הרהורים על תרבות וחג בצאת חגי תשרי.

חגי תשרי מזמנים לנו זמן פנוי להרהורים. יום כיפורים הוא שיאו של הזמן הפנוי של החילוני. הרדיו ומקרן הטלוויזיה מושבתים. הרכבים הרבים שהנם נחלתם של חברי הקיבוץ המתחדש, עומדים במסדר בשקט מופתי על מפתן הבתים. אין יוצא ואין בא בשערי הקיבוץ. אנחנו בהסגר מרצון ומדעת  ברצון של הזדהות מחודשת עם כל עם ישראל ביום המיוחד הזה. יש להודות שיש אופי מיוחד לשקט הזה, גם אם הוא לא מלווה בתפילות, צום ובקשת סליחות.  אני קורא בטקסטים שחולקו בערבו של יום הכיפורים ומתייחס אליהם כאל יצירה ספרותית. מנסה לנתחם ולהבינם. קורא את התרגום העברי מארמית של "כל נדרי". את "אדון סליחות", שומע בהנאה וללא פחד ומורא את "נתנה תוקף" (למרות הפסוק הפותח: "ונתנה תוקף קדושת היום, כי הוא נורא ואיום"). מנסה לרדת אל שורש הדברים מבלי ללכת שבי אחר מה שאינני מאמין בו. אני מוצא עצמי מהרהר, במיוחד בחגי תשרי כיצד לבנות את הקשר בין התרבות החילונית - האוניברסאלית שלי למסורת היהודית שבסיסה הוא האמונה המוחלטת באלוהים? סביב שולחן משפחתי אנחנו דנים בשאלות של כיבוד קדושת יום הכיפורים במרחב הקיבוצי החילוני הקטן שלנו, דווקא ולמרות חוסר אמונתנו באלוהים. הצורך בכיבוד רגשות הזולת בקיבוץ המשתנה בו ישנה אוכלוסיה חדשה ששומרת על קדושת היום. ברצון להתחבר מחדש אל מנהגים שהם חלק מהזהות הלאומית שלנו כעם.  אני מבין היטב שאנחנו עומדים בפני שינוי תרבותי בו ערכים יהודיים שבעבר התעלמנו מהם חוזרים לפתחנו ותופסים את מקומם. נוצר דיאלוג חדש עם המסורת והדת. 

אני מודע היטב לסוגיה זו שעמדה בשעתו לפתחם של מייסדי קיבוצי שביקשו את תיקונו של אדם וחברה, תיקון שהוא אלטרנטיבה למה שהיה נהוג ומוכר להם בגלות רבת שנים. 

                                       ***********

בקיבוצי היה קיים נוהג מקודש לא לפסוח על שום חג ומועד. במשך למעלה מחמישים שנה היה נוהג זה מעוגן בגנטיקה התרבותית של הקיבוץ. שום מכשול תקציבי לא מנע את מימושו של חג. שום בעיית כוח אדם לא עמדה למכשול. חג דחה עבודה בענף; כי במהות קיומו של חג עומד קיומו של קיבוץ. וזה כבר עניין רציני. עם בעיות קיומיות לא מתווכחים.  והנה, עם בא ההפרטה נוהג זה נשחק לבלי הכר. סדרי בראשית השתנו ועמם השתנה סדר העדיפויות. החג בצוותא איננו כבר מהות תרבותית וחברתית מרכזית שבהוויה הקיבוצית "שעליו קם ונופל הקיבוץ". הוא עוד דבר במערכת הצרכים בלוח התקציב השנתי  שחייבים לבחור ביניהם. מעמידים חג מול צורך אחר. מעמידים תקציב תרבות נתון (מראש לא מאפשר תקציבית מימוש מלא החגים והמועדים) ואז נקבע סדר בחירה בין החגים והמועדים. בין אלה שבוחרים ישנם כאלה שלא גדלו על תרבות של חג כ"מהות קיומית" בסיסית, "כנכס צאן ברזל". ישנם הרואים בחג נכס תרבותי חולף שאפשר גם להסתדר בלעדיו לעומת נכסי נדל"ן כלכליים המבטיחים את חוסננו הקיומי. כאשר סמיכת התקציב קצרה, מה קל יותר מאשר לוותר על חג שיש מאחוריו גם הוצאות תקציביות...  

אני נדרש לסוגיה זו מתוך דאגה לקיומו של היחד הקיבוצי.  דווקא בתקופה בה  נקודות המפגש והיחד הצטמצמו,  בין היתר בגין  סגירתו של חדר האוכל כמקום מפגש יומי, קיימת חשיבות עליונה לשימורו של החג, בו נפגשים קבוצות שונות של חברים, גם כדי להכין את החג וגם כדי לחגוג אותו בצוותא ובכך לתרום לגיבוש הזהות המשותפת שלנו. קל מאוד להתרגל ולפסוח על האין מאשר להתעקש כדי לברוא את היש. בריאה תרבותית זו הכרחית לנו והיא היא המייחדת אותנו כחברה בעלת רצון לזהות וערכים משותפים, מאוסף משפחות מקרי.

הקדמה זו באה גם להאיר מציאות נוספת שכאשר אין יד מכוונת וחושבת על יצירת חג ותרבות מקומית באופן שיטתי וקבוע נוצר חלל ריק שלעתים עלול לדעתי להצמיח כווני תרבות שאינם עולים בקנה אחד עם הרצון  לייצר אלטרנטיבה חילונית הדבקה בדיאלוג עם המסורת היהודית לדורותיה.

לא יכולה לדעתי להתקיים תרבות קיבוצית, ללא קונצפציה. ללא דרך והשקפת עולם תרבותית. עדיין לא גמרנו את הבירור הפנימי בינו איזה חג ומועד אנחנו רוצים בקהילתנו... קיבוצים שעברו הפרטה עמוקה , נמצאים עדיין בחיפוש דרך וזהות. המטולטלת של שעון הקיר עדיין רצה בין המרחב הציבורי למרחב המשפחתי, עדיין לא נקבעו יחסי הגומלין בין הקצוות.  אנחנו עדיין מגששים בכל קשת הרעיונות התרבותיים למרות שקיימת מסורת רבת שנים, כנאמר בפתיח.

לחיפושים חייבת להיות תכלית, חייב להיות קו גמר. פאבלו פיקאסו מיודענו אמר פעם: "אני לא מחפש, אני מוצא"... גם לתהליך החיפוש יש סוף, הגיע השעה למצוא את הדרך ולנסח אותה לעצמנו ולדורות הבאים.

                                      יובל דניאלי – המעפיל  ‏