עם מותו של המשורר עלי אלון.
 |
| אלי עלון, 1935 - 2018 |
"שנינו נולדנו באותו אזור, ואנו חיים בו, על פרדסיו ושדרות
ברושיו. שנינו בני קיבוץ ושנינו נושאים
בלבנו את אותו מטען אישי ורואים את העולם דרך אותם משקפיים - דבר המקרב אותנו
באופן אישי ואמנותי. נוצרה ביננו שותפות מידית, כמו שניים המנגנים את אותה המנגינה
, באותו סולם, בשני כלים או מדיומים שונים" , כך היטיב לבטא עלי אלון את טיב
הקשרים שנרקמו ביננו לאורך השנים.
ההודעה על פטירתו של עלי תפסה אותי לא מוכן, למרות שידעתי על מחלתו.
כאשר מגיעה הבשורה הקשה היא כואבת וחודרת לנשמה. עצב עמוק ופספוס, מהולים בייחד.
עצב על רע ואדם שהייה לי כתובת זמינה תמיד להתחלק עמה בספקות היקום. אדם - שלמרות
ראייתו המפוכחת והכואבת את המציאות השאיר תמיד פס לבן של תקווה. פספוס על מה שעלי המשורר, הבעל,
האב והסב היה לו עוד להוסיף ולתת לעולם השירה הישראלי והקיבוצי ולמשפחתו האוהבת.
רבות פעלנו בייחד. ספר משותף (רקוויאם לברוש) , טור אמנותי – פוליטי ב"חותם"
(בקווים מקבילים), והרבה שיחות נפש במחוזות היצירה אחד אצל רעהו. תמיד אזכור את אותה
הליכה אינטימית וחברית של שנינו לפני שלושים שנה, על שביל החול שלאורך הפרדס בואכה
בית העלמין. עלי שלף אולר מכיס מכנסיו, קטף מעץ התפוז שמוטי כתום נאה מראה.
בטקסיות מלווה בהסבר מדופלם קלף ספירלה מדודה, כך שלא תישבר קליפת התפוז, בחיתוך
אחד שלם... "זו ממש אומנות לקלף כך תפוז" אני מעיר לעלי. הוא מפלח את
התפוז ומושיט לי פלח אחד עסיס וטעים. הסתיו כבר באוויר, קרירות טופחת על פנינו. עם
פלחי התפוז שבפה היינו דנים בגורל הברושים שנעקרו.
ברושים
מילים ירוקות
דקות צוואר
מתפילה
נשמות עולות לעולה
בבקעה ובהר
כשאני מסתכל בהם
עולה בי אהבה נוראה
לארץ השכולה הזאת
שככה בוכה.
(עלי אלון, מתוך "רקוויאם לברוש)
יובל דניאלי.