פחות זה יותר – סיור בעקבות האדריכלות של גבעת חביבה

האדריכלות איננה אלא תבנית מעשיה. אפשר להרהר באידיאולוגיה נשגבות, לברוא בדמיונך אוטופיות חברתיות ולתרגמן לשפת האדריכלות. למחשבה היצירתית אין גבולות ומגבלות. המבחן האמיתי הוא מה שנבנה ומיושם בשטח. כיצד מתורגם רעיון אידאי לשפת התכנון והביצוע.

מבנה הספרייה, אמצע שנות ה-60

מבנה בסגנון הבאוהאוס.

אדריכל: שמואל מיסטצקין. 

צילום : דוד פרלמוטר

האדריכלות בגבעת חביבה בנויה על תשתית של מחנה צבאי בריטי (מס' 84( שנבנה בחלק מאשכול מחנות צבאיים בריטיים באזור בין השנים 1945-1942. הדחיפות וההכרח בהקמת המחנה הצבאי שירתו צריכים צבאיים אסטרטגיים במינימום זמן ותקציב ללא שיקולים אסתטיים-אידיאולוגיים. האדריכל הראשון של סמינריון הקיבוץ הארצי – גבעת חביבה היה שמואל מסטצ'קין (2004-1908), האדריכל הראשי של המחלקה הטכנית של הקבה"א. לשמואל מסטצ'קין היה חזון בניה אידיאולוגי שנשען על רוח הבאוהאוס, בית הספר בו הוא למד והוסמך כאדריכל (שנים 1931-1933) . הפשוט הוא היפה, או כפי שהגדיר זאת מיס ואן דר רוהה (המנהל האחרון של ביה"ס) "פחות זה יותר". עקרונותיו של הבאוהאוס התלבשו כמו כפפה על ידיו של מסטצ'קין, שהיה בהשקפת עולמו סוציאליסט. מהבאוהאוס נשבו רוחות של מהפכנות לא רק באדריכלות אלא גם "אמונה חדשה" מתקדמת:

"הבה נברא אגודה חדשה של אומנים, בלי הבדלי מעמדות. אלה שהעלות את החיץ היהיר בין אומן לאמן. ביחד ניצור ונברא את הבניין של העתיד, שיאמץ (יחבק) ארכיטקטורה עם פיסול וציור ליחידה אחת. אשר ישגיא יום אחד לשמים מידיהם של מיליוני עובדים כמו סמל מגובש של אמונה חדשה".  (מתןך הצהרת היסוד של הבאוהאוס בוויימר 1919 – הבאוהאוס" עמ' 28 "לבנות ולהיבנות בה" , ספר שמואל מסטצ'קין  בעריכת צור ודניאלי, הוצאת הקיבוץ המאוחד 2008).

אין זה מקרה שעם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה בשנת 1933, נסגר הבאוהאוס. רוחו המשיכה לפעום ולהצמיח כנפיים במקומות שונים בעולם ואף בארץ-ישראל (תל אביב כדוגמא). הקיבוץ שימש פלטפורמה לאדריכלים חניכי הבאוהאוס כדוגמת שמואל מסטצ'קין לממש בו את חזונם.

עקרונות היסוד של הבאוהאוס התאימו להשקפת העולם החברתית-אידיאולוגית של הקיבוץ; מינימליזם, פשטות, תכליתיות, פונקציונאליות נעדרת קישוטיות חיצונית. התנועה הקיבוצית החלוצית של שנות העשרים-חמישים בזה לכל סממני הגנדרנות החיצונית. היא ביקשה את הפנימיות, את המוסריות, את "הצנע לכת".

"בית מורשת"
ארכיטקטורה זוכרת בסגנון אירופאי.

אדריכל: דן פלג (שער העמקים)

הוזמנתי להדריך סיור בגבעת חביבה בעקבות האדריכלות שבה. קומץ המשתתפים בסיור הדגים יותר מכול שאכן "פחות זה יותר". החלטתי להקדיש את עיקר הסיור למשנתו האדריכלית של מסטצ'קין, כמחווה למאה שנים להקמת הבאוהאוס (וויימר – 1919). ספינת הדגל האדריכלית של מסטצ'קין בגבעת חביבה היא לטעמי הספרייה, אותה תכנן בראשית שנות החמישים (נחנכה בשנת 1957). הולכים בדרך העולה בין הדשאים אל היעד. לא הרחק מהספרייה במסגרת פסטיבל האמנות "מתחת  לפנס" (סתיו 2019) הוצב מיצב אמנותי של מאות, אולי אלפי ספרים שלא נמצא להם יותר שימוש ודורש בספריה החדשה. אוצרות של ידע פינו מקומם לטכנולוגיות הדיגיטליות. המיצב בנוי כספריית שטח בה הספרים הרבים מסודרות שורות, שורות על הדשא כמו היו על מדפים. הקהל העובר בתוככי המיצב, בינות לשורות מוזמן לעיין בספרים המשומשים והישנים, לגעת ולהריח אותם ואף לקחתם הביתה אם נפשו חפצה בכך... אותם ספרים שהמש צורבת בהם את כתמיה וסופת הגשם שירדה יום קודם השאירה בהם אותות רטובים, היו בעברם ספונים, נקיים במלוא הדרם, סדורים לפי מדורים ונושאים על מדפי הספרייה שלמען שימורם היא נבנתה. לאחר תום המיצב יישלחו מאות הספרים הנשארים לגריסה.

הספרייה הישנה שתכנן מסטצ'קין מייצגת אסתטיקה אדריכלית שנבנתה מתוך מינימליזם ופונקציונאליות בו זמנית. אסתטיקה מיוחדת של פשטות כמו באה להדגיש שהפשוט הוא היפה. המבנה המרכזי על שלושת קומותיו בנוי מ-12 צלעות כאשר כל קומה מופרדת ע"י חגורת חלונות אופקית המיועדת לתת לאור היום להיכנס מבלי לפגוע בספרים המאכלסים את הספרייה ובכך שוברת גם את גושיות המגדל ומוסיפה לו קלילות ורכות יחסית.

"התרבוש" - המרכז היהודי-ערבי לשלום,
שנחנך ב-1988.
אדריכל: חיליק ערד.

במרכז המבנה חלל למעלית ספרים חשמלית קטנה המיועדת להקל על הספרנים להעלות ספרים לקומות העליוניות. מדרגות ספירליות צרות מובילות אף הן אל שתי הקומות העליוניות. כל שלושת הקומות דומות.

מדלתות הספרייה מובילות החוצה מרפסות שתפקידן לתת מכסה להולכים מהספרייה אל חדרי הכיתות ואולם המופעים ע"ש גולן  (בתכנונו של מסטצ'קין) שהם נפרדים מהספרייה. הקשר בין המרכז שהיא הספרייה לבין המבנים הסובבים אותה יוצר ממבט ציפור מערך אדריכלי השולח את זרועותיו לצדדים. המרפסות, שלוש במספר, נתמכות על ידי צינורות ברזל צבועים שנוכחותם כמעט ולא מורגשת. לעמודי התמיכה תכלית שימושית ולא קישוטית, לכן צריך למזער את נוכחותם. המדרכות המקוריות שהוליכו אל הכיתות נבנו מאבני סלע מקומי שטוחות, בעלות צורות משתנות המחוברות בבטון מושקע. נזכרתי כיצד בשנות החמישים בנאי קיבוצי יצרו את אותו סגנון של מדרכות שהוסיפו חן וחמימות שמאוד התאימה לסביבה הצנועה, יצרו הרגשת בית ולא תחושה תעשייתית מנוכרת כמו מדרכות הבטון המחוספסות של ימינו. אצל מסטצ'קין מדברים יותר מכל פתחי החלונות. יש ריתמוס מוסיקלי ביניהם. יחסים מדודים ולא מקריים. לעתים הם אנכיים, לעתים אופקיים ולעתים מדורגים. יש והם גדולים יותר ויש והן קוביות קטנות השתולות על הקיר בדומה לחרירי הצצה. תמיד נוכחים בריתמוס, בקצב הנוצר ביניהם ביחס בין חלון לחלון. ראיתי מבנים רבים של שמוליק (כך קראו לו ידידיו) ברחבי הקיבוצים בארץ ובכולם יש לחלונות תפקיד. חלון זה חלון, דלת זו דלת, שמעתיו מתמצת תורתו האדריכלית על רגל אחת. מסטצ'קין התנגד לקישוטיות חיצונית. "המבנה לא זקוק לתפאורה" נהג לומר לידידיו. החלונות המינימליסטיים מילאו לטעמי סוג של אסתטיקה פנימית הנובעת מהמבנה והתפקיד שלו. תכנון החלונות לוקח בחשבון את השמש הישראלית הקופחת, זו המשתלטת על חיינו במזרח התיכון. החלונות מתוכננים מתוך הגנה מפני האור הישראלי, שהשמש הישירה, לא תפגע חלילה ביושבים בינות לכותלי הבית. באולם גולן שנחנך באמצע שנות השבעים מציג האדריכל סימפוניה של חלונות. ממש יצירה מוסיקלית, שיר הלל לאדריכלות המסטצ'קנית. אנחנו ממשיכים בצעדת האדריכלות שלנו, מגיעים ליד יערי שהוא הארכיון התנועתי המרכזי אותו בנה חיליק ערד, ששנים עבד במחיצתו של מסטצ'קין במחלקה הטכנית של הקבה"א. גם בבניין זה מורגשת השפעת הבאוהאוס, למרות שחיליק ערד למד בטכניון בחיפה ומתוך כוונה אמנותית החליט לשלב אמנות באדריכלות שלו. את סביבתו הפיסולית של המבנה עיצב רודא ריילינגר (הזורע) מחומרים הבנויים מבטון חשוף, כמעט אפשר להגיד מחווה ל"ברוטליזם". האמן נותן כבוד לקרשי העץ שסימניהם מורגשים על קיר הבטון. בטיפול של רודא בחומר, יש הד למסורת הבאוהאוס. מחוץ לבית שולט הבטון הפיסולי ביצירה של רודא, ואילו בתוכו פנימה השתמשו היוצרים (יעל לב ומשה סעידי) בחומרי קרמיקה בצבעי טרקוטה חמים כדי ליצור תחושת בית חמימה.

בית מורשת בנוי בסגנון (אדריכל דן פלג) שבמידה רבה מנוגד לרוח המבנים האחרים שבגבעה. דן למד אדריכלות באמריקה. בשנת 1973 סיירתי ברחובות ניו יורק כחלק מהשתלמות אמנותית, הקדשתי את רוב חודשי שהותי בעיר הגדולה לחזות בבנייתה. ראיתי בהתפעלות של ילד, כיצד מנופי ענק מלבישים קירות של זכוכית על קונסטרוקציות של בטון וברזל ובאחת יוצרים בית רב קומות. ממש פלא טכנולוגי. הזכוכית שימשה חומר מרכזי באדריכלות של שנות השבעים. נזכרתי בסיורי זה כאשר התבוננתי עם חבורת המסיירים בבניין מורשת. המגיע אל המבנה מהכניסה המזרחית של יד יערי נתקל בקיר חלונות גדול, נוכח ומשפיע חזותית. הבית כולו מקרין על המתבונן בו תחושה של בית מקדש. של יוקרה, של הוד. לבית יש יעוד; לזכור ולא לשכוח! הוא בנוי כאנדרטה, כבית הנצחה, מחופה שיש וקירות זכוכית. הולכים אליו ובתוכו של המבנה, מופתעים מריבוי המדרגות, מהדרמטיות הנוצרת באמצעות קירות, עמודים רחבים, חללים היוצרים הפתעות. הבית הוא יותר פסל מאשר תכלית.

ממשיכים מבית מורשת לכיוון מערב. מתעכבים שנית מול הצד הדרומי של ספריית מסטצ'קין, עוד הצצה, עוד מבט, עוד הערה של טעם של אחד ממשתתפי הסיור. אנחנו חשים בשיני הזמן שאחזו במבנה שלא טופל שנים, ובחיצוניותו המתפוררת, קירות מקולפים, ברזלים חלודים המציצים פה ושם, חלונות עץ שנרקבו. הוחלט היכן שצריך, שהמבנה מיועד לשימור ואין לפגוע בו. אני רואה בהחלטה זו פתח לתקוות הצלה ושימור המבנה. בכך חרגו דורשי טובת האדריכלות הישראלית בגבעת חביבה מדעתו של האדריכל מסטצ'קין שקבע: "בית שפסק לשמש את ייעודו, יש להרסו!"