דילוג לתוכן הראשי

רשומות

טולי (שאול) באומן – אמן שהוא מפעל

(פרס משרד התרבות והספורט על מפעל חיים בתחום האומנות הפלסטית בישראל, ניתן לאמן טולי באומן מקיבוץ עמיר) האמן הקיבוצי חי לרוב בבדידות אומנותית של כפר, רחוק ממרכזי התרבות והיצירה (תל אביב) מהמולת הפתיחות של תערוכות על כל מה שמתלווה אליהם. האמן  הקיבוצי נטול לרוב קליקות. הוא שרוי בסטודיו שלו עם מחשבותיו ויצירותיו. המרחק הגיאוגראפי והקושי להגיע אל המרכז האומנותי מקשים ולעתים אף מונעים התפתחות והישגים.   הזוג טולי ואילנה באומן האמן הקיבוצי חי עם שדותיו, נופי ישובו, והבעיות והאתגרים שקהילה אידיאולוגית כמו קיבוץ שורה בהם. האמן הקיבוצי יכול להיות מעורב בועדות ובתפקידים בקיבוץ ובמארג החיים היום יומי, אך לעתים  השיח והדיאלוג האומנותי - יצירתי עם עוד אנשי יצירה ניטל ממנו. אין כמעט קשר בין מעורבות חברתית-רעיונית קיבוצית  לבדידות אומנותית. אלו שני דסיפלינות שיכולות ללכת במקביל ולעולם לא להיפגש. טולי באומן ושותפתו לחיים וליצירה אילנה זיהו את הבעיה וקושי זה של האמן חבר הקיבוץ והחליטו לעשות מעשה. הם נרתמו מיוזמתם לסייע ולעזור; למתן את הקושי וליצור סביבה תומכת , ...

יצחק (איגנץ) פלגי - צייר בנעלי בית

לאחרונה קיבלתי מייל מארכיון קיבוץ משמר העמק ואני כותב אותו כלשונו: "שלום יובל. אנחנו מבקשים עזרה בזיהוי הצייר של הציורים שכאן במייל זה. נודה על עזרתך. החתימה היא : איגנץ הפולני . האם מוכר ? בברכה מאיתנו בארכיון. (הציורים הם מניאטוריים על קרטון, משנת 1930. גודל פחות מ - 5 ס"מ . מהווי קיבוץ ד ' מייסדי משמר העמק בחדרה - מיכל 3.3. תיק חדרה קיבוץ ד' משמר העמק)." שלושת הציורים הזעירים שצוירו בצבע גואש על קרטון הרשימו אותי מאוד. מייד זיהיתי את הצייר כיצחק פלגי מקיבוץ עין שמר הקרוי בשם "איגנץ". מה לאיגנץ ולציורי משמר העמק ממרץ 1930? בארכיון  משמר העמק התקשו להשיב על השאלה. איגנץ מגיע לא"י בשנת 1929 מלודז' ולדברי הבת צביה אייזנברג עורך כמה מסעות וסיורים ברחבי הארץ ביניהם בין מכיריו ממשמר העמק . הציורים הזעירים נעשו כנראה באחד הביקורים בקיבוץ הצעיר שזה מקרוב התיישב על אדמת "אבו שושא" שבעמק יזרעאל. שלושת הציורים מבטאים את הווי החלוצים בתקופת הבראשית.  (הורה, שיחה, שרעפים). הציור שנקרא "שרעפים" או ב...

שילובה של האומנות באדריכלות הקיבוץ

אדריכל: חיליק ערד עיצוב: רודא ריילינגר ייחודו של המבנה האדריכלי הקיבוצי הוא  בתוכנית המתאר הכוללת של הקיבוץ ומערכת היחסים בין התחומים השונים והמאוד מוגדרים המרכיבים את שדה החיים הקיבוצי (שטח ציבורי, חינוכי, משקי, מגורי החברים ומערכת הנוי והשבילים המחברים ביניהם). מה שאנחנו קוראים  "שטח המחנה" ולא בהכרח בפריטים האדריכליים הספציפיים המשולבים בו. אנחנו יכולים בקלות לשרטט דגם של קיבוץ אופייני ללא הבדל תנועתי כזה או אחר. מהותו הארגונית אדריכלית של הקיבוץ הקלאסי שונה במובהק מצורות התיישבות אחרות.   עם בא השינויים בקיבוצים אלה המתחדשים ואלה השיתופיים אנחנו עדים לשינוי המפה האדריכלית הקיבוצית המסורתית. המהות האדריכלית משתנה עד בלי הכר. חלק מהמאבק של "שומרי החומות" האדריכליים הוא לשמר את אופיו הכפרי והאינטימי המיוחד של הקיבוץ על שביליו, דשאיו והביטחון האישי שהוא מקנה לכל גווני האוכלוסייה, למרות ועל אף השינויים באורחות החיים.   מלבד הארגון האדריכלי  הפונקציונאלי הקיבוצי המייחד אותו, אני מוצא עוד מאפיין שהוא מיוחד לאדריכלות הקיבוצית. הכוונה לשילובה של האומנות בא...

הזמן הגסטרונומי

"הקיבוץ תמיד צעד על קיבתו". האוכל הותאם לתקופה ולמצבו הכלכלי פיננסי של הקיבוץ. ירקות ופירות תמיד היו על השולחן גם בתקופת הצנע,  בזכות גן הירק  מטע הבננות והפרדס. בקיבוצי היה בראשיתו מטע גויאבות שסיפק לחברים לפתן משובח, כמוהו לא נראה אפילו במסעדות יוקרה בתל אביב.  הלול סיפק ביצים ובשר עוף והרפת את החלב ומוצריו. הקיבוץ היה משק אוטרקי  שסיפק את צרכיו הבסיסיים מתוך  הגשה עצמית שפרה שחם-מירה ניר-נושקה צור-צבי הולצמן מה שהוא גידל.  היו שלוש ארוחות ממוסדות (בוקר, צהרים, וערב) בפרקי זמן קבועים.  ליצני הקיבוץ היו אומרים שהם יודעים במדויק מה היום בשבוע על פי התפריט. היה תפריט קבוע לכל יום בשבוע.  לדוגמא:  יום ראשון קציצות בשר מטוגנות, או לחלופין כדורי בשר מבושלים. יום שני דג , יום שלישי קלופס, יום רביעי מנת בשר ( בקר או עוף),  יום חמישי בולביניק , יום שישי ארוחה חגיגית בערב  לרוב עם שניצל. שבת - מה שנשאר מכל השבוע! מיוחסים קיבלו "במקום", זאת אומרת מנה  עיקרית אחרת, נטולת בשר (לצמחונים) שהייה להם רושם שהיא משובחת יותר ... ל...

הזמן הגסטרונומי

"הקיבוץ תמיד צעד על קיבתו". האוכל הותאם לתקופה ולמצבו הכלכלי פיננסי של הקיבוץ. ירקות ופירות תמיד היו על השולחן גם בתקופת הצנע,  בזכות גן הירק  מטע הבננות והפרדס. בקיבוצי היה בראשיתו מטע גויאבות שסיפק לחברים לפתן משובח, כמוהו לא נראה אפילו במסעדות יוקרה בתל אביב.  הלול סיפק ביצים ובשר עוף והרפת את החלב ומוצריו. הקיבוץ היה משק אוטרקי  שסיפק את צרכיו הבסיסיים מתוך מה שהוא גידל.  היו שלוש ארוחות ממוסדות (בוקר, צהרים, וערב) בפרקי זמן קבועים.  ליצני הקיבוץ היו אומרים שהם יודעים במדויק מה היום בשבוע על פי התפריט. היה תפריט קבוע לכל יום בשבוע.  לדוגמא:  יום ראשון קציצות בשר מטוגנות, או לחלופין כדורי בשר מבושלים. יום שני דג , יום שלישי קלופס, יום רביעי מנת בשר ( בקר או עוף),  יום חמישי בולביניק , יום שישי ארוחה חגיגית בערב  לרוב עם שניצל. שבת - מה שנשאר מכל השבוע! מיוחסים קיבלו "במקום", זאת אומרת מנה  עיקרית אחרת, נטולת בשר (לצמחונים) שהייה להם רושם שהיא משובחת יותר ... למרפאה היה תפקיד מרכזי בתפריט הקיבוצי. היו חברים שבמצוות  המרפא...

המוזות לא שתקו

על תערוכות של מגויסים חברי קיבוץ "במקרא סטודיו" שנים: 1949-1948     "כאשר התותחים יורים המוזות שותקות". לפתגם עממי זה כנראה שאין סימוכין בהיסטוריה האומנותית. אמת, כאשר העם מגויס למלחמה, וביניהם אומנים ויוצרים צעירים , הם אינם פנויים לעסוק ביצירה כבימים ימימה.  סדר העדיפויות משתנה, ולעתים האומנות מוזזת הצידה לטובת רעם התותחים. ידוע שחוויות המלחמה הקשות, משאירות צלקות שקשה להשתחרר מהם. הם מלוות את החווים אותם לאורך שנים רבות ולעתים עד קץ החיים. חווית המלחמה היוותה תמריץ ליצירות אומנות רבות.  בהיסטוריה העולמית ואף הישראלית מוכרות כמה יצירות אומנות מהמעולות והמפורסמות  שנעשו בהשראת קרבות דמים.  היו אמנים שתיעדו ביצירתם את המלחמה, תוך כדי הקרבות, על פיסות ניר מרופטות, על גבי מסמכים צבאיים , על כל דבר שהיה בהישג יד. אני מכיר כמה יוצרים שתפקידם הצבאי היה לתעד בציור את הקרבות. אחד מהם הוא שמואל כץ (געתון) שקיבל מינוי רשמי של כתב – צייר צבאי שלווה את הלוחמים בקרבות בדומה לצלם צבאי (מבצע סיני, מלחמת ששת הימים, יום כיפור). במלחמת השחרור ישב כץ בקיבוץ אילון שב...

תמונה אחת שווה - חג פסח קיבוצי

ה פתגם "תמונה אחת שווה אלף מילים" נהפכה כבר לקלישאה עיתונאית. יחד עם זאת ישנה אמת גדולה באמרה, לעתים תמונה אחת אכן שווה הרבה, ובאמצעותה ניתן לחוש אווירה, אופי, נחישות, מרקם תרבותי , אהבה שנאה ומה לא... היא תיעוד של רגע, הקפאתו של זמן  שמאחוריו  עולם ומלואו.  כאשר הרהרתי לכבוד חג הפסח בתצלום אולטימטיבי אחד שיבטא בשבילי יותר מכל את סדר הפסח הקיבוצי, ריצדו לנגד עינני כמה תצלומים: תמונה א': מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? - ילדים והורים בסדר פסח המעפיל, אמצע שנות השמונים חדר האוכל הקיבוצי, עם סדר פסח צפוף ודחוס. החברים והאורחים בחולצות חג לבנות ישובים ללא רווחים לאורך השולחנות על ספסלי עץ ארוכים שמוצאים כל שנה ממחסן התרבות לכבוד החג. השולחנות עם המפות הלבנות, עמוסים בכל טוב. בקבוקי יין לארבעת הכוסות, בקבוקי מיץ לשתיה בין הכוסות, צלחות לרוב, קציצות דג ממולא, חזרת אדומה וחריפה. מנשנשים את המצות עם כבד קצוץ כמו עוגיות טובות, כי הרעב מציק עד שעורך הטקס ייתן את האות לתורנים להגיש בזהירות ובמהירות את מרק העוף עם הקניידלך. התורנים (שמשום מה אני תמיד נמניתי עימהם...)...