הקריקטורה הקיבוצית.

מחווה לחג פורים

יש לנו חגים ומועדים לרוב. חלקם מהולים בעצב וזיכרון. חלקם חגים רציניים עמוסי תוכן ומשמעות. בפורים מצווים אנו לשמח ולצהול כנאמר: "שושנת יעקב צהלה ושמחה". ואכן,

פורים הוא חג בו מופרים ביודעין רבים מהאסורים. כילדים רכים התרגשנו עד כלות לקראת החג, בו יכולנו בעזרת תחפושת מתאימה לממש את חלומותינו.

 כנערים היינו מנצלים את נשף החג במוסד החינוכי, כדי לגמור חשבון עם המורים בהופעות עוקצניות במיוחד כנגדם. כצעירים חסרי מנוח אחרי הצבא, גמרנו חשבון עם מוסדות הקיבוץ בנשף החג בחדר האוכל הקיבוצי. גם על זאת סלחו לנו האבות המייסדים. כי פורים זה פורים ובחג זה הותרו המושכות.  בפורים מותר היה לשתות מהאדום האדום הזה עד שלא ידענו להבדיל בין ארור המן לברוך מרדכי. בפורים היינו עושים הרבה דברים שהשתיקה בימי חול יפה להם...

בפורים היה מותר להשתטות, לעשות שטויות שברגיל היינו מובאים בגינם לבירור נוקב במזכירות הקיבוץ.

למה אני מספר כל זאת ? כי קיימת סוגה מיוחדת של אומנות שכמו בפורים, תחת תחפושת של הומור מצליפה ומבקרת ללא רחם, ולה מרבים לסלוח – הקריקטורה.

                                                

                                                 ******

הקריקטורה מבחינות רבות היא כמו מסיכת פורים. . הביקורת הרצינית והנוקבת מסתתרת מאחורי המסכה "הקלילה והמחייכת"... הקריקטורה נהפכת לנשק של ביקורת בעלת "זכויות יתר". לקריקטוריסט סולחים יותר בביקורתו המחייכת מאשר לחבר קיבוץ שכתב מאמר ביקורת חריף כנגד החלטות המזכירות, או כנגד התנהלות קיבוצית קלוקלת לדעתו.

מהו סוד  כוחה של הקריקטורה הקיבוצית?

כדי לקיים את האידיאולוגיה הקיבוצית היה צורך בחישוקים חזקים.  במשטר פנימי שיפקח ויתריע כנגד פורצי גדר למיניהם, כי אחרת כל הבניין יתמוטט. מציאות זו איננה פשוטה, היא מחייבת אמונה חזקה בצדקת הדרך, אך גם הומור טוב שיאפשר לדלג מעל המשוכות. לקריקטורה הקיבוצית היה תפקיד משחרר, ממתן, שסתום המוציא לחצים.

בשנת 2006 אצרתי ביחד עם מוקי צור תערוכת קריקטורות רטרוספקטיבית של חברי קיבוץ שעניינה הקיבוץ. "הקומונה מחייכת" קראנו לה (1). כאשר עמלנו על הכנת התערוכה נדהמנו מהכמות הרבה של קריקטוריסטים חברי קיבוץ. רובם ציירים אלמוניים שעלון הקיבוץ המקומי היה להם לשדה ביטוי, לבמה אומנותית. 

איור : אלעזר (לוזר) הלבני, קריקטורות קיבוציות ראשונות על קירות צריף חדר אוכל בבית אלפא, 

    ואכן למדנו לדעת שהקריקטורה לוותה את אורח החיים הקיבוצי מראשיתו.

בדברי הפתיחה לתערוכה כתב מוקי צור : " הקריקטורה הציבה ראי סולח, הזהירה בפני ההפרדות. היא הייתה כתפילה מחויכת לאי קבלת אותם חזיונות של קיצוניות תובענית, שהיא צידה השני של הכניעה הזועפת למציאות. הקריקטורה גילתה את הפרטים הקטנים המאירים על עיקרים חשובים אך הזהירה מפני פולחן הצורות והפרטים".

בקיבוץ בית אלפא על קירות צריף חדר האוכל של סוף שנות העשרים  נהג חבר הקיבוץ והצייר המקומי, אליעזר (לוזר) הליבני (2) (1984-1901), לימים חבר רמת-יוחנן, לתלות את הקריקטורה השבועית שלו במסגרת עיתון הקיר הקיבוצי, שנשא את השם האקטואלי מאוד לאותו מקום ולאותה תקופה "ברחש". היו אלה קריקטורות פרסונאליות בעיקרן ששלחו את חיצי הביקורת ההומוריסטיים שלהם לכוון מנהיגי הקיבוץ בעת ההיא שהיו מן הסתם גם ממנהיגי התנועה והתקופה. בארכיון בית אלפא מצאתי קריקטורות נפלאות מלאות הומור וסרקזם, על אותם אישים, שבסך הכול היו צעירים בשנות העשרים – שלושים של חייהם. דרך אגב, הקריקטורות עם הניחוח הפרוסי שלהם מזכירות לנו את הציורים ההומוריסטיים  של הצייר הסאטירי הגרמני גאורג גרוס. הצעה למונומנט בשביל אפרים. ט (טרטקובר)  כותב לוזר על נייר הקריקטורה בה מתואר טרטקובר כמנהיג רכוב על סוס בכיכר הקיבוץ. את דרור ופרוכטר מתאר הצייר כקציני צבא פרוסים. וכך הלאה  בסגנונו האקספרסיוניסטי הגרמני ממשיך אליעזר הליבני לבא חשבון עם חבריו לקיבוץ.

איור : בנימין רוזנבאום, בית אלפא, 1942 - על גב הזמנה לתערוכה "הקומונה המחייכת" 2006 ג"ח

כמה שנים מאוחר יותר, בראשית שנות הארבעים, כבר אחרי ה "טרנספר" המפורסם בין בית אלפא לרמת יוחנן, מצייר צייר אחר חבר הקיבוץ, בנימין רוזנבאום (1946-1911) סדרה של קריקטורות בפחם על גבי נייר אריזה חום, (בגודל של גיליון נייר 70X100 ס"מ) סדרה מצוינת ומרשימה זו מטפלת אף היא בדמויות של חברי הקיבוץ. יודעי אומנות ובקיאים בסוגת הקריקטורות גמרו את ההלל על ציוריו ההומוריסטיים של בנימין רוזנבאום, צייר ברוך כישרונות שנפטר בגיל 35 לאחר מחלה בקיבוצו בית אלפא.

מספר גידי אילת מבית אלפא, שזכור לו שבאחד מחגי פורים בסוף שנות השישים, על גיליונות ניר גדולים בגודל של קיר צוירו בהומור ע"י חבר הקיבוץ יצחק לבלנג, דמויותיהם של ממלאי תפקידים מרכזים שהיו בקיבוץ בעת ההיא. שלשלת הקריקטורות של מנהיגי הקיבוץ נמשכת...

שאלתי את עצמי, מה לה לבית אלפא שצייריה גומרים כך חשבון עם דמויות מרכזיות מהקיבוץ ?  לי נדמה שהקריקטורה אפשרה את מרחב הנשימה במציאות האפורה של אותה תקופה. אולי מן הסתם אותם אישים- אידיאולוגים מהקיבוץ שביום יום עמדו על קוצו של יוד, לעתים אף מיררו את חיי החברים באדיקותם האידיאולוגית והקיבוצית ודרשו מימושה קלה כחמורה, נמצאו ראויים ולו במקצת ל"הצלפה" מחייכת שכזו...

הקריקטורה התפתחה בקיבוצים באמצעות עלוני הקיבוץ, שראשיתם כאמור על קירות צריף חדר האוכל, דרך עלוני סטנסיל בהם צוירו האיורים בעט חרטים, עד הטכניקות המודרניות של קריקטורות ממוחשבות המופיעות בעיתוני התנועות הקיבוציות (ידיעות הקיבוץ והזמן הירוק).

בתקופת הבראשית היו עוד קריקטוריסטים מעולים חברי קיבוץ. ברצוני לפרגן הפעם דווקא לשכן שלי מקיבוץ עין החורש. ל"יעקוש" הוא יעקב זן (1979-1907). יעקוש היה כול השנים הקברן והתברואן של הקיבוץ. במחסן הרעלים והתברואה, בינות לחביות הפליט וגרגירי הרעל האדומים כנגד עכברים בנה לו את הסטודיו שלו. שם כבמחזה סוריאליסטי צייר את תולדות הקיבוץ בעין שוחקת ואוהבת נטולת כול טיפות רעל.   קיבלתי בשעתו למשמרת בארכיון התנועה בגבעת-חביבה סדרה נפלאה של קריקטורות משלו משנת 1942, ציורים הומוריסטיים בצבע ובהם תאור מלא חן דוקרני של חבריו לקיבוץ המתוארים על פי שמות ספרי התקופה שיצאו אז בהוצאת ספרית פועלים. יעקוש התאים לכל חבר שם של ספר על פי תכונותיו ומאפייניו.

דוגמא חיננית במיוחד ראויה להדגמה: את ספרו של מנהיג מפ"ם מאיר יערי "בפתח תקופה" (פרקים לדיון לקראת המועצה הכללית השישית של הקבה"א, השוה"צ. – 1942) הקדיש הצייר לדמותה של  חברת הקיבוץ,  הסוגדת למנהיג השומר הצעיר והקבה"א מאיר יערי האוחז במקוש,  ניצב כפסל על בסיס ספרו. עקיצה דוקרת כנגד פולחן האישיות שהזכיר לחדי העין מנהיג כריזמטי אחר בעל שפם עבות...

איור : יעקב (יעקוש) זן, עין החורש, ספרים מותאמים לחברי קיבוץ, 1942

זכה יעקוש לאחר פטירתו שאבא קובנר חבר הקיבוץ יכתוב  את "הבלדה על יעקוש" . כמה ציירים אלמונים זכו שמשורר,  חתן פרס ישראל יכתוב עליהם בלדה  ?

דרך אגב, מאיר יערי זכה ללא מעט קריקטורות שתארו את דמותו. חבר קיבוצו, מאיר לבבי מצייר בשנת 1930 את דמות המנהיג שלוב ידיים, ראש גדול וגוף קטן ובתחתית בכתב יד נאמר: "עשרה חברים היינו, כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו... תשעה עזבו את ארצנו, ואותר רק אני לבדי"...

איור : דן גלברט, קיבוץ אלונים, מתוך "םנימי בהחלט", 1954

שבועוני התנועות הקיבוציות והוצאות הספרים התנועתיים אפשרו לקריקטורה הקיבוצית לפרוח ברבים. בשנת 1954 יוצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד ספר הקריקטורות המיתולוגי של דן גלברט (2000-1918) חבר קיבוץ "אלונים" דאז "פנימי בהחלט" , שהפליא לתאר סיטואציות קיבוציות מצחיקות ואבסורדיות והביא אותם לידי אומנות של ממש. שמעתי חבר קיבוץ האומר שכול שבוע הוא ציפה בכיליון עיניים לקריקטורה השבועית של דן גלברט שהופיעה בביטאון הקבה"מ "בקיבוץ". דן גלברט שימש לעתים בתפקיד של הילד הקטן בסיפור "בגדי המלך החדשים". הוא הצביע ברבים את מה שאחרים ראו והחרישו.  דן גלברט הוזמן לא אחת  ל"מזכירות הקיבוץ" כדי לנזוף בו על ביקורת קשה במיוחד שנקט בה לדעת הנהגת התנועה.

דן היה גאה במיוחד שהקריקטורות שצייר גרמו לשינוי עמדות והתנהגויות בחצר הקיבוצית. בשנות הצנע והמחסור שחל בראשית שנות החמישים היה רק סכין אחד לכול שולחן. תופעת ה"סחיבות" של סכינים הייתה נפוצה . קריקטורה של דן בעיתון , המתארת סכין אוכל קשור בשרשרת לרגל השולחן כדי למנוע את היעלמותו, הפסיקה את התופעה בקיבוצים רבים...

 נזכיר כאן ברבים שדן יצר את הדמות המיתולוגית "מוטקה קיבוצניק" שהפכה לסטריאוטיפ של הקיבוצניק המצוי.

קריקטורה במיטבה, מהי ?

 בקווים מינימליסטיים , פשוטים ושווים לכול נפש, מתאר הקריקטוריסט מציאות , לעתים קשה, כואבת או אבסורדית. הקריקטורה היא סאטירה באמצעים גראפיים. לזכותם של הקריקטוריסטים חברי הקיבוץ יאמר שלרוב הקריקטורות שלהם היו ענייניות ולא "מתחת לחגורה". היו קריקטוריסטים חברי קיבוץ שנשארו אלמוניים, אך הצליחו בכישרונם הרב להרעיד את מיתרי השחוק בקיבוציהם.

איור : שמואל כץ, ספר קריקטורות ליובל החמישים של המדינה, 1998

לאחרונה נתבקשתי לארגן את עזבונו האומנותי של הקריקטוריסט והצייר הידוע שמואל(אלכסנדר) כץ ממנו נפרדנו לפני שנתיים. מצאתי בין מכתביו התכתבויות מצחיקות ומשעשעות להפליא עם ראשי ה"מאפיה ההונגרית" ההומוריסטית, שבראשה עמד אפרים קישון(3), שמואליק נהפך למוסד של הומור. היה בין אלה שהתגברו על תלאות עברם באמצעות ההומור היהודי הבריא. כאשר חגגה המדינה חמישים שנים להיווסדה (1998), מצאה הנהגת התנועה הקיבוצית כמתאים ביותר להוציא לאור דווקא ספר קריקטורות ולא קובץ נאומים ומאמרים רציניים על תרומת הקיבוץ לחברה הישראלית. הספר "ארץ הקיבוצים" הוא פרי יצירתו של שמואליק כץ. כאשר עיינתי בספר חשתי שההיסטוריה הקיבוצית על מרכיביה ושינוייה עוברת לנגד עיני בעין שוחקת ואוהבת.   

הקריקטורה הקיבוצית היא המשכו של ההומור היהודי השורשי הטוב משנות הגלות (4). גם כיום היא חיה ובועטת. דור הבנים לקח את האתגר והציב שורה מכובדת של קריקטוריסטים מעולים בקדמת העשייה הסאטירית הישראלית.

לקריקטוריסטים הקיבוצניקים תפקיד חשוב בחוסנה של החברה הקיבוצית באשר חברה היודעת לצחוק על עצמה היא חברה בריאה וטובה יותר.

איור : מושיק לין, קיבוץ נצר סירני, "הפרטה בקיבוץ בעיני עדנה הפרה", 2006

איור : מושיק לין, קיבוץ נצר סירני, "הפרטה בקיבוץ בעיני עדנה הפרה", 2006

איור : מושיק לין, קיבוץ נצר סירני, "הפרטה בקיבוץ בעיני עדנה הפרה", 2006

הערות:

(1) השתתפו בתערוכה:

אראלה הורוביץ , יוחנן סימון, דן גלברט, חיים (הניק) ברקני, אליעזר (לוזר) הלבני, אברהם (טושק) אמרנט, יעקב (יעקוש) זן, בנימין רוזנבאום, מושיק לין, ארנון אבני, שאול קנז, שמואל (אלכסנדר) כץ, ליאו פלטאו, יעקב כהן, יאיר ארד, יעקב גוטרמן, דן אמיתי, מרדכי אמיתי, ערי גלאס, מייק ג'גו, עמיר שפירא.

(2) - מספר מוקי צור:

"קיבוץ א' סיים את סלילת הכביש חיפה - ג'ידה.

הייתה אבטלה, הייאוש התגנב והרעב כרסם. כשהגיע הגזבר מחיפה עם עגלת לחמים, היו החברים יוצאים לקראתו במחול. אליהו רפפורט הזמין את כל אוהדי התנועה מאזור חיפה לליל שירה במחנה. באו רבים כדי לנחם את הקיבוץ וכדי לתעלות.

שירתו הגרמנית הייתה כה גבוהה וארוכה  שהפיהוקים והשעמום השתלטו על הכול. האוהדים עזבו על קצות האצבעות והקיבוץ שב אל ייאושו, גם מן הערב של אליהו.

לוזר(אליעזר הלבני) הסתער על חדר האוכל בלילה.  הוא צייר בקדחתנות קריקטורות של חברי הקיבוץ ותלה אותן. עם שחר התפרקד קרוב לחדר האוכל וחיכה.

חברי הקיבוץ שהתעוררו ונכנסו לחדר האוכל החלו לשאוג מצחוק. התקבץ הקיבוץ ומרוב צחוק פרץ בריקוד ".

(3) אפרים קישון מראשי "המאפיה ההונגרית" קיים מערכת ענפה של התכתבויות עם שמואליק כץ.

     מצאתי בהם עניין הומוריסטי רב. באחד המכתבים האלה  משנת 1987 הוא כותב:

"שמואל מחמל נפשי,

  אתה לא הנעלם הבא – אלא הנעלם שאיננו בא"

  ומסיים קישון את המכתב :

  "אנא תן לפחות סימן חיים בטרם אתמוטט ברעש  מחריש אוזן"

   גם במכתביו לא זנח קישון את ההומור והסטירה.

(4) להומור היהודי שורשים עמוקים משנות הגלות באירופה. שפת האידיש מלאה  תפקיד נכבד בביסוסה של הבדיחה והשינון ההומוריסטי היהודי לדורותיו. כצבר קלוקל שלא מבין אידיש, גם אני מלאתי פי שחוק לשמע הזוג המיתולוגי דז'יגאן ושומאכר. מסופר על קנאי לשפה העברית שאמר בקנאה: " הללו. דז'יגאן ושומאכר, מסוגלים ללמד אידיש – לעורר חשק  אף בילדי ישראל, אף בעדות המזרח, כדי להבין אותם וליהנות מאמונתם הנפלאה".