הטעם הקיבוצי

שרגא וויל מנוחה בשדה 1952
האם קיים טעם קיבוצי אסטטי  משותף בין חברי הקיבוץ?
האם חיי הצוותא ההדוקים, החינוך המשותף , תרבות משותפת, רעיון משותף כל אלה השפיעו גם על אופי הטעם האסטטי של חברי הקיבוץ?
נושא מרתק זה ראוי שייחקר על ידי בעלי מקצוע.
כמי שהתחנך בקיבוץ בשנות הארבעים חמישים ונחשף לדימויים חזותיים ששודרו לנו מעל גבי קירות ומבין דפי העיתונים והספרים התנועתיים אני משוכנע שישנם מאפיינים משותפים למה שאנחנו קוראים "אסטטיקה קיבוצית".
המבנה הפיזי של הקיבוץ, על שביליו, בניניו וגן הנוי שבו. ארכיטקטורת הקיבוץ האחידה הבנויה לתלפיות על פי הפונקציות הנדרשות.  באחידות הבין קיבוצית הזו ישנה אמירה אסטטית מאוד חזקה.

הטעם האסטטי הקיבוצי התגבש עם השנים כחלק מאידיאולוגיה אסטטית שדגלה בצניעות , פשטות ושוויוניות. 
הטעם האסטטי נגע לתחומי חיים שלמים. סגנון חיים צנוע ולא מוחצן, לבוש הולם,  עיצוב חדרו של החבר ועיצובו של חדר האוכל. היו קודים ברורים של שפה אסטטית שעל פיהם התנהלו חיי הקהילה הקיבוצית.
אחד החישוקים החזקים שקיבעו את הטעם הקולקטיבי הייתה הביקורת  הפנימית שלא סבלה חריגות ואינדיבידואליזם מופרז.
תקיעת פרח ציפורן בדש החולצה היה מעשה חריג, כמו ענידת עדיים על חלקי גוף.
הסגנון בהתנהלות הותאם לרוח החלוצית של עובדי אדמה. מהות זו השפיעה על הטעם הקיבוצי ועל האסטטיקה שנתלתלה על קירות חדרי החברים.
בשנות החמישים אני זוכר היטב מה נתלה על קירות החדר הפרטי של הורי ואיזה ציורים נתלו "בית הילדים".
הציורים היו לרוב שילוב של אומנות יפה עם מסרים חברתיים שקל להזדהות עמם.
רוב הציורים היו ריאליסטיים וביטאו את מעמד הפועלים- איכרים, את עמך. היו אלה ציורים עממיים המעוגנים במציאות. ציורים עתירי פרטים ובצבעים המבטאים את רוח המקום והסיטואציה. אני זוכר היטב את ציוריו של פיטר ברויכל הבלגי בן המאה ה – 15 כמו "חתונה כפרית" לדוגמא.  עד היום אני שומר לעצמי תמונה קטנה שכזו ממוסגרת במסגרת עץ שנרכשה ע"י חבר קיבוץ בשנות החמישים ברח' אלנבי בתל אביב, רחוב שהיה משופע בחנויות שמכרו רפרודוקציות לקיבוצניקים במחירים השווים לכל נפש. ציור נוסף של פיטר ברויכל הוא "אוגוסט" (קציר תבואה) בו מתרחשת סצנת רבת משתתפים של איכרים (נשים וגברים)  העוסקים  בקציר ובאכילה. בשנת 1952 מדפיס עיתון "על המשמר" כמתנה לקוראיו רפרודוקציה משל שרגא ווייל חבר קיבוץ העוגן  הנושאת את השם "מנוחה בשדה". שני פלחים נחים לצד קומביין בשדה שיבולים כאשר כיכר הלחם וקנקן המים לידם. סולם הצבעים המושפע משיבולי הזהב דומה בין שני הציורים. שניהם היו לחלק מקישוטי החדרים.  משוט בסל הדימויים  המלווים את החברים מספר לנו שעבודת השדה ונופיו הם מוטיב שכיח למדי. ציור המלקטות של האימפרסיוניסט מילה, כמו ציוריו ואן גוך עם נופי החמניות שלו, דמות הקוצר בשדה או זוג נעלי איכר מרופטות  היו לחלק בלתי נפרד מהטעם הקיבוצי. שנות החמישים על פי הטעם של מחנכי וחברי הקיבוץ היו ריאליסטיים והתכתבו עם המציאות גם אם היא התרחשה לפני מאות בשנים. מציאות שהייתה לה קרבה אל המרחב האגרארי הפתוח, או אל המצוקות הסוציאליות של מעמד הפועלים שקל להזדהות עמם. נושא שכיח היה  "אמהות". קתה קולביץ, פיקאסו, רות שלוס נוכחו באמצעות נושאים אלו בחדרי החברים ובתי הילדים. הדמויות מוארכות  הצוואר של מודיליאני , כנר על הגג של שאגאל , וכמובן, ציור או רישום של הצייר המקומי.
בקצה אחר של העולם מתפתחת אומנות עממית , אף היא מבטאת סצנות מחיי העם, והכוונה לרפרודוקציות שנפוצו ברבים משל דיאגו ריברה המכסיקאני.
למרות האמור לעיל, הייתה הפרטה מסוימת בטעם הקולקטיבי; היו כאלה שבחרו רפרודוקציה המבטאת את היופי בלבד, ללא תובנות נוספות. ה"מונה ליזה" אף לה היה מקום של כבוד בחדר הקיבוצי.
לטעם הקיבוצי הפשוט היה אופי קולקטיבי. רהיטי החדר הצנועים נרכשו במפעל הרהיטים של קיבוץ הזורע לפי טעם רכז ועדת חברים או הגזבר. תמיד אותה כוננית ואותו שולחן וכורסאות. כיום קשה למצוא את אותה כורסה  העשויה מרצועות פלסטיים אפורים או חומים שזורים שתי וערב, כורסאות שיש בהן חן מיוחד של פשטות.
אל הכורסה התווספו גם שני שרפרפים השזורים אף הם ברצועות תואמות צבע לכורסה.

והכוננית, כולה עמודים שחורים עליהם מונחים על פי גודל הספרים מדפי עץ חומים וארון קטן בתחתית.  על הכוננית מונח הרדיו – פילוט עם עין ירוקה מהבהבת וכפתורי זהב להעברת התחנות.