חיילת עם חיוך ואקורדיון, 1950 |
משלוח גלויות ברכה לשנה חדשה אינו פטנט שלנו. הוא מורשת רבת שנים מעמים שונים. מקורו המודרני במנהג הנוצרים בימי "ואלנטין הקדוש" הנחוג ב-14 בפברואר. אך יש סימוכין לכך שעוד בעולם הקדום בתקופת הפרסים ובין הרומאים היה נוהג של משלוח מתנות וברכות לשנה החדשה. בעם היהודי השתרש המנהג בסוף המאה הי"ט ובעיקר עם התפתחות משלוחי הדואר בין הארצות והיבשות.
מגיני יחיעם במכנסיים קצרים |
הגראפיקה הישראלית עבדה בתקופה המעצבת שעות נוספות. הדימוי החזותי היה לכלי אפקטיבי מצוין לגיבושה של השקפת עולם פוליטית-חברתית. הזדמנות טובה וראויה להעמקת תודעה זו היה מנהג שליחת איחולים לשנה טובה. צאו וראו מי הרבה במשלוח אגרות חזותיות. מוסדות ציבור, קיבוצים, מושבים וישובים ואנשים פרטיים בעלי זהות והשקפת עולם מובהקת. גם תעשיית הגלויות שכוונה ל"עולם הילד" לא נפקד מקומה. תעשיית אספנות הברכות פרחה, עד שנדמה היה שחלק מהמוטיבציה ליצירתם של אגרות הברכה הנוצצות היה לכבוש את לב יצר האספנות של ילדי ישראל.
מופע צה"ל "בשנות הטובות".
גלויה שהופקה לאחר מלחמת ששת הימים |
מה עומד אחרי הצורך הזה לאחל לאוהבנו ברכות ואיחולים באמצעות פלוגת חיילים הצועדת בסך לקול תרועת חצוצרות ותופים?
מלחמת ששת הימים כאילו תוזמנה לקראת ראש השנה תשכ"ח. שלושה חודשים מאז סיומה ביוני 1967 הספיקו (בין יוני לחגי תשרי) לבעלי היוזמה, שיכורי הניצחון והלהט המשיחי להפיק אלבומי ניצחון, מפות חדשות של גבולות ישראל הגדולה, ואגרות ברכה לשנה החדשה שהמוטיב המרכזי שבהן הוא ניצחונו המזהיר של צה"ל במלחמה, בשילוב תשמישי קודש עטופים בטנקים ומטוסים יורקי אש. לא סתם ניצחון אלא ניצחון משיחי, שבא להחזיר "עטרה ליושנה". הכותל המערבי, קבר רחל ( על גלויה שהופקה לאחר ששת הימים בו נראה ג'יפ צבאי עם חייל חמוש למרגלות קבר רחל, נכתב: "קול ברמה נשמע, רחל מבכה את גיבוריה"), מגדל דוד וחומות העיר העתיקה, ספר תורה מפואר אלה ועוד שמשו תפאורה מתאימה למשלוח הברכות והאיחולים. החלוץ הבונה את הארץ פינה מקומו לחייל המנצח. מגדל המים הקיבוצי התחלף עם מגדל מצודת דוד על חומת העיר העתיקה. יש אתוס חדש שסביבו נרקם נרטיב היסטורי. נרטיב בו השופר של הרב גורן והרטייה השחורה סביב עינו של משה דיין נהפכו למוטיב מוביל בשרשרת עולם דימויים חדש. שיכרון הכוח השכיח את המחיר שהמלחמה גבתה. לא זכורה לי אף אגרת ברכה מבית מדרשה של התנועה הקיבוצית שצהל וניצחונותיו עומדים במרכזה. התנועה הקיבוצית נמנעה ביודעין מלהשתמש בדימויי מלחמה באגרות הברכה שלה. קיבוצים שבהם התנהלו קרבות עזים בתש"ח ובגבורה הצליחו לעמוד מנגד, ציינו לפרקים אנדרטאות שהוקמו לזכר הנופלים (נגבה, יד מרדכי, חוקוק וכו'), אך לא צהלת מנצחים מרופדת בפתיתי זהב. "בנפול אויבך אל תשמח" (משלי כד יג) נאמר, ואנו במסעות הניצחון שלאחר המלחמה, שכחנו זאת!
קול ברמה נשמע, רחל מבכה גבוריה, 1969 |
מה בדיוק אני מאחל לידידי כאשר אני שולח להם דימוי מפחיד ומאיים של טנק שחור מסתער קדימה אפוף "תמרות אש ועשן" על שלל נצנוציו הזוהרים הבוקעים מתוך השחור ולהבות האש. האירוניה שבגלויה מתעצמת כאשר מצידה השני נכתבו איחולים לבביים אל צוות יהודי ערבי בספריית השלום בגבעת חביבה:
"שתהיה באמת שנת שלום ושלוה, שנה טובה ומבורכת של אחווה ודו-קיום".
איזה ברכה עומדת מאחורי אוניית קרב על תותחיה במפרץ אילת?
אפשר למצוא צידוק כזה או אחר לטובת הדימוי הצבאי. הכוח שבגינו משיגים את השקט ולימים אף את השלום. כבוד לאלה ששומרים על הגבולות ומשליחים נפשם מנגד.
לדעתי המטרה פשוטה יותר. לא רוממות דמותו, גבורתו וערכיו של צה"ל עומדים לנגד עיני המחליטים איזה דמות תהייה לאגרת הברכה. הצבא הוא מהנושאים היחידים שיש סביבם קונצנזוס והסכמה לאומית רחבה. יוצרי האגרות חיפשו נושא שיגביר פשוטו כמשמעו את מכירתם. סביב דימויי הצבא עומד שיקול מסחרי גרידא. מכירתם לציבור הרחב של אגרות ברכה בכמות גדולה.
זכורות לי "גלויות ברכה צבאיות" שהופקו סמוך לקום המדינה, צנועות יותר, תצלומי שחור לבן בהן מתוארים חיילינו כשוחרי שלום מובהקים. אגרות ברכה אנטי מיליטאריסטיות. חיילים שלא חוששים להראות כאחד האדם. חייל האוחז בטוריה על שכמו ובידו רובה. או לחלופין חייל במעיל שינל עם כובע גרב ורובה צ'כי על כתפו, מחבק בחום את ילדו הקט הנמצא בזרועות אמו. חברת, פלפוט הרצליה" (1) מקפידה לתאר את הצבא בדמותו המאוד לא צבאית, נערות-חיילות המנגנות בגיטרה בהיאחזות הנח"ל. או אותה חיילת עם חיוך רחב ושניים צחורות המנגנת באקורדיון. "שנה טובה" כתוב על הגלויה ולא יותר. כי מה צריך עוד הבן אדם כשיש לו חיוך של נערה וצליל אקורדיון? זכורה לי במיוחד גלויה בה מתוארת חיילת – מורה במעברה של שנות החמישים-שישים. איזה תפקיד חינוכי עמס על שכמו הצבא כאשר ייסד את "צבא המורות".
מצעד צה"ל בירושלים המאוחדת, יום העצמאות תשכ"ח |
אלה שבחרו בטנק ובמטוס, באוניית הקרב או במצעדי הניצחון, כמקור לאיחולים וברכות לשנה החדשה, לא היו רגישים דיו לאסוציאציות הקשות שהן מעוררות בחלקים לא מעטים מהציבור. הצבא הוא כורח המציאות, הוא לא משאת נפש. הלוואי שלא היינו זקוקים לו. לאוהבי הייתי מאחל שיגיע היום בו לא נזדקק יותר לצבא, ותתגשם נבואתו של ישעיהו בן אמוץ: "וכיתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה".
ולשאלה בפתח הדברים: מה עומד אחרי הצורך בהעמדת הצבא וניצחונותיו כמוטיב משמעותי בשיח הגלוי באמצעות הגלויות? התשובה לשאלה היא עניין לפסיכולוגים וסוציולוגים. אני מפרש את הדברים כך: חברה באשר היא, קל וחומר מדינה, זקוקה לסמלים שאפשר לחנך ולהתחנך לאורם. לסיפורים שבונים היסטוריה של עם. מלחמת השחרור, מלחמת סיני ולאחריה מלחמת ששת הימים סיפקו צורך זה. הגלויות שנשלחו בראש השנה היו חלק מהמסע לגיבוש נרטיב העוצמה, היכולת, והזכות ההיסטורית על חלקי ארץ ישראל. ההזדקקות לדימויים צבאיים הם חלק מתהליך "ההתבגרות" של עם ומדינה. חלק משינוי התדמית ההיסטורית של העם היהודי, ששנים על שנים לא היה לו כוח מגן, לא היה לו צבא. והנה כאן במדינת ישראל משתנה המציאות סוף, סוף יש לנו צבא.
כמדומני שכיום אנחנו נזקקים פחות ופחות להוכחת הצבאיות הישראלית (שנהפכה לעובדה מוצקת וקיימת) בדימויים החזותיים ככלל ובאגרות הברכה ל"שנה טובה" בפרט.
יובל דניאלי.
הערות:
- חברת "פלפוט – הרצליה". במרץ 1934 מגיעה משפחת דורפצאון, (יהודה וטרודה) מגרמניה לא"י. יהודה דורפצאון למד את נושא הדפוס עוד בגרמניה והתמחה בייצור גלויות. המשפחה מגיעה לארץ ישראל עם ציוד ומכונות, ובונה את ביתה בהרצליה. השם "פלפוט" נגזר מראשי התיבות של "פלסטיין פוטו". בשנות השישים מציעה "פלפוט" לקיבוצים להפיק גלויות לשנה טובה. כיום מנוהל המפעל ע"י הבנים לאחר פטירת ההורים.