דילוג לתוכן הראשי

טקס זיכרון לאסון הרפתנים - המעגל נסגר

אפשר היה לכתוב על סצנת האירוע לזכר אסון הרפתנים, מחזה, או לפחות סרט מרתק.
כיצד מקץ שבעים שנה מתקיימת פגישת מחזור של דור הבנים, הנכדים והנינים והם מעלים זיכרונות מילדותם ויתמותם. וכמו בעלילה עלומה שבמשך שנים שכנה במרתפי השכחה, נשלפים הסיפורים והרגשות. המתח גואה, עד שבנקודת השיא נפרצים הסכרים והצופים נשארים המומים ונפעמים לא רק מגודל האסון אלא גם ואולי בעיקר מגודל השכחה. ואז באקורד של סיום , משוחזר שיט על הכנרת אל עבר האופק...

בהזמנה לטקס זיכרון להנצחת "אסון הרפתנים" בכנרת  במלאת 70 שנה לאסון נכתב:

" שיט לילי במי הכנרת, אירוע השיא של התאחדות מגדלי הבקר בארץ ישראל, שנערכה בדגניה - א' באוקטובר 1943, הסתיים באסון כבד. ספינת הגרר טבעה ועמה טבעו גם 11 רפתנים ממשתתפי הכנס. אבל כבד ירד על היישוב..."

לפני כמה חודשים פנה אלי עוזי שמש מקיבוץ מזרע , נכדה של רבקה זונא רפתנית הקיבוץ שנספתה באסון, כי אציע לו רעיון לאתר הנצחה לזכרם של 11 הרפתנים שטבעו בכנרת.
כמי שמתעניין בתולדות היישוב  ואף חוטא פה ושם בכתיבה על קורותיו, נדהמתי מחוסר ידיעתי על פרט חשוב זה בתולדות עמנו המתחדש בא"י. ראיתי בחוסר ידיעתי תקלה אישית מצערת. לבי לא היה שקט,  שאלתי עוד אנשים מחוג ידידי ולהפתעתי אף הם לא שמעו על "אסון הרפתנים". גם בני רכז הרפת של קיבוצי מזה שנים לא שמע על האסון. עוד כמה טלפונים , ביניהם לידידי הארכיונאי של גן שמואל, גידי סיון, למדתי פרטים נוספים על האסון (אביו היה מניצולי הספינה שטבעה). מדברי עוזי שמש למדתי ששום יד זיכרון או אתר הנצחה לא הוקם לזכרם.  עדות קטנה לזכר האסון, קבועה במוזיאון הרפת ביפעת, אך למען היושר נשאל, כמה מגיעים למוזיאון הרפת ?  התקיים למעשה  "קשר של השתקת האסון ביישוב.  כמו הטובעים עצמם, כך הזיכרון הקולקטיבי הלאומי של האסון ירד אל מצולות השכחה...
הכיצד במשך שבעים שנה לא הוקם אתר הנצחה לזכר הרפתנים הטובעים? כיצד במשך שבעים שנה רבים וטובים בעמנו ובהתיישבות העובדת לא שמעו על האסון. כיצד נשכח אירוע טראומתי שכזה מהציבור הרחב?   כנראה שכדי שאירוע שכזה ייצרב בתודעה, הוא חייב להיות קשור להילה של קרב, של מות בגבורה על הגנת המולדת...
סימני השאלה המשיכו לרחף והיו כפצע פתוח בן שבעים שנה בגוף המשפחות שיקיריהם נספו בכנרת.
הכנרת אספה אל חיקה במשך הדורות, רבים, טובים וחולמים. על מצבות אנשי העלייה השנייה והשלישית קראתי לא אחת את החקוק על האבן: "טבע בכנרת". מה יש בה בכנרת האוספת אל מצולותיה את המיטב ? הכנרת מטעה. אמבטיה שחזותה שקטה  לפתע היא סוערת ועמוקה.
טקס ההנצחה  התקיים כאמור בשעות הצהרים בבית בוסל בדגניה – א' (בוסל עצמו טבע בכנרת בשנת 1919). חצר דגניה משרה על המתכנסים בה תחושה של שאר רוח , עד שלעתים אפשר בעזרת הדמיון לחוש בה את כנפי ההיסטוריה. בין אמירת הקדיש , הנאומים של ראשי ענף מגדלי הבקר (אביתר דותן)  ומנכ"ל מועצת החלב (יענקל'ה דרורי) שולבו פרקי שירה ונגינה של רועי ונועם שמש ממזרע, ששרו כמובן על ים כינרת. (הנינים של רבקה שנספתה באסון).  אחד לאחד, אחד עשרה במספר עלו בני משפחות הנספים, הדליקו נר זיכרון  וסיפרו את תחושתם עם בא האסון, ומה שהם נושאים עמם לאורך השנים. הייתה זו עדות מרגשת עד דמעות. כיצד קשר השתיקה פגע בהם, כיצד הם נשאו בליבם את העלבון והאבל האישי. הופתעתי מפרץ הרגשות שבא לידיד ביטוי בדבריהם של בני המשפחה. כאשר אוצרים במשך שנים את מה שהלב חש ולא מגלים זאת לציבור, והנה לפתע יש הד ציבורי לאסון, כנראה שמעמד זה היה בו כדי לסייע לסכר הרגשות שיתפרץ... בכנס זה מקץ שבעים שנה נסגר לדבריהם המעגל , וסוף סוף הם יכולים למצוא מנוחה נכונה לנפשם.
מוקי צור חבר עין גב סיפר בכנס על תחושת האובדן והכישלון. על מה שעבר על חברי הקיבוץ כאשר נודעו ממדי האסון, ועל האחריות של עין גב כלפי הנספים ומשפחותיהם. הוא ניסה להסביר את הסיבות להצנעת האסון; "על המוות לא דיברו באותה תקופה" אומר מוקי. (כדוגמא הוא נתן את המקרה של טביעתו של בוסל בכנרת כאשר לא סיפרו לבתו על מות אביה. הדבר נודע לה במקרה לאחר זמן מפי חברים שראו את הקבר בבית העלמין).
באותה תקופה ממש נודעו בארץ  ממדי השואה של יהדות אירופה. האסון הקולוסאלי של מיליוני נרצחים, גמד כל אסון מקומי אחר, לדברי מוקי צור.
סרט מרגש ובו ראיונות , ותיעוד היסטורי על האסון הוקרן לבאי הכנס. הסרט באורך של חצי שעה נכתב ובוים על ידי איציק אדר מקיבוץ גשר. את הצילום והעריכה ביצע אריה ירדן ממזרע. במימון הסרט השתתפו גם משפחות הנספים והישובים מהם הם באו.
המשתתפים בכנס שבחו וציינו לטובה את פועלו של דודיק רכלבסקי בנו של יוסף רכלבסקי מכפר יהושוע שהרבה בזכות נחישותו ומחויבותו להפקת הטקס  הוא התקיים!
את הכנס חתם שיט משותף שיצא מעין גב אל המקום המשוער של טביעת הספינה, שם בלב הים הונחו זרי פרחים לזכר הטובעים (לצערי נעדרתי מהשיט).
המעגל נסגר.



כמה מילים על אתר ההנצחה.
כאשר שמעתי את סיפור אסון הרפתנים מעוזי וקראתי את שנכתב עליו באותה תקופה , לא יכולתי להשיב פניו ריקם. רציתי להיות חלק מאלה שמשיבים לנספים את זכרם ברבים.
פניתי לחבר קיבוצי האדריכל יוסי וסיד בבקשה לשתף עמי פעולה בעיצוב אתר ההנצחה.
ברצוננו ליצור אתר צנוע, אינטימי, לא אנדרטה מרקיעת שחקים. אתר של התבוננות, התייחדות וזיכרון.
אתר שצניעותו תשקף את הרפתנים שהם בראש וראשונה אנשי עבודה ועמל המשכימים קום ועובדים סביב השעון בימי חול, שבת וחג. שני מוטיבים מרכזיים שזורים באתר, אבני בזלת שחורה שהם חומר גלם גלילי, חזק ויציב שממנו בנו את חצר דגניה.  ומוטיב של שדה בטון חשוף, חרוץ ב11 תלמים כמספר הנספים שבסופם נהפכים התלמים לגל מתנפץ של ים כינרת. בצידי האתר יונחו ספסלי ישיבה מאבן בזלת שישתלבו בחורש הטבעי הנמצא במקום. האתר אמור לקום בצמוד למוזיאון הרפת ביפעת, ויהווה חלק ממתחם המוזיאון לראשית ההתיישבות. המודל של האתר הוצג בכנס.

שמות הנספים:
אייזיק פיינזילבר – קיבוץ עמיר
גיטה פרלסון – קיבוץ אפיקים            
יצחק זוהר – קיבוץ מרחביה
דב שואבי – קיבוץ רוחמה                  נחמיה פרידמן – קיבוץ נגבה
חיים קרפט – קיבוץ ניר עם                נשקה גוסטמן – קיבוץ מרחביה
יהודית דרש – קיבוץ יפעת                 רבקה זונא – קיבוץ מזרע.
יואל היבוש – כפר יחזקאל
יוסף רכלבסקי – כפר יהשוע           

                                                          



                                                        יובל דניאלי - ‏28/09/2013


פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

קשר מתמשך | יובל דניאלי

התערוכה מתקיימת בגלריית " האטלייה של שרגא " בקיבוץ העוגן. אטלייה - מרחב תצוגה המשמר/מתעד/ומציג מיצירות האמן שרגא ווייל. שרגא ווייל ויצירתו הם מופת לדרך בה אנחנו בארכיון ובחטיבת האומנות שבה חפצים ללכת. הקשר שלנו עם יצירתו של שרגא מתפרש על עשרות רבות של שנים. בכספת הארכיון נשמר היהלום שבכתר מבחינה תנועתית, איורי "דברות השומר" ששרגא אייר בבודפשט בשנת 1946 לאחר המלחמה, כהוכחה שתנועת "השומר הצעיר" שבמסגרתה פעל, חייה ונושמת גם לאחר השואה. מבודפשט שבהונגריה נקראו שרה ושרגא ע"י פעילי התנועה באירופה לפראג, למשימת חייהם; ללוות קבוצת נערות ונערים פליטי שואה אל עבר ארץ ישראל. הדרך התארכה חודשים רבים. בעקבות לחץ של שלטונות המנדט הבריטי, נאלצה הקבוצה על ילדיה ומדריכיה להתעכב 8 חודשים בבלגיה. שם נוסדה סדנת 'תו-נו' (תוצרת נוער) ששרגא היה ממדריכיה המרכזיים. סדנה שמטרתה הייתה שיקום נפשות הנערים באמצעות יצירה. בהמשך תלאות הדרך נתפסה אוניית המעפילים "תיאודור הרצל" ע"י הבריטים, שעל סיפונה קבוצת הילדים ומלוויהם עם שרגא ושרה ביניהם. הם הועברו לאי ה

הסמל הגראפי של הקיבוץ

סמל הפלמ"ח, הכי קרוב לקולקטיב הקיבוצי תלמים ומגדל מים, בתים ועצים. סמלים אופייניים לקיבוץ  ההיסטוריה מלמדת אותנו שהאנושות לאורך שנות קיומה נזקקה לסמלים. לאיקונים שמגדירים זהות וטרטוריה. כך גם ראשיתן של תנועות הנוער הציוניות באירופה, שהטקס והסמל היו חלק מרכזי בהווייתן, מורשת מתנועת הצופים (סקאוט) של ראשית המאה העשרים.  הקיבוץ כחברה אידאולוגית לא נזקק בראשית דרכו  לסמלים חיצוניים. לא זכור לי על המנון ודגל משותף לתנועה הקיבוצית. לא ידוע לי על סמל שמגדיר את רעיון הקומונה השיתופית. הקיבוצים היו עסוקים בהקמה, בבניית חברה שיתופית חדשה ובהישרדות!  עבודת האדמה פרי משנתו של א. ד. גורדון הייתה לסמל של עשייה.  המייסדים מדגניה לא התפנו לסמלים גרפיים.  היו דמויות נערצות שהוו תמרורי דרך. שלאורם התחנכו ודעתם נשמעה ברבים. הדמויות היו לסמל. יוצא מהכלל היה גדוד העבודה, ע"ש טרומפלדור. עצם קביעת השם היה במהותו מעשה סמלי. גדוד העבודה נזקק לסמל גרפי מכוון שלא הייתה לו טרטוריה מוגדרת. לא הייתה לו פיסת קרקע משלו. הוא היה זקוק להגדרה גרפית שסביבה יתלכד הגדוד, תחליף לנקודת קבע .

הגדת פסח קיבוצית

הגדה לפסח  של  הקיבוץ הארצי השומר הצעיר . הגדת הפסח הנה ללא ספק החיבור היהודי המעוטר והמאויר ביותר. מתוך אלפי הגדות שהוצאו לאור בארץ ובחו"ל לאורך הדורות, לתנועה הקיבוצית חלק חשוב בהם. למעלה משבע מאות הגדות של פסח נכתבו בתנועה הקיבוצית במשך שישים שנה. (6) מאז ההגדה הראשונה שהופקה בתנועה הקיבוצית בשנת 1935 בקיבוץ גבעת-ברנר (הגדת העליות, הופקה בשיטת הסטנסיל איור: אריה (מאירהוף) חצור). אריה חצור היה היזם והרוח החיה בהפקת הגדת הקיבוץ. הוא זה שהגה ואייר את ההגדה בחרט הסטנסיל וחילק לחברי הקיבוץ עת דפי ההגדה עם קווי המתאר של איוריו כדי שימלאו אותם בצבעים. בכך נהפכה הגדת גבעת ברנר להגדה שכל חברי הקיבוץ היו שותפים לה. שמעתי סיפורים פולקלוריסטיים כיצד אחר יום עבודה קשה היו חברי הקיבוץ צובעים את איורי ההגדה לאורה עששית נפט באוהל המגורים.  ההגדות הקיבוציות ומאוחר יותר אלו שהופקו ע"י התנועות הקיבוציות היו ליצירות גראפיות שהוו נכס צאן ברזל באיורי ההגדות לדורותיהם.  האומנים שנקראו ללוות את ההגדות בציוריהם היו אלה שהתבלטו יותר באופי הגראפי - אילוסטראטיבי של יצירתם. רבים מהם נהיו בה