דילוג לתוכן הראשי

אדריכל בונה תרבות / יובל דניאלי

 ספר חדש ביד יערי: "אבני דרך - אבני בניין; על דרכו האדריכלית של מנחם באר"

המועדון לחבר בקיבוץ געתון  שוכן מתחת לחדר האוכל שסיים תפקידו כמרכז הסעדה לחברי הקיבוץ ומשמש כיום כמרכז למחול ובית ללהקת המחול הקיבוצית.  האדריכל מנחם באר, מני,  בשיתוף הבן רמי,  תכננו את המעבר של חללי הבניין בו סעדו חברי הקיבוץ, אל המקום בו כיום רוקדים ומחוללים. תרבות האוכל פינתה מקומה אל תרבות הגוף, הנפש והיצירה. את חדר האוכל תכנן מני בשעתו בשלבים (1968-1985). אין מקום מתאים יותר ממנו  להשקת ספר חדש על פועלו האדריכלי.
הספר בפורמט אלבומי מפואר, יצא לאור חודשים ספורים לאחר הגיעו של מני לגיל  90, כך ששני אירועים התלכדו יחדיו והוסיפו התרגשות ומיוחדות למפגש.  האירוע החגיגי התקיים בבוקרו  של יום ו' האחרון.  הקדמתי בואי ומצאתי את רביעיית כלי הקשת של משפחת באר (מני, ניצה, רמי ונורית),  מתאמנת לקראת הפתיחה החגיגית. לאט לאט התמלא המועדון בבני משפחה, ידידים, חברי קיבוץ, מוקירי פועלו של מני, ואנשים שהיו מעורבים בהפקת האירוע והספר. עוד בשלבים הראשונים של הכנת האירוע הודיע לי יוסי לבנה, חבר הקיבוץ, "ההפקה עלינו"!   כאשר הגעתי למועדון ראיתי לראשונה  את הספר בשלמותו. עטיפת הספר משכה את עיני וליבי; תצלום רחב של חדר האוכל המשתרע על שני עמודי הכריכה בשעות ערב מוקדמות, חיצוניותו של המבנה כבר נוטה לצללית של ערב ותוכו כולו קורן אור קסום זהוב של התרחשות חגיגית שבוא תבוא. אור מהפנט ומלא סוד של בריאה חדשה. כדי ליצור ספר אדריכלות איכותי ומסקרן,  חייבים להתאחד שלושה גורמים: האדריכל שמבניו מוצגים לראווה, צלם אדריכלות טוב, ומעצבת שבידה מופקדת איכותו החזותית של הספר. למען הגילוי הנאות אומר שהספר-אלבום,  הוא השלישי בסדרה בה חברו העורכים עם המעצבת כדי להביא לציבור את סיפורה של הארכיטקטורה הקיבוצית. מכיוון שיש לי יד בעריכת הספר לא אוסיף עליו דברים. מלאכה זו אני משאיר למי שאיננו מעורב בעריכתו.
המועדון היה צר מלהכיל את הרבים שבאו לחלוק כבוד למני עם הוצאת הספר. רביעית המיתרים של משפחת באר פתחה את האירוע והצלילים התמזגו עם הבניין והשלימו את מה שהוא היה ומה שהוא הווה. בהקשיבי לדבריו של מני שתמיד מתובלים בהומור דק המסגיר את ארץ מוצאו,  נזכרתי בטלפון שהגיע אלי לפני יותר משנה ובו שאל כמתנצל, האם אהיה מוכן ביחד עם מוקי צור להפיק ספר על יצירתו האדריכלית לקראת יום ההולדת ה-90 שלו.   פרופ'  אדריכל דני לזר שהיה בעברו חבר קיבוץ געתון דיבר באירוע בחום והערכה על שילובה של האמנות באדריכלות של מני, ועל המיוחדות שבשיתוף הפעולה בין האמן שמואל כץ  והאדריכל, שהיו ידידי נוער עוד מבודפשט. מוקי  צור,  כהרגלו,  שילב היסטוריה  על כינור שנשבר, קיבוץ שרקד ואדריכלות שמחברת ביניהם.  הוא  לא פסח גם על ההיסטוריה האישית המשפחתית של מני ואם ילדיו,  שושה.  הבניין תוכנן כדברי האדריכל כך שיכיל את הרוקדים עד אור הבוקר. המעצבת נעמי מורג הכניסה אותנו אל נבכי ההתלבטויות המקצועיות של עריכת ספרי אדריכלות. לאחר הסבריה אפשר להעריך ולכבד ביתר מקצועיות את עבודתה על עיצובו של הספר.
אדריכלות בשילוב אמנות
התרומה החשובה של מני לאדריכלות הציבורית הקיבוצית היא בשילובה של האמנות בה. גישה זו,  של שילוב אמנות במעשה האדריכלי איננה מובנת מאליה. אדריכלים נחשבים בארץ ובעולם, סבורים שהמבנה עצמו הוא יצירה אמנותית לעצמה שאיננה זקוקה לתמיכה קישוטית נוספת. האדריכל שמואל מסטצ'קין שעמו עבד באר  במחלקה הטכנית של הקבה"א, גרס שהאדריכלות איננה "פארדה" (תפאורה), איננה במה תיאטרלית הזקוקה לקישוטיות. הנחה זו נשענה על משנתו האדריכלית של לה קורבזיה (שרל אדואר ז'אנרה 1965-1887) ששיבח את התפיסה הפונקציונאלית ויצא נגד סגנונות העבר ששמו דגש על עיטור וקישוט.
באר מעיד על עצמו : "כבר בשלבים הראשונים של הרעיון התכנוני-ארכיטקטוני יש למצוא ולסמן את הדרך לשילובו של האמן, בחזיתות החיצוניות או בפנים החלל".  כאדם שבא מתחום האמנות הפלסטית אני משבח את גישתו של מני באר  ורואה בה אצילות, התחשבות, ורצון לעודד ולעזור לאמן המקומי באמצעות שיתופו ביצירה האדריכלית. המפגש של מני באר עם ידידו הצייר שמואל כץ הוסיף רבות לחיזוק השקפה זו.  עולמו האדריכלי של מנחם באר הוא רב גווני ומלא כרימון.  אפשר לדון רבות על חומרי הבניין בהם השתמש בתכנון בנייניו, על הניגודיות שבחומרים, על האור הישראלי הנכנס אל בינות לחלונות ולפתחים ומבטל את היחסים בין פנים לחוץ.  באר ראה באדם שמשתמש בבנייניו את המרכיב המרכזי. הבניין קיים לשרת את האדם ולא להפך.
מה שמדהים ומרגש אצל מני, היכולת  שלו בגילו להמשיך ולתכנן בניינים שעתידים להיבנות.  אין אצלו סיכומי דרך, יש דרך ברורה של תכנון ועשייה, דרך שכולה אבני דרך, אבני בניין, אבני תרבות. העתיד עוד לפניו.

הערות:
(1)   "אבני דרך-אבני בניין" דרכו האדריכלית של מנחם באר.
עורכים: מוקי צור ויובל דניאלי. עיצוב גרפי והפקה: נעמי מורג. עריכת הטקסט: ענת ברנשטיין. תרגום לאנגלית: נפתלי גרינווד. עריכת התרגום: קרוליין בודו בן דוד. הכנת המודלים: חיליק ערד. צילום: עמרי טלמור וצלמים נוספים. הפקת דפוס: ארט פלוס דפוס ירוק, ירושלים. הוצאת יד יערי מרכז תיעוד וחקר של השומר הצעיר גבעת-חביבה.
 בספר משובצים מאמריהם של מנחם באר, דני לזר, דליה בר אמוץ, משה סעידי , מוקי צור ויובל דניאלי. הוצאת הספר התאפשרה  בסיוע תכנון אדריכלי געתון,  קיבוץ געתון וקרן "חבצלת".
(2)   שלושה ספרי אדריכלות קיבוצית הופקו ע"י העורכים  מוקי צור ויובל דניאלי  בשיתוף המעצבת  נעמי מורג : בשנת 2008:  "לבנות ולהבנות בה"  ספר שמואל מסטצ'קין, בהוצאת הקבה"מ.  בשנת 2013 : "הבית, המקום" מתיקיו של המתכנן חיליק ערד,  בהוצאת יד יערי. בשנת 2015:  "אבני דרך-אבני בניין",  דרכו האדריכלית של מנחם באר בהוצאת יד יערי. שלושת הספרים הם מסדרת "אדריכלות הקיבוץ בישראל".

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

הגדת פסח קיבוצית

הגדה לפסח  של  הקיבוץ הארצי השומר הצעיר . הגדת הפסח הנה ללא ספק החיבור היהודי המעוטר והמאויר ביותר. מתוך אלפי הגדות שהוצאו לאור בארץ ובחו"ל לאורך הדורות, לתנועה הקיבוצית חלק חשוב בהם. למעלה משבע מאות הגדות של פסח נכתבו בתנועה הקיבוצית במשך שישים שנה. (6) מאז ההגדה הראשונה שהופקה בתנועה הקיבוצית בשנת 1935 בקיבוץ גבעת-ברנר (הגדת העליות, הופקה בשיטת הסטנסיל איור: אריה (מאירהוף) חצור). אריה חצור היה היזם והרוח החיה בהפקת הגדת הקיבוץ. הוא זה שהגה ואייר את ההגדה בחרט הסטנסיל וחילק לחברי הקיבוץ עת דפי ההגדה עם קווי המתאר של איוריו כדי שימלאו אותם בצבעים. בכך נהפכה הגדת גבעת ברנר להגדה שכל חברי הקיבוץ היו שותפים לה. שמעתי סיפורים פולקלוריסטיים כיצד אחר יום עבודה קשה היו חברי הקיבוץ צובעים את איורי ההגדה לאורה עששית נפט באוהל המגורים.  ההגדות הקיבוציות ומאוחר יותר אלו שהופקו ע"י התנועות הקיבוציות היו ליצירות גראפיות שהוו נכס צאן ברזל באיורי ההגדות לדורותיהם.  האומנים שנקראו ללוות את ההגדות בציוריהם היו אלה שהתבלטו יותר באופי הגראפי - אילוסטראטיבי של יצירתם. רבים מהם נהיו בה

הסמל הגראפי של הקיבוץ

סמל הפלמ"ח, הכי קרוב לקולקטיב הקיבוצי תלמים ומגדל מים, בתים ועצים. סמלים אופייניים לקיבוץ  ההיסטוריה מלמדת אותנו שהאנושות לאורך שנות קיומה נזקקה לסמלים. לאיקונים שמגדירים זהות וטרטוריה. כך גם ראשיתן של תנועות הנוער הציוניות באירופה, שהטקס והסמל היו חלק מרכזי בהווייתן, מורשת מתנועת הצופים (סקאוט) של ראשית המאה העשרים.  הקיבוץ כחברה אידאולוגית לא נזקק בראשית דרכו  לסמלים חיצוניים. לא זכור לי על המנון ודגל משותף לתנועה הקיבוצית. לא ידוע לי על סמל שמגדיר את רעיון הקומונה השיתופית. הקיבוצים היו עסוקים בהקמה, בבניית חברה שיתופית חדשה ובהישרדות!  עבודת האדמה פרי משנתו של א. ד. גורדון הייתה לסמל של עשייה.  המייסדים מדגניה לא התפנו לסמלים גרפיים.  היו דמויות נערצות שהוו תמרורי דרך. שלאורם התחנכו ודעתם נשמעה ברבים. הדמויות היו לסמל. יוצא מהכלל היה גדוד העבודה, ע"ש טרומפלדור. עצם קביעת השם היה במהותו מעשה סמלי. גדוד העבודה נזקק לסמל גרפי מכוון שלא הייתה לו טרטוריה מוגדרת. לא הייתה לו פיסת קרקע משלו. הוא היה זקוק להגדרה גרפית שסביבה יתלכד הגדוד, תחליף לנקודת קבע .

קשר מתמשך | יובל דניאלי

התערוכה מתקיימת בגלריית " האטלייה של שרגא " בקיבוץ העוגן. אטלייה - מרחב תצוגה המשמר/מתעד/ומציג מיצירות האמן שרגא ווייל. שרגא ווייל ויצירתו הם מופת לדרך בה אנחנו בארכיון ובחטיבת האומנות שבה חפצים ללכת. הקשר שלנו עם יצירתו של שרגא מתפרש על עשרות רבות של שנים. בכספת הארכיון נשמר היהלום שבכתר מבחינה תנועתית, איורי "דברות השומר" ששרגא אייר בבודפשט בשנת 1946 לאחר המלחמה, כהוכחה שתנועת "השומר הצעיר" שבמסגרתה פעל, חייה ונושמת גם לאחר השואה. מבודפשט שבהונגריה נקראו שרה ושרגא ע"י פעילי התנועה באירופה לפראג, למשימת חייהם; ללוות קבוצת נערות ונערים פליטי שואה אל עבר ארץ ישראל. הדרך התארכה חודשים רבים. בעקבות לחץ של שלטונות המנדט הבריטי, נאלצה הקבוצה על ילדיה ומדריכיה להתעכב 8 חודשים בבלגיה. שם נוסדה סדנת 'תו-נו' (תוצרת נוער) ששרגא היה ממדריכיה המרכזיים. סדנה שמטרתה הייתה שיקום נפשות הנערים באמצעות יצירה. בהמשך תלאות הדרך נתפסה אוניית המעפילים "תיאודור הרצל" ע"י הבריטים, שעל סיפונה קבוצת הילדים ומלוויהם עם שרגא ושרה ביניהם. הם הועברו לאי ה