצד יראה העולם!

האם אינך מקים בחממה בועה ?
ההפך מכך, אנחנו מנסים להקים בית ספר אחר. בית ספר של ניסיונות המחובר אל הסביבה. אתן לך כדוגמא את מנכ"ל גלעם יוסי פלד, שמאפשר לנו במשאבים שהוא מזרים לפרויקט לחקור את הפוטוסינתזה.  "קחו ותלמדו את הילדים מה זה סוכר" . וכך עוד מנהלי מפעלים מהסביבה המשתפים עמנו פעולה. גם ראש מועצת מנשה אילן שדה מסייע ותומך. פרויקט החממה נשאר וגם יצא מעין שמר. אנחנו לא בועה, לא שבלול, אנחנו פתוחים לסביבה. כל מטרתנו לפרוץ את המעגל המקומי וליצור מעורבות רב תרבותית.
כיום החממה היא עמותה עצמאית שחברים בה בין היתר קבוצת המייסדים שלה.
עם אביטל אפשר לשבת שעות והזמן עומד מלכת. רק החובה שלי להחזיר את הרכב שהושאל לקפיצה קלה לחממה, מאלץ אותי לקטוע את השיחה המעניינת הזו.

מה כווני העתיד של החממה?
אנחנו שואפים  לעוד  "מקומות" כדוגמת החממה, שבהם מתחוללים התחברויות ושיתופי פעולה בין אנשים, קהילות וקבוצות נוער שיוצאים מהטריטוריה הפרטית שלהם אל משהו משותף. זה החמצן ההכרחי לקיום . זו "האקווהקולטורה" של תרבות המים. זה הבסיס  והסיכוי להמשך ההתקיימות.

זכייתו של אביטל בפרס היא הזדמנות לעורר ולהציף את מה שאנחנו הולכים במו ידנו לאבד, את מה שהולך ונעלם. כמו חינוך לעבודת כפיים, לעבודת האדמה והחקלאות, לדיאלוג אמת בין אדם לטבע. אם לא נדע לשמר את הקשר לאדמה באמצעות חזון חקלאי-אקולוגי כדוגמת החממה בעין שמר, אל נתפלא אם יהיו כאלה שבקלות יוותרו גם על הבית. החממה בעין שמר מגלמת במהותה גם בית וגם דרך....


הערה מסיימת: החממה איננה רק בית ספר לאקולוגיה , היא מקום מפגש לעוד המון דברים נוספים. היא מרכז פוליטי, חברתי ואידיאולוגי. אישית השתתפתי לאורך השנים בכמה מפגשים פוליטיים ואידיאולוגיים חשובים, לקראת מערכות בחירות ולאחריהם. בימי הצלחה ובימי שפל ודכדוך. החממה הייתה למקום מפגש, היא נהפכה למוסד, לפרלמנט רב תחומי. 
                                                                       
  
 יובל דניאלי

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

קשר מתמשך | יובל דניאלי

התערוכה מתקיימת בגלריית " האטלייה של שרגא " בקיבוץ העוגן. אטלייה - מרחב תצוגה המשמר/מתעד/ומציג מיצירות האמן שרגא ווייל. שרגא ווייל ויצירתו הם מופת לדרך בה אנחנו בארכיון ובחטיבת האומנות שבה חפצים ללכת. הקשר שלנו עם יצירתו של שרגא מתפרש על עשרות רבות של שנים. בכספת הארכיון נשמר היהלום שבכתר מבחינה תנועתית, איורי "דברות השומר" ששרגא אייר בבודפשט בשנת 1946 לאחר המלחמה, כהוכחה שתנועת "השומר הצעיר" שבמסגרתה פעל, חייה ונושמת גם לאחר השואה. מבודפשט שבהונגריה נקראו שרה ושרגא ע"י פעילי התנועה באירופה לפראג, למשימת חייהם; ללוות קבוצת נערות ונערים פליטי שואה אל עבר ארץ ישראל. הדרך התארכה חודשים רבים. בעקבות לחץ של שלטונות המנדט הבריטי, נאלצה הקבוצה על ילדיה ומדריכיה להתעכב 8 חודשים בבלגיה. שם נוסדה סדנת 'תו-נו' (תוצרת נוער) ששרגא היה ממדריכיה המרכזיים. סדנה שמטרתה הייתה שיקום נפשות הנערים באמצעות יצירה. בהמשך תלאות הדרך נתפסה אוניית המעפילים "תיאודור הרצל" ע"י הבריטים, שעל סיפונה קבוצת הילדים ומלוויהם עם שרגא ושרה ביניהם. הם הועברו לאי ה

הסמל הגראפי של הקיבוץ

סמל הפלמ"ח, הכי קרוב לקולקטיב הקיבוצי תלמים ומגדל מים, בתים ועצים. סמלים אופייניים לקיבוץ  ההיסטוריה מלמדת אותנו שהאנושות לאורך שנות קיומה נזקקה לסמלים. לאיקונים שמגדירים זהות וטרטוריה. כך גם ראשיתן של תנועות הנוער הציוניות באירופה, שהטקס והסמל היו חלק מרכזי בהווייתן, מורשת מתנועת הצופים (סקאוט) של ראשית המאה העשרים.  הקיבוץ כחברה אידאולוגית לא נזקק בראשית דרכו  לסמלים חיצוניים. לא זכור לי על המנון ודגל משותף לתנועה הקיבוצית. לא ידוע לי על סמל שמגדיר את רעיון הקומונה השיתופית. הקיבוצים היו עסוקים בהקמה, בבניית חברה שיתופית חדשה ובהישרדות!  עבודת האדמה פרי משנתו של א. ד. גורדון הייתה לסמל של עשייה.  המייסדים מדגניה לא התפנו לסמלים גרפיים.  היו דמויות נערצות שהוו תמרורי דרך. שלאורם התחנכו ודעתם נשמעה ברבים. הדמויות היו לסמל. יוצא מהכלל היה גדוד העבודה, ע"ש טרומפלדור. עצם קביעת השם היה במהותו מעשה סמלי. גדוד העבודה נזקק לסמל גרפי מכוון שלא הייתה לו טרטוריה מוגדרת. לא הייתה לו פיסת קרקע משלו. הוא היה זקוק להגדרה גרפית שסביבה יתלכד הגדוד, תחליף לנקודת קבע .

הגדת פסח קיבוצית

הגדה לפסח  של  הקיבוץ הארצי השומר הצעיר . הגדת הפסח הנה ללא ספק החיבור היהודי המעוטר והמאויר ביותר. מתוך אלפי הגדות שהוצאו לאור בארץ ובחו"ל לאורך הדורות, לתנועה הקיבוצית חלק חשוב בהם. למעלה משבע מאות הגדות של פסח נכתבו בתנועה הקיבוצית במשך שישים שנה. (6) מאז ההגדה הראשונה שהופקה בתנועה הקיבוצית בשנת 1935 בקיבוץ גבעת-ברנר (הגדת העליות, הופקה בשיטת הסטנסיל איור: אריה (מאירהוף) חצור). אריה חצור היה היזם והרוח החיה בהפקת הגדת הקיבוץ. הוא זה שהגה ואייר את ההגדה בחרט הסטנסיל וחילק לחברי הקיבוץ עת דפי ההגדה עם קווי המתאר של איוריו כדי שימלאו אותם בצבעים. בכך נהפכה הגדת גבעת ברנר להגדה שכל חברי הקיבוץ היו שותפים לה. שמעתי סיפורים פולקלוריסטיים כיצד אחר יום עבודה קשה היו חברי הקיבוץ צובעים את איורי ההגדה לאורה עששית נפט באוהל המגורים.  ההגדות הקיבוציות ומאוחר יותר אלו שהופקו ע"י התנועות הקיבוציות היו ליצירות גראפיות שהוו נכס צאן ברזל באיורי ההגדות לדורותיהם.  האומנים שנקראו ללוות את ההגדות בציוריהם היו אלה שהתבלטו יותר באופי הגראפי - אילוסטראטיבי של יצירתם. רבים מהם נהיו בה