הפתגם
"תמונה אחת שווה אלף מילים" נהפכה כבר לקלישאה עיתונאית. יחד עם
זאת ישנה אמת גדולה באמרה, לעתים תמונה אחת אכן שווה הרבה, ובאמצעותה ניתן לחוש
אווירה, אופי, נחישות, מרקם תרבותי , אהבה שנאה ומה לא... היא תיעוד של רגע,
הקפאתו של זמן שמאחוריו עולם ומלואו.
כאשר הרהרתי לכבוד חג הפסח בתצלום אולטימטיבי אחד שיבטא בשבילי יותר מכל את
סדר הפסח הקיבוצי, ריצדו לנגד עינני כמה תצלומים:
תמונה א':
 |
| מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? - ילדים והורים בסדר פסח המעפיל, אמצע שנות השמונים |
ברשותכם, אשרטט
להנאת החיך את תפריט ליל הסדר המשותף בקיבוצי על פי זכרוני:
מנה ראשונה : גפילטעפיש, (היה זה גפילטע בלי פיש)
כבד קצוץ, מרק עוף עם קניידלך. שתייה קרה ויין, מצות וחמוצים.
מנה שנייה:
עוף ובשר בקר עם אורז חגיגי ותפוחי אדמה קטנים
אפויים. צימס (גזר מתוק עם צימוקים)
ואפונה ירוקה חמה. לצמחונים ניתנה מנה עיקרית, מצה מגולגלת (שהורטבה) עם פיטריות.
מנה
אחרונה: לפתן פירות.
תמונה ב':
 |
| המקהלה והתזמורת בסדר פסח, המעפיל 1972 |
הבמה מקושטת
בשיבולי זהב, ומגלי קציר העומר. למקהלה
היה הוד מיוחד. מי שהשתייך אליה אחרי הסינון הקפדני של מנצחה, היה משוחרר
מתורנויות החג (סידור , הגשה, פירוק). לחלק מהתורנים הייתה הרגשה של מימוש הפסקה
"עבדים היינו"... החג נפתח תמיד ב"תרועת החג", תרועה של כלי
נשיפה. ומיד לאחריה שיר אביב בכמה קולות:
"הנה
הסתיו עבר הגשם חלף הלך לו, הניצנים נראו בארץ, עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע
בארצנו. התאנה חנטה פגיה והגפנים סמדר נתנו ריח" (שיר השירים ב')
תמונה ג':
 |
| ילדה קטנה וחמודה עם ההגדה - צילום: צבי נהור קיבוץ גת |
אצלנו בקיבוץ
היו מחלקים את הקריאה לפי סדר מסוים, לא על פי הידע בעברית או צלילות וחדות הקריאה. יצא לעתים שהקריאה
בציבור של ההגדה הייתה משובשת ולא מובנת. שנה אחת החליט צוות החג "לשים קץ
לביזיון". לארגן צוות מקצועי של קריינים שבקול רם וצלול יקרא את פרקי ההגדה
מעל גבי הבמה. אני דווקא אהבתי את הקריאה
העממית, לעתים העילגת במקצת, הלא מקצועית. היה בה ביטוי אוטנטי של עמך קיבוץ.
תמונה ד':
 |
| חדר האוכל ערוך לקראת הסדר - צילום: צבי נהור |
חג הפסח הוא
מהחגים המקושטים והמושקעים בקיבוץ. הקישוט עובר כמסורת טובה וישנה, משנה לשנה ,
מדור לדור ומשתבח עם הזמן. מסופר, שלפני שנים בקיבוץ ותיק בעמק החליפו את אחד מקישוטי
החג הוותיקים שהפכו עם הזמן לסמלו של החג, עם
קישוט חדש לפסח. קמה קול זעקה בציבור והקישוט הוותיק והטוב הוחזר אל מקומו.
תמונה ה':
 |
| חג גדיא בסדר במעפיל - שנות השמונים כיתה ו' |
תמונה ו':
"נשות
הקניידלך" זו התמונה
המנצחת שבחרתי לציון החג. בשבילי היא אומרת הכול. היא מבטאת באופן המרוכז ביותר את
אלה שלא זוכים לתשואות. את החצר האחורית שבלעדיה לא קיים חג בקיבוץ. את הסולידריות
הקיבוצית במיטבה, את הגיוס למטבח ערב החג.
את אותה חבורת נשים מופלאה היושבות סביב השולחן, לבושות סינרים, כתף אל
כתף, חברות קיבוץ בגיל שישים פלוס
בצוותא עם צעירות יותר אחרי צבא (איפה
הגברים כולם ?). מרכלות על כול העולם,
פותרות את בעיות הקיבוץ, מה היה אתמול בשיחת הקיבוץ ומי נגד מי, ובמקביל לשיח הרב
דורי, מגלגלות בכפות ידיהן הזריזות את כופתאות הקניידלך למרק העוף המפורסם של פסח...
התמונה
המופלאה הזו מקיבוץ גת מתאימה בדיוק גם למטבחו של קיבוצי המעפיל ושל הקיבוץ השכן
שלי ושל עוד רבים מהקיבוצים בארץ בערבו של חג.
אין פסח
קיבוצי ללא קניידלך, ואין קניידלך ללא חבורת הנשים החרוצות שנתפסה בעדשת המצלמה של
צבי נהור ז"ל .
היום, כאשר חג
הפסח הקיבוצי המשותף הודר מהתפריט התרבותי
הקולקטיבי של קיבוצי, לפעמים, אני שומע בחשכת געגועי את רחש כפות ידיהן של נשות
הקניידלך המגלגלות את כופתאות הסדר במטבח.
 |
| נשות הקניידלך - צילום: צבי נהור |
הערות:
- צבי נהור. נולד
בוינה בשנת – 1913. עלה לארץ בשנת 1936 עם חבריו
לתנועת השומר הצעיר והיה ממקימי קיבוץ גת. לימים נהג
אוטובוס בקו גת – תל אביב. תיעד את מראות הדרך באמצעות מצלמתו. צילם את חיי היום יום בקיבוצו וביניהם שורת תצלומים מחג הפסח. נפטר בקיבוצו בשנת 2009. התצלומים של צבי נהור באדיבות ארכיון השומר
הצעיר גבעת-חביבה.
- תצלומים
נוספים באדיבות ארכיון קיבוץ המעפיל.