סמלי עצמאות

כרזת העצמאות הראשונה
מאייר: יוחנן סימון

יש האומרים שתכונותיו של אדם נקבעים בילדותו, יש המפליגים עד תקופת העוברות. כך גם בנרטיב ההיסטורי של מדינתנו. ישנם סמלים ודימויים המלווים את המדינה בדרך לעצמאותה ובתקופה הראשונה להיווסדה, מקבעים את דמותה, לאחר מכן קשה לשנות דפוסי התנהגות ואופי.

 בחדר עבודתי אני מחזיק מוזיאון היסטורי ישראלי קטן, אוסף אישי של חפצים ודימויים. בין החפצים שאספתי ושמרתי לעצמי יש מגוון של פריטים שעם הזמן התברר לי שהדימויים המופיעים בהם נהפכו לאיקון לאומי.  באוסף נמצא גם  פריט או שניים שנותנים מקום לעם השני היושב וחי בארצנו.

על קיר המוזיאון הזעיר תלויה צלחת נחושת פשוטה עליה חרוטה מנורת שבעת הקנים שעם ייסוד המדינה נהפכה לסמלה הרשמי.  על הצלחת רשום בכתב מובלט : "שנה ראשונה למדינת ישראל" תש"ח- ט. צלחת מאוד סמלית ללא קישוטיות נלווית. סמל הריבונות של המדינה היהודית נטו.

בדרך אל הריבונות, אספתי עוד ריקועי נחושת מבית היוצר של בצלאל, שהיו קבועים באלבומי תמונות של פעם. קבר רחל, ירושלים העתיקה, הכותל המערבי, חלוץ החורש את אדמת המולדת, רועה צאן עברי מנגן בחליל, חלוץ עברי אוחז במכוש על שכמו, וכו'. כולם סמלים יהודיים וציוניים קלאסיים. אל האוסף נוספים גם דמויות שהיו מאבות הציונות. על פיסת בד קטיפה קרועה בצבע כסף אפור, מודפס פורטרט בפרופיל הקלאסי הידוע  של חוזה המדינה , בנימין, זאב הרצל. למטה באותיות קידוש לבנה רשום הפסוק האולטימטיבי שלא נעדר משום כיתה בבית הספר: "אם תרצו אין זו אגדה". דמות נוספת אף היא בשחור על מצע אפור מודפסת דמותו של פרופ' חיים ויצמן נשיאנו הראשון. את שרשרת הדמויות סוגר פורטרט מצולם שלגביו יש לי יחס אישי, א. ד. גורדון, צילומו של אברהם סוסקין בעת ביקורו בדגניה בשנות העשרה של המאה העשרים. שלוש דמויות שסוגרות חמישים שנות ציונות.

"אין מדינה ניתנת לעם על מגש של כסף" אמר ויצמן, ובעקבותיו דקלמנו שנים את שירו של נתן אלתרמן  "מגש הכסף" במפקד הזיכרון לחללי מלחמת העצמאות ומערכות ישראל,  סמל שהפך לאיקון תרבותי של זיכרון. עם זקוק לסמלים בדרך לגיבושו כאומה. הוא מגייס לכך את מיטב הציטוטים והפסוקים מתקופת הנביאים (ונטעתים על אדמתם ולא ינתשו עוד  מעל אדמתם", דברי הנביא עמוס שנכתבו על בד במעמד  העלייה על הקרקע של קיבוצי בשנת 1945), דרך יוסף טרומפלדור ("טוב למות בעד ארצנו") עד דוד בן גוריון ("כל העם צבא, כל הארץ חזית") . אוסף אל חיכו את מיטב השירים שהפכו מזמן לסמלים המלווים את יום העצמאות.  זמרות וזמרי מלחמה התפרנסו לא רע מהנוסטאלגיה הדביקה שתמיד מזכירה לנו את המחיר של עצמאותנו, את הרעות והחברות שנצרבה בדם ואת הנעורים שחלפו ואינם...

אני שייך לדור שנולד טרם מדינה. הייתי בן חמש כאשר פוניתי במלחמת השחרור לחדרה עם שאר ילדי הקיבוץ והאוכלוסייה הבלתי לוחמת, עד יעבור זעם, והארץ תשקוט.  גם אני הילד הקטן אמצתי לעצמי כמה סמלי מלחמה: המשוריין שנבנה במסגריית הקיבוץ על שלדת פורד אנגלי משנת 1942.  קברו של יעקב לדנהיים חבר הקיבוץ מההכשרה האנגלית שנפל בעמדת המסגרייה תקופה קצרה לאחר שסיים לבנות את המשוריין. הכפר הערבי ההרוס קקון עם המבצר הצלבני – ממלוכי העומד בראשו (55 מ' מעל הים).  הכפר היה בשבילנו הילדים לאתר טיולים ראשון אחר המלחמה, הוא מהווה עד היום תזכורת קבע למחירה של מלחמה.  

כאשר בגרתי הבנתי שסמלים  נצרבים בזיכרון ההיסטורי כחלק מאתוס ומיתוס שהולך ונבנה, בדרך ליצירת נרטיב משותף של אומה חדשה. הנפת דגל הדיו באום רשרש.   ההאזנה ברדיו להכרזת האומות המאוחדות בליל כ"ט בנובמבר 1947 ולאחריה הריקודים ברחובות העיר עד אור הבוקר.  וכמובן הכרזת המדינה על ידי בן גוריון במוזיאון תל אביב והקראתה של מגילת העצמאות, עליה חתומים חברי מועצת העם.

חג העצמאות כולו רווי סמלים וטקסים. כרזת העצמאות הראשונה שהונפקה על ידי שרות התרבות של צבא ההגנה לישראל צוירה על ידי צייר קיבוצניק מגן שמואל  יוחנן סימון.

הכרזה מתארת בצבעי כחול לבן ידיים שריריות מקופלות שרוול מניפות בעוז באגרופים קמוצים את דגל הלאום.  באמצעות הידיים חשים אנו את הריבונות והעוצמה הגלומים במדינה הצעירה. ואכן פסוק ממגילת העצמאות חרוט על הכרזה ומזכיר לכולנו: "זוהי זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית".

אני זוכר עדיין את מצעדי הצבא ברחובות תל אביב שהביאו לכולנו גאווה של עוצמה ועצמאות.  הצבא צעד על חילותיו, דגליו וכליו  והעם הריע מאחורי החבלים שסימנו את מסלול המצעד. הייתה סמליות רבה ברצון להפגין קבל עם ועולם כי הערובה לעצמאותנו קשורה בכוחנו להגן על מדינתנו.  שיא המצעדים היה בעשור למדינה. צהל צעד בירושלים העיר שעדיין לא חוברה לה יחדיו.  עם הזמן התחלפו הסמלים. במקום מצעדים עתירי כוח וממון החליט עם ישראל לצעוד על כיבתו. כיום יוצא העם בהמוניו לטבע , ליערות ולנופי הארץ  ו"ממנגל" בין תמרות עשן ואש.

שנת העשור

אחד הסמלים היותר מפתיעים שהיו בשנת העשור למדינה היה חידון התנ"ך העולמי שהיה לאירוע מרכזי.  הזוכה בחידון היה עמוס חכם אדם ערירי לוקה בדיבורו ובגופו שהתפרנס בדוחק כפקיד בבית חינוך לעיוורים בירושלים. עמוס חכם התגלה כעילוי ובן רגע הפך מדמות אלמונית לאישיות ידועה ומעוררת הערצה. ידענותו המופלגת  בספר הספרים זכתה לסיקור נרחב בכל ערוצי התקשורת של שנת 1958.

שנת העשור למדינה צוינה ברוב טקסים והדר. תערוכת העשור הייתה אחת משיאי החג. לרבים היא זכורה

בגלל שערוריית זוטא  אומנותית בה היה מעורב ראש הממשלה בן גוריון. ציור גדול מידות של יוסף זריצקי צויר בסגנון האומנות המופשטת מבית היוצר של קבוצת "אופקים חדשים" ואמור היה לסמל את החזון הציוני. שילוב של צורות גיאומטריות עם נגיעות של נופים מופשטים של קיבוץ יחיעם.  בן גוריון התרעם על הציור המופשט הזה ולחש באוזניו של טדי קולק: "אפשר עם אומנות מודרנית ואפשר בלי". הרמז הובן  והציור הורד אחר כבוד ממקומו המרכזי בתערוכה אל חדר צדדי.

התנועה הקיבוצית שחלקה בהקמת המדינה היה רב, הרבה מעבר למספרה באוכלוסיה, לא קיבלה את מקומה הראוי לה בתערוכה. כצעד מחאתי לשכחה הזו התקיימה באותה שנה בחיפה תערוכת "משפחת הקיבוץ" בהנהלתו האומנותית של דן גלברט , אז חבר אלונים שהראתה ברבים את הישגי התנועה הקיבוצית ותרומתה לעיצובה ותקומתה של המדינה בעיקר בנושא ההתיישבותי.

כרזת העשור (עיצוב: מרים קרולי) מתארת פסיפס עם הספרה עשר (במילה ובמספר) אותו מרכיבים דמויות מגלויות ישראל שהגיעו למדינה. אין זכר כמדומני לאלה שלא מבני עמנו. הם לא שייכים לפסיפס הרחב הזה של בוני הארץ.

הבולים הראשונים עליהם חתום "דואר עברי" צוירו על ידי הגרפיקאי אוטה וליש והונפקו במחתרת. הם מתארים בתשעה בולים , מטבעות יהודיות שנטבעו בעת העתיקה ומסמלים את מאבקו של העם היהודי לאוטונומיה לאומית.

גם הפרוטה והלירה הישראלית היו מלאים בסמלים יהודיים מהמקרא.  מנורת השמן של בית המקדש עטרה את מטבע עשר הפרוטות משנת תשי"ב הנמצא עדיין ברשותי.  המשותף לסמלים, אלה על הבולים ומעטפות היום הראשון , דרך מטבעות העוברות לסוחר  שהם על טהרת סמלי העם היהודי. סמלים המקבעים בהדגשה את הריבונות היהודית על מדינת ישראל.

בשנת 1928 מציב הפסל אברהם מלניקוב את אנדרטת האריה השואג בבית העלמין בכפר גלעדי, לזכר הנופלים  על הגנת  תל חי. האריה הוא תזכורת אשורית – כנענית שבאה לחבר את הישן עם המתחדש, כמצוות טרומפלדור וחבריו. 

בראשית שנות הארבעים מציב אמן אחר בזמן אחר את פסלו של אלכסנדר זייד השומר האגדי שנרצח בשנת 1938 בדרכו לקיבוץ אלונים ממקום מושבו בשיך אבריק. דוד פילוס עיצב פסל של שומר המשקיף על שדות עמק יזרעאל. פסל שעד מהרה נהפך אף הוא לאיקון לאומי ותקשורתי. בשנת 1953 מוצבת האנדרטה לזכר מגני  נגבה שנפלו על הגנת הקיבוץ. האנדרטה מעשי ידי הפסל היהודי, איש השומר הצעיר בצעירותו, נתן רפופורט. בין פסלו של מלניקוב לזה של רפופורט עוצבה תודעת ההנצחה. מה שבא לאחר מכן הוא נלווה , לעתים משובח ואיכותי יותר, אך עדיין לא חלק מהנרטיב ההיסטורי שנהפך לחלק בלתי נפרד מהזיכרון הלאומי.  

כפי שכבר הזכרנו , מה שקדם לעשור הראשון הוא שצרב את התודעה.

סמל המבטא את כול מרכיבי המדינה.

יום העצמאות הוא חג האמור לאחד את כול אזרחי מדינת ישראל על גווניה, עדותיה ובני הלאומים השונים החיים בה. במציאות יום העצמאות הוא חג מלא  סתירות, רגשות מעורבים ואף חרמות.  כיצד יוצרים  חג השווה לכל בני הארץ הזו ללא הבדל דת, גזע ומין ככתוב במגילת העצמאות ? רבות נכתב על סמלי הלאום (המנון, דגל, סמל  המדינה וכו')  מבית היוצר של העם היהודי האמורים להוות דגם הזדהות לכול אזרחי

הארץ. במציאות אין בנמצא  סמל חג אמיתי המדבר לכול אזרחי המדינה, יהודים, ולכאלה שאינם בני  הלאום היהודי (מוסלמים, נוצרים, צ'רקסים, דרוזים ואחרים).  סמל שכולם יכולים להזדהות עמו. לחוש  אליו שייכות. שההמנון שר גם בלבבם פנימה.  כאשר הם מניפים את הדגל הוא גם סמלם. אני חש אי נוחות מובהקת שעשרים אחוז מאזרחי המדינה, אינם יכולים , אינם רוצים, להזדהות עם סמליה הלאומיים של המדינה.   ההמנון הלאומי מילותיו מכוונות רק ללאום היהודי.  הדגל הלאומי  עם המגן דוד במרכזו מתכתב עם הטלית היהודית. סמל המדינה הוא מנורת בית המקדש (דגם המנורה משער טיטוס ברומא)

בהרהורי הפומביים האלה אני נוגע בעצב פתוח. אני מכיר את מלא הטיעונים לכאן ולכאן. זה לא פותר אותנו ממאמץ וניסיון בלתי נלאה של יצירת אקלים ומציאות הנותנת  תחושת שייכות והזדהות של שני עמים  לאותם סמלים. (כמדומני שסמל פרי הצבר הוא דוגמא טובה לכך).

בשבילי הציונות היא בראש וראשונה תנועה הומניסטית. הדוגלת במציאות של פשרות. הסופרת ומכבדת את השונה והאחר. המכירה בזכויות של מיעוטים ובשוויון מלא של כול אזרחי המדינה.  אנחנו דרים באזור מסוכסך, בו הדם נשפך כמים. באזור בו הקיצוניות שולטת. יש לנו היכולת ליצור במדינת ישראל אי של שותפות, של כבוד הדדי, של חמלה ונדיבות.  הייתי מצפה שיום העצמאות יהיה יום של חיזוק ההבנה והתקרבות אמת בין המיעוט הערבי והרוב היהודי החיים בצוותא במדינה. יש לפעול ליצירת טקסים משותפים לכול אזרחי המדינה , טקסים שכולם יכולים להזדהות עימהם.  לא רק טקסים המכוונים ללאום היהודי (חידון התנ"ך כמשל) אלא טקסים משותפים, בו היחד מרובה מהמפריד.

בחג העצמאות יש גם  מקום לסיפורת ושירה ערבית - פלשתינאית תוצרת הארץ לצד שירי מולדת עבריים.  לפולקלור וסיפורי מקום מהישוב העברי ומכפרי וואדי ערה, הגליל והנגב.  

יש מקום לקיים תערוכות של אומנות בו מתקיים דיאלוג  בין התרבויות השונות המרכיבות את המדינה. אני רואה במדינת ישראל את מדינתו של העם היהודי. חד וחלק. יחד עם זאת הערבים הנמצאים עמנו אינם שקופים. הם חלק מהמדינה. עלינו , בפירוש עלינו מוטלת האחריות לצמצם את הניכור בין אזרחיה הערבים של המדינה לאלה היהודיים. 

יש לי חלום שיום יבוא וסמלי המדינה יבטאו את סך כול חלקיה.

סמלים יהודים על כסף עובר לסוחר

הערה :

סמלי מדינה רבים נצרבו בתודעה, ישנם חלקי אוכלוסיה שאמצו לעצמם סמלים שונים.

נציין את אנשי השומר וגדוד העבודה, התיישבות חומה ומגדל, את סמל והמנון הפלמ"ח, אלטלנה, והמחתרות , ז'בוטינסקי ומנחם בגין.  ליל הגשרים, מחלקת ההר (הל"ה) יורדי ספינת הכ"ה שעקבותיהם עולמים עד ימנו. תמונת השלישייה המפורסמת משנות השלושים; משה דיין יצחק שדה ויגאל אלון.   מנהיגי תנועת העבודה וההתיישבות החלוצית:  ברל כצנלסון , חיים ארלוזרוב (מי רצח אותו ?) יצחק טבנקין, מאיר יערי, משה סנה , אליהו גולומב, משה שרת, גולדה מאיר  והצנחנים שצנחו באירופה.  נזכיר את קרבות לטרון שלמרגלותיו נהרגו רבים מאלה שזה עתה הגיעו לארץ כשרידי השואה. נוסיף לרשימת הסמלים את קפריסין האי שאסף אל בין גדרותיו את החותרים אלי מולדת. בציקלון הדימויים והסמלים ישנה רשימה ארוכה, ארוכה שלא יספיק המקום מלציינה. כולם היו סמלינו , לכולם הכבוד הראוי, עדיין נשאר הרהור בלב על היש והאין שברשימה המופלאה הזו.   

יובל דניאלי.