דילוג לתוכן הראשי

האיש שלא הלך ב"תלם"


נפתלי אופנהיים 1912 - 1953
"אנשי הכנרת" נפתלי אופנהיים – רטרוספקטיבה.
צילומים: 1937 - 1953 
אוצר: גיא רז.
מוזיאון בית אורי ורמי נחושתן, אשדות יעקב.  נעילה 12.4.2014.
אירוע השקת הקטלוג – 22.2.2014.
  
בליל ה21 - ליוני 1953 בתקופת מתח של מסתננים ושוחרי רעתנו מעבר לגבול, נשמעה ירייה  בלילה החשוך של קיבוץ עין גב שישב על הגבול למרגלות הרמה הסורית.  טעות  בזיהוי ההולך בין עמדות השומרים שבקיבוץ  קיפדה את חייו  של נפתלי אופנהיים מפקח השמירה של אותו לילה ובכך שמה קץ לחייו הקצרים (בן 41 במותו) של צלם רב מעש וכישרון.

לראשונה נפגשתי עם תצלומיו של נפתלי אופנהיים כאשר עסקתי באיסוף גלויות שנה טובה קיבוציות לצורך עריכת ספר בנושא. צילומים של בניית האקוודוקט בעמק הירדן שנשלחו כעידוד וקשר עם אנשי הבריגאדה היהודית  באירופה בתקופת מלחמת העולם השנייה עליה היה חתום בעפרון ובכתב יד צלמניית ב"תלם" כשם הגרעין המייסד של קיבוץ עין גב.
צללים של נוטרים על שפת הכנרת, שנות הארבעים
"צלמניית בתלם". איזו מין צלמנייה זאת ?  סטודיו ממשי לצילום, השייך לקיבוץ ? נפלא הדבר  בעיני; בתקופה בה החקלאות הייתה העיסוק המרכזי בהתיישבות, והעבודה הפיזית – ערך מרכזי, הצילום היה בגדר תחביב שנעשה בשעות הפנאי שלאחר יום העבודה.

התברר שנפתלי אופנהיים  (נולד ב- 1912  בעיר גיסן שבגרמניה) לקה במחלת שיתוק הילדים עם עלייתו

ארצה בשנת 1937. המחלה אחזה בו עוד בתקופת חצר כינרת שם התארגן גרעין ב"תלם" לפני עלייתו לעין גב.
נפתלי בא לארץ ישראל עם ידע מוקדם בצילום אותו רכש בקורסי ערב בגרמניה בה החל לצלם כתחביב כבר בגיל 16. כאשר עלה לארץ בשנת 1937 היו בראשותו מצלמה וציוד מעבדה. מה עושה חלוץ שאיננו כשיר לעבודה פיזית בשדה ?
פותח סטודיו לצילום ומצלם את המעשה החלוצי – התיישבותי של עמק הירדן. בכך הוא נעשה שותף פעיל במעשה ההתיישבותי כמתעד את רגעי ההקמה הבראשיתיים. גם השם שניתן לצלמניה "בתלם" כשם הגרעין המייסד מצביע על הרצון להתחבר לעבודת האדמה. נפתלי לא הלך אחר המחרשה בגלל  נכותו, אבל תצלומיו תיעדו תלם אחר תלם שנחרש בקיבוצו.
המגבלה הפיזית הפכה את נפתלי אופנהיים  לצלם המקצועי הראשון בתנועה הקיבוצית שמצא את פרנסתו בכבוד רב מהצילום. מספרים שהוא היה מגיע לרחבי עמק הירדן בעגלה רתומה לחמור  עליה הניח את מכשירי הצילום ומצלם... לאחר מלחמת השחרור העביר נפתלי את הסטודיו לצילום לטבריה לרחוב הגליל שבמרכז העיר , ונהפך בכך לענף קיבוצי לגיטימי מכניס מאוד לשמחת הגזבר בתקופה בה שררה מצוקה בענפי החקלאות.
מעין גב לטבריה הגיע נפתלי, איך לא, בסירה. התחיל בחמור והמשיך בסירה, כלי תחבורה מענייניים ובהחלט לא שגרתיים.
בעיזבונו נמצאו כ - 50.000  תשלילים, מורשת מצולמת אותם  הפך גיא רז אוצר צילום מוערך  ואמן בזכות עצמו, לתערוכה מרתקת ורבת השראה במוזיאון בית אורי ורמי נחושתן באשדות יעקב.

ילדי עין גב, ט"ו בשבט 1950
הגעתי לפתיחת התערוכה והתבוננתי במתבוננים בתצלומים. אנשי עמק הירדן, שעסקו במלאכת זיהוי עצמי. מרתק ומרגש לראות את קריאות הזיהוי הנוסטאלגיים של אנשים מבוגרים המזהים את דמותם כילדים ומייד חוזרים במנהרת הזמן אל ימים עברו טרם מדינה. יש כוח אדיר לצילומי השחור לבן המתעדים היסטוריה. נזכרתי בתערוכה קודמת של גיא רז שנעשתה לפני 14 שנה באותו מקום של צלם אחר חבר אשדות יעקב אליהו כהן. השם שניתן לתערוכתו של אליהו כהן  "אני מצלם היסטוריה" מתאים גם לתצלומיו של נפתלי אופנהיים. לגיא כאוצר יש דיאלוג מתמשך עם חומרי ארכיון. כמי שמכיר את האוצר לא מעט שנים אני יכול לקבוע שהארכיון הוא חלק מה –  D.N.Aשל גיא רז.
גיא לא מכחיש קביעה זו. "המשפחה שלי מסתתרת דרך ההיסטוריה של הצילום". הוא אומר לי על כוס קפה בשיחה שהתקיימה בננו במהלך התערוכה. שאלתי את גיא  מה הייחוד בצילומיו של נפתלי? "המבט הקולנועי. נפתלי מחפש את התנועה" ! ישנה עוד נקודה חשובה בתצלומיו של נפתלי, הקומפוזיציה לא שלמה, בחלק מהתצלומים דמויותיו חתוכות רגליים. כנראה תגובה למגבלתו הבריאותית (שיתוק הילדים שגרם לו לצליעה ונכות ברגלו). דוגמא טובה לנאמר נמצאת בגלוית ההזמנה לתערוכה בה נראים  שני עובדי בננות, נושאים על גבם את כובד האשכולות ואילו נעלי העבודה שלרגליהם חתוכים...
דיוקנאות של אנשי הכנרת, "המסגרת מחייבת", שנות הארבעים
הלכתי עם גיא לאורך צילומיו של נפתלי. הדיוקנאות שצילם נתונים לרוב במסגרת פנימית שהיא חלק מהצילום. הם כאילו נתונים בסד הלוחץ אותם  וממסגרם. מדוע ? שאלה לפסיכולוגים. אין לי תשובה טובה. האם דמות המצולם הייתה זקוקה לאובייקטים נוספים להתייחסות ? גיא אומר שבדיוקנאות שנפתלי צילם אפשר לחוש ולזהות את הצלם. אולי בתשובה זו יש חלק מהשאלה על הצורך במסגרת.
נפתלי ראה בשעות הצילום עבודה לכל דבר. הוא היה הולך אל עבודתו בבגדי עבודה. נושא עמו את פת יומו במנשא אוכל דגם של בתי הילדים (בקיבוצי קראו לו "מנשקה").
גל מתנפץ על מזח הכנרת בטבריה, 1945
אהבתי אצל נפתלי את צילומי התנועה , צילומים שחרגו הרבה מעבר לתיעוד עצמו.
קבוצה מיוחדת של תצלומים מראה כיצד מאלפים סוסים ערביים בחוות הסוסים  של חיל הספר העבר ירדני בנהריים. היופי האצילי של הסוסים השחורים הנמצאים בתנועה כבסרט נע יוצרים אצל המסתכל תחושה אסטטית מרגשת. כך גם התנפצות גלי המים של הכנרת על המזח. צילום מופשט לכל דבר. הטיפות של המים  מרכיבות את עוצמת הגל. אפשר לחוש כיצד באמצעות טיפה ועוד טיפה נוצר תלכיד של כוח, מאסה, אנרגיה  בעלת עוצמה.
צלמים רבים ניסו ללכוד את צללית המצולמים. כמעשה מגזרות הנייר נוסח גור אריה מבצלאל.  הצללית המצולמת כנגד האור משאירה את הנושא כמרכז שחור נטול פרטים.  צילום צללית נפלא שכזה מצאתי אצל נפתלי "אימוני ירי על שפת הכנרת" משנת 1940. כנראה, קומפוזיציה מבוימת בה הרכות הבהירה והפיוטית של הכנרת עם הסירה שבאופק יוצרים ניגוד דרמטי ומרגש מול הגושיות השחורה של שלושת הדמויות המצולמות.
ריקוד למרגלות הכנרת, ראשית שנות הארבעים

תצלום דרמטי מלא תנועה וכוח היא של הרקדנית לילי מריאן חברת הקיבוץ , הרוקדת בחלל למרגלות הכנרת. תמונה האוצרת בתוכה כוח נעורים ארוטי וחושני.
צילומיו של נפתלי אינם צילומים הרואיים, של עלילות גבורה ומלחמה. הם ברובם צילומי הפכים הקטנים של החיים. מגבלתו הפיזית לא אפשרה לו להצטרף אל מסעות הפלמ"ח למדבר יהודה או אלו של תנועות הנוער למצדה.  הוא צילם את חצר הקיבוץ, את "אנשי הכנרת" ובכך תרם רבות לתיעוד היום יומי ללא שום מחויבות לגורם סוכנותי – ממסדי שלרוב חיפש את הפוזה והתעמולה ולא בהכרח את היומיומי.
אני ממליץ בחום לראות תערוכת צילום האצורה כהלכה עם רגישות והבנה מקצועית ללא תחושה של עומס למרות ריבוי התצלומים שבה.
בחרתי לסיים רשימה זו בציטוט של גיא רז מתוך דף הסבר לתערוכה: "צילומיו  הם "צילום הומני", הקורא את דמות  רוח האדם כשירה אנושית. נפתלי אופנהיים תיעד במצלמתו  מרחב נופי ואנושי מרתק, והותיר אחריו קפסולת זמן חזותית , הלוכדת בחלל המוזיאון את המצולמים ואת הצופים בנקודה אחת על ציר הזמן של הארץ".
 סוס ערבי מחוות הסוסים שבעבר הירדן - נהריים, שנות הארבעים     

פסלה של חנה אורלוף "אם ובנה"
לזכר הנופלים בעין גב, 1951.הפסל על פי צילום של נפתלי אופנהיים


התצלומים באדיבות משפחת הצלם ובית יגאל אלון

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

תבנית נוף קיבוצו

מגמות ותהליכים באמנות הקיבוצית לדורותיה.     "אני מאמין באמונה שלמה בנשק היצירה  האומנותית-החברתית.  הצייר והפסל – כסופר                         וכמשורר – צריכים לראות את עצמם בשרשרת הזהב של הבניין,  חבלי יסוד במפעלנו. בברית זו צפון נשק עיקרי לחיינו" (חיים אתר)   "על האמן לחדור לתוך העולם, לחוש באהבה רבה את גורלם של בני אנוש ועמים. אין אמנות למען אומנות. על האמן להיות מעוניין בכל מחוזות החיים". (מארק שאגאל)                                     תוכן עניינים : דילמת האמן הקיבוצי מקורות היצירה הקיבוצית דיאלוג בין האמן לקיבוצו האקלים הנפשי בין בתי ברל לגבעת חביבה בני הקיבוץ מוזיאונים קיבוציים     בשנת תשי"ט יצא לאור בהוצאת ההסתדרות הקובץ  "על אדמתם"

הגדת פסח קיבוצית

הגדה לפסח  של  הקיבוץ הארצי השומר הצעיר . הגדת הפסח הנה ללא ספק החיבור היהודי המעוטר והמאויר ביותר. מתוך אלפי הגדות שהוצאו לאור בארץ ובחו"ל לאורך הדורות, לתנועה הקיבוצית חלק חשוב בהם. למעלה משבע מאות הגדות של פסח נכתבו בתנועה הקיבוצית במשך שישים שנה. (6) מאז ההגדה הראשונה שהופקה בתנועה הקיבוצית בשנת 1935 בקיבוץ גבעת-ברנר (הגדת העליות, הופקה בשיטת הסטנסיל איור: אריה (מאירהוף) חצור). אריה חצור היה היזם והרוח החיה בהפקת הגדת הקיבוץ. הוא זה שהגה ואייר את ההגדה בחרט הסטנסיל וחילק לחברי הקיבוץ עת דפי ההגדה עם קווי המתאר של איוריו כדי שימלאו אותם בצבעים. בכך נהפכה הגדת גבעת ברנר להגדה שכל חברי הקיבוץ היו שותפים לה. שמעתי סיפורים פולקלוריסטיים כיצד אחר יום עבודה קשה היו חברי הקיבוץ צובעים את איורי ההגדה לאורה עששית נפט באוהל המגורים.  ההגדות הקיבוציות ומאוחר יותר אלו שהופקו ע"י התנועות הקיבוציות היו ליצירות גראפיות שהוו נכס צאן ברזל באיורי ההגדות לדורותיהם.  האומנים שנקראו ללוות את ההגדות בציוריהם היו אלה שהתבלטו יותר באופי הגראפי - אילוסטראטיבי של יצירתם. רבים מהם נהיו בה

"האטליה של שרגא" בהעוגן

על הפרק עומד לנגד עיננו, כראי תרבותי-אמנותי לא פתור נושא עיזבונות יצירות אמנות של יוצרים שהלכו לעולמם, ויצירתם מבקשת התייחסות. נאמר על האמת, קשה לקלוט את העושר הכמותי הרב שנשאר לאחר מות יוצר. מוזיאונים, גלריות וארכיונים לא בנויים לקבל ולשמר את היש שנשאר. לא תמיד ביכולת המשפחה למצוא פתרון מספק והולם לעיזבון היצירתי. גם בקיבוצים אין משנה סדורה של פתרונות, ובמקרים רבים הקיבוץ לא בהכרח רואה את עצמו אחראי לעיזבון. התשובה עומדת לפתחה של משפחה שאכפת לה מהיצירות, ולעתים ידה קצרה מלהתמודד עם סוגייה זו. התעקשותה של משפחת האמן שרגא ווייל (2009-1918) לשמר את יצירותיו ראויה להוות דוגמא ומופת ליחס חיובי ומקצועי של שימור עזבון אומנותי, במקום מיוחד שהוכשר לשם כך. "האטליה של שרגא" שוכן במרכז הקיבוץ בצמוד לחדר האוכל. הוא מורכב משני חללים; מחסן לשימור יצירות, וחלל תצוגה מיצירות האמן, בו מלבד התערוכה המוצגת , מקום של נראות לכלי עבודתו וחפצי הסטודיו שהיו למקור השראה לאמן ביצירתו. בצהרי יום שישי (4.3.2022) נפתח במעמד חגיגי ומכובד בהשתתפות בני משפחה, חברים מהקיבוץ, שוחרי אומנות ומוקי