לכבוד חג השבועות, על יצירתו של יחזקאל
קמחי ז"ל (1918-1994).
מגילת רות –
קבלת השונה והאחר.
כאשר אני נזכר
ביחזקאל קמחי הצייר, עולה לנגד עיני ספרו המאויר "מגילת רות"
(ספרית פועלים
, המדור לאמנות – 1962). מה מתקשר יותר עם חג השבועות מאשר קריאה במגילת רות ? (1) יחזקאל קמחי אהב את השיבולים, את השדות ואת
טנא החג המלא בכל טוב משפעת הארץ.
 |
| עטיפת הספר "רות", יחזקאל קמחי, הוצאת ספריית פועלים, 1962 |
שנות
החמישים-שישים של המאה שעברה, היו שנות קציר השעורים של קמחי. הוא הרבה באיורים
וציורים בהם מוטיב מרכזי הוא חג הביכורים. לכבוד ראש השנה תש"ך הוציאה ספרית
פועלים (באותה עת יחזקאל קמחי היה הגרפיקאי- מאייר שלה), אוגדן ברכה שבתוכו מקבץ
של 5 ציורים בשחור לבן סביב נושא חג הביכורים (הציורים מהשנים 1956-1957).
בהשפעת איוריו
למגילת רות מצייר קמחי בשנות השישים של המאה העשרים את גלויות השנה טובה של קיבוצו
יקום. אני מביט באיוריו של קמחי שנעשו
לפני חמישים שנה ומנסה באמצעותם לפענח את "חידת יחזקאל". מי שמכיר את
ההיסטוריה האישית של קמחי מבין שהיהודי שבו ליווה אותו לכל אורך הדרך. יחזקאל מעיד
על עצמו: "אני קודם כל אמן יהודי".
יחזקאל נולד בשנת 1918 בסטולין שבפולין. "סטולין הייתה ברובה עיר יהודית, אבל היו
שם גויים, איכרים ביילו-רוסים. אם אחד הגויים היה רב עם שכנו, הגוי היה מצית את
ביתו ובתי היהודים היו עולים באש. אני כילד ראיתי וזוכר את השריפות. פתאום העיירה
עולה באש. השמים אדומים. אז תאמר ודאי שהתמונות האדומות הן אותו זיכרון השרפות"
(שמואל בונים, ראיון עם האמן במוניטין, דצמבר 1988).
 |
| "חג הביכורים" מתוך אוגדן שנות טובות בהוצאת ספריית פועלים |
נחזור מהשריפה
האדומה אל מגילת רות. כיצד מחברים ביניהם. אין ניגוד גדול יותר מאשר ציורי השרפה
הגדולה של עיירת ילדותו מול ההתחדשות ורוח הפיוס , החסד והחמלה שבמגילת רות.
הביטוי האבסטראקטי באדום בוהק של אש הזיכרונות מילדותו, שורשי עצי היערות העולים
בלהבות שאת כאב עוצמתם אי אפשר לתאר באופן מוחשי, לעומת הרישום הפיגורטיבי של רוח
האדם והקבלה שבמגילת רות.
רישומיו למגילת רות מתחלקים לשני סגנונות. סגנון
הרישום הקווי העדין והטהור המתכתב ביודעין עם שני אמני רישום מעולים כפיקאסו ומאטיס
ורישומים בטכניקה שונה, המבוצעים במכחול ובצבע שהודפסו בספר בשחור לבן. המפגש בין
שני הסגנונות השונים כל כך בטכניקה מובנת לי נוכח הרצון להראות מחד את החומריות
שברגבי האדמה ושדה השיבולים ומאידך את עדינות וגדלות הנפש של נעמי ורות.
מדוע בחר
יחזקאל קמחי, בסיפור מקראי מאוד ישראלי שטוף
שמש ושיבולי זהב ונוף פסטוראלי של שדמות בית לחם. מדוע בחר דווקא בסיפור מקראי
שדמויות נשים הן
גיבוריו ?
כמי שחווה את
תקופת השואה על בשרו מגלם יחזקאל באישיותו
שניות תמידית בין הגלות לגאולה, בין השואה לתקומה. ברור לי שמול השורש
הבוער האור של בית לחם הוא ההתחדשות. מגילת רות היא אם כל התקוות.
הביטוי הישראלי
המקורי והמובהק ביותר ביצירתו בהקשר של מגילת רות
הוא לדידי התמליל של המגילה שכתב
קמחי ביד אמן . בספרון קטן שיצא על יצירתו בהוצאת ספרית פועלים כותב ד"ר צבי
זהר בהתייחסו למגילת רות: "בעבודתו זו נתגלתה בייחוד אהבתו את האות העברית
וכושרו הבלתי מוגבל לשלוט בכתיבה תמה בכל סגנונותיה תוך שמירה על הכלים
האסתטיים-המודרניים מזה, ונאמנות למקורותיה העתיקים של האות העברית- מזה".
להבדיל מציורי
השורשים האדומים המכילים בתוכם מטען רגשי עמוק ולכן הם גם עמוסים בשכבות של צבע
טעון באסוציאציות , הרי יצירתו הרישומית מבוטאת כדבריו בקול דממה דקה. "מה
שיש להגיד בציור – צריך שיאמר בשקט".
השקט,
הסולידיות שברישומיו הם ניגוד עקרוני מהותי לצעקה הגדולה שבציורי השמן שעל הבד.
 |
| קציר שעורים |
הנווד היהודי
הקלאסי, איש קטן קומה , מרושל בלבושו, נאלץ
לברוח מעיר הולדתו סטולין אל הגלות הסובייטית. יחזקאל נאלץ כדי לשרוד, לצייר
בריאליזם מוקפד וסוציאליסטי את מנהיגי האומה הסובייטית בזמן שהותו בברה"מ
במלחמת העולם השנייה. יחזקאל שהעולם לא קיבל אותו , זה שאמר לו מה לצייר וכיצד לחיות. כאשר הוא מגיע אל הארץ שטופת השמש, אל "שדות
בית לחם המקראית" הוא מראה לנו
בבחירתו את מגילת רות שאפשר גם אחרת. שיש אופציה של קבלה מול דחייה. שיש ערך למושג
-נאמנות. באמצעות הדבקות של רות בנעמי, אם בעלה המת יותר מורה לנו המגילה שקיימת
יכולת להכיל בקרבנו את השונה והזר ולקבלו כמו שהוא גם אם הוא נמוך ולא נאה, מרושל
וגלותי, גם אם הוא דובר יידיש ורווק מתבודד, גם אם הוא צייר מוזר ששערו ארוך כשל
בוהמיין, ושמו יחזקאל קמחי. נדיבות ההכלה
הזו סופה להגיע אל המלוכה והנחלה, אל זרע בן דוד.
בבחירתו של
קמחי במגילת רות כמוטיב מרכזי ביצירתו הוא קובע: לכולם יש מקום תחת השמש. מגילת
רות היא בחירה הומניסטית, אנושית ולהשקפתו של קמחי גם מאוד יהודית.
יצירה
המצפה לגאולה.
 |
| שיבולת בשדה |
בשנת 1971
נבחר יחזקאל קמחי עם עוד שני אמנים ישראליים (שרגא ווייל, ונחמיה עזז) לייצג את
תרומתה של ישראל למרכז התרבותי ע"ש
הנשיא קנדי בוושינגטון. קמחי רשם על 24 לוחות
מצופים בבדים את האליגוריה שלו על תחיית ישראל. כאשר חיברו את הלוחות התקבל קיר
ענק באורך של 28 מ' ובגובה של 3 מ' . למרות שהרישום הוא מופשט
מבחינים בו במוטיבים הידועים של קמחי. סולמות יעקב, רימונים. זיתים ובדמויות
אנושיות, מוטיבים שביטאו את רוחה של ארץ ישראל ואת נופיה.
לפני שנה
הוחזרו הלוחות המאוירים לקיבוץ יקום. כיום הם מאוכסנים בארכיון הקיבוץ כאשר אין אכסניה שיכולה להציגם
בגלל גודלם.
גם שיקום הרישומים
עולה בסכום עתק. יחזקאל זכה ש"הוושינגטון פוסט" יקדיש ליצירה מאמר אוהד
ובמיוחד על הקשר בינה לבין המיסטיקה היהודית, הזוהר והקבלה.
יצירתו של
קמחי מצפה לגוף האומנותי שיאות לקבלה, לשמרה ולהציגה ברבים. כיום היא ספונה במחסן
בקיבוץ יקום להנאת קירותיו.
הערות:
1 – על פי
המסורת נהוג לקרא בשבועות את מגילת רות באשר היא מתרחשת בתקופת הקציר תקופת חג
השבועות. פרוש נוסף: יאה שבחג מתן תורה הוא חג השבועות יקראו במגילת רות שכל כולה
גמילות חסדים.
יובל דניאלי