יד יערי יום יום

לכתוב על האמן דב אור נר בלשון עבר, זו משימה לא פשוטה עבורי. אישיותו ויצירתו כמו מבקשים את הבלתי אפשרי, ללוות אותנו עוד שנים רבות. הייתי עם דב בקשרים אומנותיים ואישיים קרוב לחמישים שנה. נוכחותו עומדת לנגד עיני לאורך השנים, כמו היה עבורי האח הבוגר, כזה שתמיד מוכן לתת עצה טובה בכל תחום שהתבקש, בשיקול דעת, מתוך נוחות ורוגע. הגם שלא היינו נפגשים בתדירות, בעיקר מסיבות של מרחק ומיקום. כאשר נפגשנו, השכלתי תמיד ללמוד ממנו דבר מה חדש. בעיקר התרשמתי מהמחויבות והחריצות האישית שלו כלפי יצירתו. "אין יום ללא קו", התגאה במעשה היצירה היום יומי שלו, גם בגילו המתקדם ובריאותו הרופפת. התרשמתי מהאינטלקט המלווה את יצירתו. מהחשיבה המנומקת. מיכולת הניסוח המינימליסטית ומהשקפת עולם פוליטית ואומנותית מוצקה ומדויקת. אני הצבר יליד הארץ שעולם הדימויים שלו מאוד מקומי, התרשמתי מרוחב האופק והמבט שלו, ומהיכן דב שאב את רעיונותיו. כאמן שוטט במרחבי תולדות האמנות ורתם אותם אל יצירותיו בהתאם להשקפת עולמו הפוליטית והאומנותית. דב אור נר היה מהראשונים בישראל ככלל ובתנועה הקיבוצית בפרט שהתמודד דרך יצי

יואל ישראלי נולד בשנת 1941 בקיבוץ כפר גלעדי. הוריו, דור שני למייסדי הקיבוץ, הגיעו לכפר גלעדי בראשית שנות השלושים. אביו, חיים היה מורה ומחנך של דורות תלמידים מבני הקיבוץ והאזור. אימו שלומית, חקלאית, עובדת נוי וציירת. רכשה את השכלתה האומנותית באופן מסודר בגיל מבוגר יחסית במכון לציור ופיסול ע"ש אבני. את אהבתו לאמנות ולצילום רכש יואל מתוך המשפחה. ילדותו של יואל ישראלי נטועה בפנינת טבע בגליל העליון. מיקומו של כפר גלעדי במורדות הרי נפתלי, הנופים המדהימים הנשקפים אל בקעת החולה מדרום מזרח והרי הלבנון מצפון קבעו את עמדתו האסתטית המרחבית. סביבת טבע המכילה בתוכה עולם ומלואו. מעבר לנופים, ולחמדות הטבע, נקשר יואל אל סיפורי 'השומר', אל עלילות תל חי, כפר גלעדי וגדוד העבודה. האתוס מחייב. טקס בר המצווה לו ולילדי כיתתו כלל שבועה למורשת ה'שומר' על רובה וספר התנ"ך: "התיישבות, הגנה ועבודה" ! את הטקס ניהל איש 'השומר'. יואל היה במחזור הראשון בתנועה הקיבוצית שעשה שנת שרות בקיבוץ יוטבתה (1958) שם נקשר אל נופי הערבה המרתקים והרבה לספוג חוויות טבע נוספות. בשנת 195

התערוכה מתקיימת בגלריית " האטלייה של שרגא " בקיבוץ העוגן. אטלייה - מרחב תצוגה המשמר/מתעד/ומציג מיצירות האמן שרגא ווייל. שרגא ווייל ויצירתו הם מופת לדרך בה אנחנו בארכיון ובחטיבת האומנות שבה חפצים ללכת. הקשר שלנו עם יצירתו של שרגא מתפרש על עשרות רבות של שנים. בכספת הארכיון נשמר היהלום שבכתר מבחינה תנועתית, איורי "דברות השומר" ששרגא אייר בבודפשט בשנת 1946 לאחר המלחמה, כהוכחה שתנועת "השומר הצעיר" שבמסגרתה פעל, חייה ונושמת גם לאחר השואה. מבודפשט שבהונגריה נקראו שרה ושרגא ע"י פעילי התנועה באירופה לפראג, למשימת חייהם; ללוות קבוצת נערות ונערים פליטי שואה אל עבר ארץ ישראל. הדרך התארכה חודשים רבים. בעקבות לחץ של שלטונות המנדט הבריטי, נאלצה הקבוצה על ילדיה ומדריכיה להתעכב 8 חודשים בבלגיה. שם נוסדה סדנת 'תו-נו' (תוצרת נוער) ששרגא היה ממדריכיה המרכזיים. סדנה שמטרתה הייתה שיקום נפשות הנערים באמצעות יצירה. בהמשך תלאות הדרך נתפסה אוניית המעפילים "תיאודור הרצל" ע"י הבריטים, שעל סיפונה קבוצת הילדים ומלוויהם עם שרגא ושרה ביניהם. הם הועברו לאי ה

אלי צור - פליט בארצנו.   "זו לא הגדרה נחמדה" מודה בפני אלי . זו הגדרה פסיכולוגית שנגרמה על ידי גורם חיצוני בלי לדעת עד מתי ! אני משוחח עם פרופ' אלי צור מקיבוץ "זיקים", איש "יד יערי" מוותיקי אנשי המחקר ביד יערי. אלי הוא היסטוריון שבימים אלה ממש נמצאת בהפקה הביוגרפיה שהוא כתב על מרדכי בנטוב חבר משמר העמק ומחותמי מגילת העצמאות (ח"כ ושר בממשלות ישראל). אלי הוא אדם עסוק, משימתי, איש אקדמיה ואדם שלאחרונה הגיע לגבורות. איך אתה מרגיש בימים שכאלה? "אני חי מיום ליום בלי לעשות הרבה וזו לא שגרה רגילה אצלי, היא נובעת מחוסר הוודאות בה אני נמצא. מה שאני עושה נראה   כל יום אותו דבר. הסבר לי את   הסיטואציה אני מבקש מידידי אלי צור, אינני מורגל ממנו לשמוע קביעה כזו של חוסר משמעות. חוסר הוודאות והמשמעות במציאות בה אני נמצא עם חלק מקהילת זיקים (בבית הארחה במעלה החמישה), גורמת לי להרגיש כפליט. אבל בשונה מפליט בודד אני נמצא במעטפת של קהילה קיבוצית המנסה לשמר את חיי הקהילה כפי שהיו טרם פליטות. במציאות של חיי פליטות אין תכלית. אני מבצע את הרוטינה ללא מטרה

לפני 27 שנים הייתי בכיכר מלכי ישראל, כיום כיכר רבין. באתי עם עוד עשרות אלפי שוחרי שלום לתמוך במהלך של הידברות עם הפלשתינאים, כהמשך להסכמות המעוגנות ב"הסכמי אוסלו". האמנו שכדי לשמור על מדינה יהודית ודמוקרטית נחוצה הקמתן של שתי מדינות לשני עמים. הרצח הנתעב של יגאל עמיר חיסל רעיון זה. עשר שנים לא נגעתי ברצח ראש הממשלה, ביצירותיי. הרגשתי שאני חייב זמן ומרחק כדי לשמור על "שפיות יצירתית". במלאת עשור לרצח, בשנת 2005, הוזמנתי להשתתף בתערוכה קבוצתית, "רצח – יצחק" שהתקיימה במוזיאון בית אורי ורמי נחושתן באשדות יעקב מאוחד. להזמנה זו נעניתי בחיוב. בארכיון יד יערי בגבעת חביבה נשמרו הכרזות שהופקו לאורך השנים לעצרות זיכרון שהתקיימו בכיכר לציון יום הרצח. אספתי את שמונה הכרזות שהופקו ותליתי אותם על לוח הציור שלי בסטודיו אשר בקיבוצי - המעפיל. רציתי לחבר את הממד הלאומי הכללי עם זה הפרטי ביותר שלי. את מעשה התליה ליווה ידידי הצלם דני וסרלאוף, מקיבוץ געש. הצילומים בתוספת לוחות הדיקט המרוחים בצבע, שאריות מיצירותיי הקודמות, יצרו קולאז' מצמרר של זיכרון. העברתי אותם אל מרחב התער

ארגון המשופע בציוני אירועים לאורך שנותיו, מצביע לא רק על זמן וקיום כרונולוגי, אלא גם ובעיקר על פעילות ענפה הראויה שיזכרו בה ויציינו אותה ברבים. לפני שנתיים ציינו שבעים לגבעת חביבה, השנה אנחנו מציינים בגאווה רבה ארבעים שנה (1982) להעברת ארכיון "השומר הצעיר" ממרחביה לגבעת חביבה, אל ביתו החדש הנאה והמשוכלל ואת הפעילויות שנוספו תחת קורת הגג של בניין הארכיון. אחת הפעולות הראשונות והמאתגרות הייתה בהקמת מת"ח, מרכז תיעוד וחקר של "השומר הצעיר" (1983). נקבע ועוצב סמל למרכז ובכך נחתם לדורות מעמדו כישות מחקרית, מדעית והיסטורית עצמאית. מי שהגה, יזם, הקים וניהל את מת"ח מראשיתו, היה אליהו שדמי (1919 -1986), חבר קיבוץ מענית. חוברת המתעדת את לידתה של תנועה, פרקים בתולדות "השומר הצעיר" משנת 1913 עד 1927, הייתה אחת מעבודותיו הראשונות בתפקיד ובה פירוט אישים שעם הזמן פועלם נשכח. מושגים תנועתיים, שמות מקום של אירועים מכוננים ותאריכי ייסוד. בכך סימן שדמי יעד ברור למחקר ותיעוד; עולם המחקר והארכיונאות בנוי לא פעם מפכים קטנים שאיסופם ושימורם מאפשרים לר