יד יערי יום יום

לפני שבוע , נפרדנו מהאדריכל והיוצר מנחם באר. מנחם נפטר בקיבוצו געתון בגיל 92, לו הקדיש את מיטב שנותיו וכישרונו האדריכלי והמוסיקאלי.  מנחם היה מעמודי התווך של האדריכלות הקיבוצית. זו שראתה  את עצמה כחלק מהשליחות לבניין הארץ והקיבוץ.  החצר הקיבוצית על בנייניה ונופיה הם הביטוי האוטנטי ביותר למהות האידיאולוגיה הקיבוצית. מנחם מתוך נאמנות לרעיון ולחזון השתדל להתאים את מבניו אל תפיסת עולמו הקיבוצית. למנחם מקום של כבוד בפנתאון אדריכלי התנועה הקיבוצית. מנחם נולד בבודפשט – הונגריה בשנת 1925. שרד את השואה בעזרת תעודות מזויפות. עם השחרור התחיל ללמוד בבודפשט ארכיטקטורה ומוזיקה. עלה לארץ כחניך השומר הצעיר בעלייה בלתי לגלית בשנת 1947. הוגלה לקפריסין . בשובו מ"אי הגירוש" היה בין מקימי קיבוץ געתון.  את לימודי האדריכלות השלים בטכניון בחיפה ולאחר מכן הצטרף כארכיטקט למחלקה הטכנית של הקבה"א. בהתחלה עבד כעוזרו של אדריכל שמואל מסטצ'קין  ומיד לאחר מכן כאדריכל עצמאי  שבתיו פרוסים על מפת יישובי הקבוצים והארץ.  כאשר התקרב מנחם  לגיל תשעים ביקש ממני לסייע לו בהפקת ספר...

העץ בשרות "הפרויקט הציוני" אני מביט בציורי אמנים - צליינים בני המאה התשע עשרה (כדוגמת הצייר דיוויד רוברטס והצלם פליקס בונופיס ) וא"י ביצירותיהם שוממה, מועטה בעצים.  במלחמת העולם הראשונה, הושמדו מעט מהעצים שהיו נטועים  בשטחי הארץ לטובת מכונת המלחמה הגרמנית - טורקית. עדרי העזים שהיו בחזקת הרועים הערבים לא הוסיפו נחת ובריאות לעצי ושיחי הארץ, הם נאכלו בתיאבון ללא רחם. בשנת 1898 מגיע לא"י חוזה המדינה תיאודור הרצל, כדי לפגוש את הקיסר הגרמני וילהלם השני במטרה  לשכנעו לקחת חסות על ההתיישבות היהודית בא"י. בדרכו לירושלים עוצר הרצל במוצא ושם הוא בוחר לטעת עץ ברוש (לא ארז כמו שחשבו בשעתו) כסמל לשאיפה לאומית – ציונית (נשיאי ישראל לדורותיהם נהגו לשתול בארזה כל אחד בתורו ברושים וארזים).  חלוצי העלייה השנייה כחלק מהפרויקט הציוני, לוקחים  את גורלם בידם ומחליטים לעלות לא"י (גם ללא עזרת המשיח...), להתיישב בה, ולהקים בה נקודות יישוב. מה יותר סמלי וציוני מאשר לנטוע עצים כחלק מהבית, כחלק מהפרחת שממת הארץ. את המציאות הזו ביטא נאמנה המשורר שכתב : "הוי ארצי מולדתי ...

את שמו של שלמה (טילמן) טלמון (1905-1996) מקיבוץ מרחביה לא הכרתי. התבקשתי לסדר את שני מכלי ארכיונו האישי הצנוע, ולהביאו לידי גמר לאחר ששנים שכן בהמתנה ליד מסדרת ומקלידה. כהרגלי אני נשאב לקריאת חומרי הארכיון ותמיד יוצא נשכר מכך.  שלמה טלמון איש השומר הצעיר משחר נעוריו בגליציה (נכנס לתנועה בשנת 1918) עלה לא"י בשנת 1929, ומשנת 1931 חבר קיבוץ מרחביה. עסק ברבות משנות עבודתו ופעילותו בנושאי ביקורת ציבורית במוסדות ההסתדרות, קופת חולים, ועדת הבחירות הארצית לכנסות ישראל, הקבה"א ומפלגת מפ"ם. כך יצא שבין מסמכי הביקורת שלו צדה עיני מסמך הכתוב במכונת כתיבה על נייר שקוף ודק שכותרתו סקרנה אותי מידית:  "דין וחשבון הועדה לעניין המיוחד בעין חרוד ביום השני , א' שבט – 28.1.1952".  במקביל, וכמעט באותה עת ממש קיבלתי לעיון את ספרו המרתק והמומלץ של מוקי צור "כאחד הדשאים, כאחד האדם - איחוד הקבוצות והקיבוצים 1980-1950".  בספר פרק מיוחד המתייחס לפילוג בקיבוץ המאוחד ("פני הבוקר היו רעים: הפילוג"). יותר מכל הרשים אותי ציור בצבעים עזים  של נירה לב מגבעת השלושה, ...

על ארכיונו האישי של גידי אילת ז"ל. קיבוץ בית אלפא התברך במגוון רחב ומיוחד של אישים עתירי זכויות ומעש בשלל תחומים. לאחרונה  ציינו  את סיום סידורו והקלדת ארכיונו האישי של אריה אהרוני. אנחנו עומלים עכשיו על הבאתו לגבעת חביבה של ארכיונו המוסיקאלי של דוד עורי. והנה בימים אלה ממש עובדים על ארכיונו האישי של גידי אילת , שהיה ידיד וחבר לרבים מעובדי גבעת חביבה. מה מרתק אותי באיש שלא חסך לשונו ממני, אבל תמיד היה מסביר פנים ?                הכרנו בגבעת חביבה. כאשר נכנסתי לעבודה באמצע שנות התשעים הוא כבר היה שם. יושב בחדרו, מאחוריו על הקיר תמונתו של יגאל אלון, מפקדו הנערץ מהפלמ"ח. ביקש לאסוף חומר על חלקה של ההתיישבות העובדת בהגנה על הארץ מתקופת השומר עד מלחמת הקוממיות. נקשרה ביננו שיחה ראשונה, ומיד כאשר נודע לו מקום מגורי הפליג בסיפורים על התקופה שהיה בקורס מטעם הפלמ"ח בגבעת-חיים כמ"כ בפלוגה ה'. "משם מאזור הפרדסים הסמוך למקום בו הוקם קיבוצך יצאתי לבדי בלילות חסרי ירח לאסוף מידע על כפרי הערבים ששכנו בסבי...

רשימה זו מוגשת כמחווה לסופר ולמתרגם אריה אהרוני (בית אלפא) עם סיום העבודה על ארכיונו האישי בארכיון התנועה בגבעת חביבה. אחת המטלות של ארכיון התנועה בגבעת חביבה הוא איסוף, מיון, סידור, ושמירה מקצועית, מוקפדת של חומרי תיעוד המגיעים אליו כחומר אישי של אישים שפועלם התנועתי, התרבותי והמפלגתי לאורך השנים יש לו חשיבות תרבותית והיסטורית. במקרים רבים מגיעים חומרים חשובים ומרגשים, לאחר מות  בעליו. אז קשה יותר כמובן לברר דברים הדורשים הבהרה והבנה טובה יותר של הנקרא. כמובן שקיימים מקרים שבעל הארכיון האישי שנאות לתרום אותו עודנו עמנו (עד מאה ועשרים) ואז מתקיים דיאלוג שמקל ומסייע לנו הארכיונאים במעשה המיון וההבנה של החומר הנקלט. כך היה כאשר נשאלנו האם יש לנו עניין בארכיונו האישי של הסופר והמתרגם אריה אהרוני מבית אלפא. לאריה ורחל אהרוני ביוגרפיה תנועתית וקיבוצית עשירה במעש. בשנות החמישים בתקופת הפילוגים היו הזוג אהרוני מזוהים עם השמאל של מפ"ם.  כמחנכים ומורים בקיבוצם הם התבקשו להימנע מלהביע את השקפת עולמם השמאלנית בפני תלמידיהם. הייתה זו תקופה קשה ולא פשוטה לזוג אהרוני, גם בקיבוצם ...

במשך עשרים שנה ניהלה אתי עמרם (קיבוץ דליה) את המרכז אמניות בגבעת- חביבה.  המרכז נהפך לשם דבר בעיקר בין תלמידי הקרמיקה באזור ובארץ. המרכז בהנהלת אתי ובתמיכתה הנאמנה של המנהלת האדמיניסטרטיבית שמחה אייכלר (קיבוץ להבות-חביבה) דאג לפעול גם כמנוע יצירתי לדיאלוג ושותפות יהודית – ערבית. בגלריה שלו הנושאת את השם: "גלריית השלום", הקפידו על נראות של תערוכות המבטאות את רוח המרכז והגבעה. לפני כמה חודשים סיימה אתי עמרם את תפקידה וחזרה אל קיבוצה, זו ההזדמנות של גבעת חביבה, המרכז, הצוות וענת להודות לה על ניהולו המושקע של מרכז האמנויות בגבעת חביבה, גם כאשר התנאים היו לעתים לא פשוטים, ולאחל לה הצלחה באשר תעשה. סביב פינת ישיבה נינוחה, כוס קפה ואווירה טובה, אני נפגש לשיחה עם ענת לידרור המנהלת החדשה של מרכז האמנויות. ענת בת קיבוץ "אורים" שבנגב, בוגרת בית הספר לאמנות בצלאל כאשר מאחוריה 8 שנים של לימודים במחלקות שונות, כמו ארכיטקטורה, צילום, ווידיאו, אמנות, פילוסופיה של אמנות ופסיכולוגיה. רוח התחרותיות שבבצלאל לא הייתה לרוחה; עם סיום לימודיה חיפשה ענת לידרור את החופש היצי...