על תערוכות של
מגויסים חברי קיבוץ "במקרא סטודיו" שנים: 1949-1948
"כאשר
התותחים יורים המוזות שותקות". לפתגם עממי זה כנראה שאין סימוכין בהיסטוריה האומנותית. אמת, כאשר העם
מגויס למלחמה, וביניהם אומנים ויוצרים צעירים , הם אינם פנויים לעסוק ביצירה כבימים
ימימה. סדר העדיפויות משתנה, ולעתים
האומנות מוזזת הצידה לטובת רעם התותחים.
ידוע שחוויות
המלחמה הקשות, משאירות צלקות שקשה להשתחרר מהם. הם מלוות את החווים אותם לאורך
שנים רבות ולעתים עד קץ החיים. חווית המלחמה היוותה תמריץ ליצירות אומנות רבות. בהיסטוריה העולמית ואף הישראלית מוכרות כמה
יצירות אומנות מהמעולות והמפורסמות שנעשו
בהשראת קרבות דמים. היו אמנים שתיעדו
ביצירתם את המלחמה, תוך כדי הקרבות, על פיסות ניר מרופטות, על גבי מסמכים צבאיים ,
על כל דבר שהיה בהישג יד. אני מכיר כמה יוצרים שתפקידם הצבאי היה לתעד בציור את
הקרבות. אחד מהם הוא שמואל כץ (געתון) שקיבל מינוי רשמי של כתב – צייר צבאי שלווה
את הלוחמים בקרבות בדומה לצלם צבאי (מבצע סיני, מלחמת ששת הימים, יום כיפור).
במלחמת השחרור ישב כץ בקיבוץ אילון שבגליל המערבי על גבול לבנון, ומשם תיעד בידו
הקלה את אירועי הקיבוץ והמלחמה. חברי
הקיבוצים שישבו על הגבול היו מגויסים להגנת הבית. הם נקראו "חיל משמר"
(חי"ם). למי שלא זוכר שמואל כץ לווה באיוריו בשנת 1949 את סיפוריו בהמשכים של
יגאל מוסינזון שהתפרסמו ב "משמר לילדים" תחת השם האלמותי,
"חסמבה" (חבורת סוד מוחלט בהחלט).
איורים שלימים שולבו בסדרת ספרים בשם זה.
האומנות במהלך
הקרבות ואחריה היו אמצעי לשחרור עומסים רגשיים, ונטילציה רגשית, וכלי לביטוי סערות נפש וחוויות מעצבות. בציוריהם הם ביטאו גם השקפת עולם, סוג של
שליחות. היו יוצרים שהיו חייבים לעבור
הטהרות מסוימת (קתרזיס), כדי ליצור. הם נזקקו לזמן החולף כדי לעכל את ההתרחשות. החיילים
הציירים ששבו מהקרב החליפו את הרובה במכחול הציירים ויצרו יצירות בהשראת המלחמה.
היו גם "ישובי משלט", אותם קיבוצים ומושבים שישבו על הגבולות
והיו לחלק מהמערך הלוחם במלחמת השחרור.
אחת הגלריות
הראשונות בתל אביב שפתחה שעריה בפני חיילים – ציירים מדור תש"ח הייתה "מקרא
סטודיו" ששכנה ברחוב אלנבי 56 ונוהלה ע"י שני יוצאי גרמניה
הגב' אירם סמואל
והאדון פטר זילקה. הזוג הפעיל ספריה –
גלריה , מקום מפגש לאמנים צעירים, לחיילים בחופשה, לסטודנטים וקיבוצניקים. במקרא סטודיו היה אפשר לשתות קפה , לעיין בספרי
אומנות חדשים ולהתעדכן בנעשה בעולם בתחום האומנות. שרגא ווייל (העוגן) מעיד:
"שם התוועדנו להנרי מור ולאמנות המכסיקאנית. בעלי הגלריה נתנו לנו מקום
לתצוגה , עודדו אותנו ותמכו בפעילותנו האומנותית.
יש להם מקום של כבוד בהיסטוריה של האומנות הישראלית" [מתוך הזהות האידיאית ועצמאות הביטוי – "אומנות בשרות
רעיון", עמ' 36 יובל דניאלי ]. ואכן, באוקטובר 1948 נפתחת תערוכה בשם
"חיילים מציירים" בגלריית מקרא
סטודיו. התערוכה אורגנה ע"י שרות התרבות של צבא הגנה לישראל. מבין המשתתפים בתערוכה גם ציירים וציירות חברי
קיבוצים שנכללו בתערוכה בהיותם חברי קיבוצי משלט.
מבקר האומנות
של "על המשמר" אגון קולב
משבח את התערוכה במילים אלו: "היא מעניינת, משום שהיא אמיתית ויונקת באורח
טבעי ממקורותיה של כל אומנות טובה; בן אדם חי את המציאות ומגיב עליה בהתאם לנתוניו ובכוח ראייתו
שלו. תערוכה זו מראה לנו את הנוער
הישראלי ביחסו אל הזמן וביחסו אל האומנות
כאחד". וכדי להדגיש את הדברים כותב קולב בהמשך: "הם נמנעים מכל פאתוס, מתרחקים מאפקטים
צורמים זונחים את הצ'יזבטים". רושם
עז עושים עבודותיו של שרגא ווייל (חי"ם - קיבוץ העוגן) . ווייל הוא
"טירון" יש לו רעיונות ויש לו
גם הבשלות הטכנית הדרושה. החייל היושב , המסתכל כבחלום במעוף החסידות (אביב) –
נרשם בזיכרונו של כל צופה" ("על המשמר" 9.10.1948). ראיתי את
יצירתו של ווייל בחדר עבודתו בקיבוצו העוגן. ציור אופטימי מלא תקוות אחרי תקופה
ארוכה של חוסר ודאות ובטחון אישי. שלוש ציירות מוזכרות לטובה בתערוכה: יהודית אורן
(חצור), רות שלוס (להבות הבשן) וגילה זלצמן (עין החורש). עוד מוזכרים כמשתתפים
בתערוכה, רודא ריילינגר (הזורע), יוחנן יעקובוביץ' (לימים בן יעקב - הזורע), משה
פרופס (גדוד 51) לימים מורי לציור מקיבוץ עין החורש. נפתלי בזם (שירות מודיעין),
יורם קניוק (פלמ"ח) שהיה כידוע סופר
מצליח מדור הפלמ"ח. מיכאל ארגוב (גדוד 75), ז'אן דוד (חיל הים) ועוד רבים
וטובים נוספים השתתפו בתערוכה שהתקיימה בעצם ימי הקרבות. על רות שלוס כותב קולב
שגם הפעם "היא מתגלה ברישומיה
הבנויים בכוח; "הסיוז'ה הצבאי" [הנושא הצבאי] מעורר אותה לא
לאילוסטרציות אלא לתמונות מוגמרות בשחור לבן".
בפברואר 1949
מתקיימת עוד תערוכה ב"מקרא סטודיו", הפעם של שלושה ציירים חברי
הקבה"א: יוחנן בן יעקב, שרגא ווייל ורודא ריילינגר. מבט על הציורים מגלה
שחלקם עוסק במלחמת השחרור, וחלקם בהווי החיים הקיבוצי. השילוב בין המלחמה לבין
הקיבוץ מובן וברור בנסיבות הזמן. יוחנן בן
יעקב מצייר את "חיות הנגב" (פלוגת הסיור של גדוד - 9), הסוואה בקיבוץ, נשק, שכונה ערבית, תזמורת
הצי וכו'. על יצירתו של בן יעקב "חיות הנגב" כותב חוקר התרבות הישראלי
ד"ר אליק מישורי בספרו "סביב למדורה בסלון" : "לעומת החביבות המאפיינת את הלוחמים האלה ברישומים של גוטמן ונבון תיאר
אותם הצייר בן יעקב כשריפים מסרטי מערבונים. ,"חיות הנגב" של בן יעקב אינם מוזנחים. עמידתם מפגינה ביטחון עצמי רב
(אולי אפילו התנשאות). הם מתוארים בקווים בטוחים
המתעכבים על אביזר שלא תועד בידי שום אמן משלושת אמני המלחמה האחרים:
השבריה, אותו פגיון, שהיה פופולארי
בתקופה, סמל לגבורה אישית".
ווייל נותן
ביטוי הן בתוכן והו בשמות הציורים
למאורעות המלחמה: כפר כבוש, מלחמה, לאחר הפעולה, יציאה לסיור, חלוף משמרות, פגישת
רעים וכו'. ואילו ריילינגר מצייר אף הוא נושאים הקשורים למלחמת השחרור: בחפירה,
ביער, מנוחה, ועוד. נזכור שווייל וכ"ץ הגיעו
לארץ מקפריסין ומייד נשאבו אל מציאות של מלחמה. ריילינגר הגיע בשנת 1940
ונכלא לתקופה קצרה בעתלית. בן יעקב הגיע לארץ מגרמניה בשנת 1933 והייה ממייסדי קיבוץ הזורע.
אגון קולב (1892-1959) היה היועץ האומנותי של מקרא
סטודיו, הוא היה גם אוהד גדול של קיבוצי השומר הצעיר בהיותו חלק מהתנועה עוד
בהיותו בהונגריה, קולב עזר, עודד ותמך באומנים חברי קיבוץ, ודאג שהם יופיעו
בגלריית "מקרא סטודיו" .
ואכן, בעליה
של הגלריה היו יוצאי גרמניה שגילו אהדה
רבה לדוברי שפת ארץ מולדתם. גם הם אהדו את מה שהתנועה הקיבוצית ייצגה. כך שאין זה
מפתיע שתערוכת היחיד הראשונה של רות שלוס (ילידת המבורג – גרמניה ) התקיימה
באפריל 1949 בגלריית "מקרא סטודיו". תערוכה זו היא שילוב של ציורים-
רישומים מהווי הקיבוץ וממאורעות המלחמה. בצד אשה מגהצת אפשר למצוא רישום של חברת קיבוץ בשמירה.
לזכות הגלריה
שהיא הקפידה להוציא דפדפת של התערוכה עם מבחר מציוריה של שלוס.
גלריית , "מקרא
סטודיו" הייתה לאיקון תרבותי עתיר זכויות בתקופת מלחמת השחרור ולאחריה. הגלריה פעלה בין השנים 1942 – 1956. רשימה זו
מבקשת להאיר מחדש מקץ שנים רבות את תפקידו החשוב של מקום תרבותי - אומנותי זה שהיה לבית חם ואוהד לרבים מאומני
התנועה הקיבוצית.
בשנת 1948
מפיקה הגלריה אלבום רפרודוקציות בצבע של
18 ציירים ישראליים. האלבום - "הציור בארץ ישראל", הופק בכריכה קשה ומהודר למדי לזמנו. משתתפים בו מיטב
אומני העת ההיא, ממרסל ינקו עד זריצקי. במבוא לאלבום כותבים בעלי הגלריה: "ילקוטנו זה נערך והוצא לאור בימים
רבי-תכונה, בנסיבות קשות;בימי המאבק על עתידה של ארץ זו, על עתיד העם היהודי
, חייו ותרבותו. הוא נועד לשמש הוכחה,
שקול בנות השיר לא נדם גם בהינתן רשות הדיבור לכלי-זין". למרות שהאלבום הופק
והוצא לאור בתקופת מלחמה אין בו אף תמונה שעניינה – מלחמה ! כל התמונות מתארות את
נופי הארץ ודמויותיה.
גלריית "מקרא
סטודיו" מוכיחה ברבים ש"המוזות בתש"ח לא שתקו".