דילוג לתוכן הראשי

המילה לא שוכחת

המילים הן כמו "דרך זכורה". הן זוכרות את מה שכבר שכחנו. הן העדות וההוכחה למעשינו – לטוב ולרע.
הן הארכיון האישי והקולקטיבי שלנו.
הקשר, הביקורת והגמול.
"סימני הדרך" שנשארו לאחר לכתנו.
המילה לא שוכחת, לא מטייחת. "הברית עם המילה" היא הצבע, הקו, הנייר והמכחול.
חלק ממני.
המילים הללו כתובות בכתב ידו של יובל דניאלי  כמו שכבה שלישית על גבי הסקיצות שהכין לקראת תערוכה שאמורה הייתה לחנוך מרחב תצוגה חדש ביד-טבנקין. שתי השכבות שמתחת למילים הן שכבת הרישום והצבע ושכבת קולאז' צילומית של טקסטים ממאמריו העוסקים בדימויים הוויזואליים  של היצירה הקיבוצית ובאמניה ומעצביה.
יובל דניאלי סקיצות ל"דרך זכורה" 
סדרת העבודות הללו של יובל באה להציג את היצירה שלו שהלכה והתמצבה על שלוש רגליים – על היותו אמן היוצר בקשת רחבת סוגות של האמנות הפלסטית, על היותו במשך שנים ארוכות מי שמופקד בארכיון השומר הצעיר בגבעת-חביבה על חקר, איסוף ושימור של האמנות הקיבוצית ועל עיסוקו גובר בכתיבה היסטורית ורעיונית כאחת על אמנות ותרבות ההתיישבות העובדת.
לדבריו הבחירה שלו בעיסוק הארכיוני היא בחירה אמנותית ולא תעסוקתית, משהו שמגדיל את המרחב האמנותי שלו שהתחיל כאמן מקומי ונמשך אל עמק חפר ואל עמק יזרעאל ומשם לישראל בכלל ואל תנועת העבודה בפרט, והכל דרך הייצוגים של ארץ ישראל עליהם גדל.
גם בכתיבה, בעיסוק במילים, הוא רואה סוג של השלמה ליצירה החזותית שלו, הליכה מקבילה ומשולבת. לכן זה היה 'טבעי' "שאמרתי שאני רוצה להקים מרחב אמנותי שיכלול את עבודתי כארכיונאי, היותי צייר איש אמנות פלסטית שמתנסה בכתיבה, ושאני רוצה ליצור חלל רב תחומי שמבטא את אישיותי, חלומותיי ואת היצירה שלי שעומדת על אותן שלוש רגליים".
יובל דניאלי סקיצות ל"דרך זכורה" 
כשיובל מדבר על מרחב או חלל רב תחומי הוא מדבר על קירות שלמים שעליהם יבוא לידי ביטוי השילוש האמנותי שלו בדרך שייווצר קשר בלתי אמצעי בין הצופה לבין היצירה. אפשר שמהקירות שלובי המילים והדימויים החזותיים תצא אל דרך כתובה גם היא, שדורכים עליה, "שאין בה דיסטנס בין המילים לבין הקורא-ההלך.. אני רוצה שהחורש את הקרקע יחרוש ברגליו את הדרכים... תמיד ריגשו אותי עקבות הטרקטור ועקבות האדם", הוא חוזר אל הייצוגים שהולכים איתו שנים כמו מגדל המים, האדמה, החרסים והברושים.
הברושים החוזרים ביצירתו על ציר הזמן של עשרות שנים, מייצגים את שדרת החיים וגם את שדרת המוות. הם לקוחים מנוף המקום וגם אם בשטח נכרתו חלקם הם נשארים חלק מהזיכרון. הברושים שהופיעו אצלו בזעקה של אמן מחאה לפני שלושים שנה, בזמן מלחמת לבנון הראשונה, הזדקנו. הנופים הם כאילו אותם הנופים אבל הם אינם אותם עצמם כמו שהנהר של הרקליטוס אינו אותו הנהר. "והטרגדיה שלמרות זקנת הברוש הוא עדיין רלוונטי כמייצג שכול ואובדן, מייצג את ארץ ישראל". כך הקיים והזכור והנשמר והמסופר נהיים לאחד ביצירה.
המבצע הצבאי האחרון "צוק איתן" על כל השלכותיו האזרחיות, האנושיות, לא נתן ליובל בתחושתו להעמיד בשעה זו את תערוכת "דרך זכורה" (שם שלקוח משירו של אמיר גלבע ושנתן לה מוקי צור) והוא חזר אל העבודות מהימים שאחרי מלחמת לבנון, שהצבע השחור שולט בהן, והן שתוצגנה באפעל מראשית ספטמבר. העבודות העכשוויות המתהוות תוצגנה בימים שירגיש נכון להציגן.
בינתיים, אפילו שכבר כמה שנים הוא נושא בארנקו תעודת "אזרח ותיק", הוא יוצר פעיל בשלושת מסלולי היצירה עם אמירה ברורה בדרך הזכורה.

יובל דניאלי סקיצות ל"דרך זכורה" 
...בְּדֶרֶךְ חוֹלִית-
זְהֻבָּה מִשֶׁמֶשׁ וּזְכוּרָה מִדּוֹרוֹת
מִהְיוֹתִי בֵּין קוֹדְמַי –
לְעוֹלָם אֵלֵךְ כָּךְ וְאֵלֵךְ
עַתִּיק וְצָעִיר וּמוֹלִיד.
גלבֹּע ("בדרך זכורה")

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

הקריקטורה הקיבוצית.

מחווה לחג פורים יש לנו חגים ומועדים לרוב. חלקם מהולים בעצב וזיכרון. חלקם חגים רציניים עמוסי תוכן ומשמעות. בפורים מצווים אנו לשמח ולצהול כנאמר: "שושנת יעקב צהלה ושמחה". ואכן, פורים הוא חג בו מופרים ביודעין רבים מהאסורים. כילדים רכים התרגשנו עד כלות לקראת החג, בו יכולנו בעזרת תחפושת מתאימה לממש את חלומותינו.  כנערים היינו מנצלים את נשף החג במוסד החינוכי, כדי לגמור חשבון עם המורים בהופעות עוקצניות במיוחד כנגדם. כצעירים חסרי מנוח אחרי הצבא, גמרנו חשבון עם מוסדות הקיבוץ בנשף החג בחדר האוכל הקיבוצי. גם על זאת סלחו לנו האבות המייסדים. כי פורים זה פורים ובחג זה הותרו המושכות.  בפורים מותר היה לשתות מהאדום האדום הזה עד שלא ידענו להבדיל בין ארור המן לברוך מרדכי. בפורים היינו עושים הרבה דברים שהשתיקה בימי חול יפה להם... בפורים היה מותר להשתטות, לעשות שטויות שברגיל היינו מובאים בגינם לבירור נוקב במזכירות הקיבוץ. למה אני מספר כל זאת ? כי קיימת סוגה מיוחדת של אומנות שכמו בפורים, תחת תחפושת של הומור מצליפה ומבקרת ללא רחם, ולה מרבים לסלוח – הקריקטורה.     ...

הסמל הגראפי של הקיבוץ

סמל הפלמ"ח, הכי קרוב לקולקטיב הקיבוצי תלמים ומגדל מים, בתים ועצים. סמלים אופייניים לקיבוץ  ההיסטוריה מלמדת אותנו שהאנושות לאורך שנות קיומה נזקקה לסמלים. לאיקונים שמגדירים זהות וטרטוריה. כך גם ראשיתן של תנועות הנוער הציוניות באירופה, שהטקס והסמל היו חלק מרכזי בהווייתן, מורשת מתנועת הצופים (סקאוט) של ראשית המאה העשרים.  הקיבוץ כחברה אידאולוגית לא נזקק בראשית דרכו  לסמלים חיצוניים. לא זכור לי על המנון ודגל משותף לתנועה הקיבוצית. לא ידוע לי על סמל שמגדיר את רעיון הקומונה השיתופית. הקיבוצים היו עסוקים בהקמה, בבניית חברה שיתופית חדשה ובהישרדות!  עבודת האדמה פרי משנתו של א. ד. גורדון הייתה לסמל של עשייה.  המייסדים מדגניה לא התפנו לסמלים גרפיים.  היו דמויות נערצות שהוו תמרורי דרך. שלאורם התחנכו ודעתם נשמעה ברבים. הדמויות היו לסמל. יוצא מהכלל היה גדוד העבודה, ע"ש טרומפלדור. עצם קביעת השם היה במהותו מעשה סמלי. גדוד העבודה נזקק לסמל גרפי מכוון שלא הייתה לו טרטוריה מוגדרת. לא הייתה לו פיסת קרקע משלו. הוא היה זקוק להגדרה...

הגדת פסח קיבוצית

הגדה לפסח  של  הקיבוץ הארצי השומר הצעיר . הגדת הפסח הנה ללא ספק החיבור היהודי המעוטר והמאויר ביותר. מתוך אלפי הגדות שהוצאו לאור בארץ ובחו"ל לאורך הדורות, לתנועה הקיבוצית חלק חשוב בהם. למעלה משבע מאות הגדות של פסח נכתבו בתנועה הקיבוצית במשך שישים שנה. (6) מאז ההגדה הראשונה שהופקה בתנועה הקיבוצית בשנת 1935 בקיבוץ גבעת-ברנר (הגדת העליות, הופקה בשיטת הסטנסיל איור: אריה (מאירהוף) חצור). אריה חצור היה היזם והרוח החיה בהפקת הגדת הקיבוץ. הוא זה שהגה ואייר את ההגדה בחרט הסטנסיל וחילק לחברי הקיבוץ עת דפי ההגדה עם קווי המתאר של איוריו כדי שימלאו אותם בצבעים. בכך נהפכה הגדת גבעת ברנר להגדה שכל חברי הקיבוץ היו שותפים לה. שמעתי סיפורים פולקלוריסטיים כיצד אחר יום עבודה קשה היו חברי הקיבוץ צובעים את איורי ההגדה לאורה עששית נפט באוהל המגורים.  ההגדות הקיבוציות ומאוחר יותר אלו שהופקו ע"י התנועות הקיבוציות היו ליצירות גראפיות שהוו נכס צאן ברזל באיורי ההגדות לדורותיהם.  האומנים שנקראו ללוות את ההגדות בציוריהם היו אלה שהתבלטו יותר באופי הגראפי - אילוסטראטיבי של יצירתם. רבים מה...