בין להבות "סטולין" למגילת רות


לכבוד חג השבועות, על יצירתו של יחזקאל קמחי ז"ל (1918-1994).

מגילת רות – קבלת השונה והאחר.
כאשר אני נזכר ביחזקאל קמחי הצייר, עולה לנגד עיני ספרו המאויר "מגילת רות"
(ספרית פועלים , המדור לאמנות – 1962). מה מתקשר יותר עם חג השבועות מאשר קריאה במגילת רות ? (1)   יחזקאל קמחי אהב את השיבולים, את השדות ואת טנא החג המלא בכל טוב משפעת הארץ.
עטיפת הספר "רות", יחזקאל קמחי,
הוצאת ספריית פועלים, 1962
שנות החמישים-שישים של המאה שעברה, היו שנות קציר השעורים של קמחי. הוא הרבה באיורים וציורים בהם מוטיב מרכזי הוא חג הביכורים. לכבוד ראש השנה תש"ך הוציאה ספרית פועלים (באותה עת יחזקאל קמחי היה הגרפיקאי- מאייר שלה), אוגדן ברכה שבתוכו מקבץ של 5 ציורים בשחור לבן סביב נושא חג הביכורים (הציורים מהשנים 1956-1957).
בהשפעת איוריו למגילת רות מצייר קמחי בשנות השישים של המאה העשרים את גלויות השנה טובה של קיבוצו יקום.  אני מביט באיוריו של קמחי שנעשו לפני חמישים שנה ומנסה באמצעותם לפענח את "חידת יחזקאל". מי שמכיר את ההיסטוריה האישית של קמחי מבין שהיהודי שבו ליווה אותו לכל אורך הדרך. יחזקאל מעיד על עצמו: "אני קודם  כל אמן יהודי". יחזקאל נולד  בשנת 1918 בסטולין שבפולין.  "סטולין הייתה ברובה עיר יהודית, אבל היו שם גויים, איכרים ביילו-רוסים. אם אחד הגויים היה רב עם שכנו, הגוי היה מצית את ביתו ובתי היהודים היו עולים באש. אני כילד ראיתי וזוכר את השריפות. פתאום העיירה עולה באש. השמים אדומים. אז תאמר ודאי שהתמונות האדומות הן אותו זיכרון השרפות" (שמואל בונים, ראיון עם האמן במוניטין, דצמבר 1988).
"חג הביכורים" מתוך אוגדן שנות 
טובות בהוצאת ספריית פועלים
נחזור מהשריפה האדומה אל מגילת רות. כיצד מחברים ביניהם. אין ניגוד גדול יותר מאשר ציורי השרפה הגדולה של עיירת ילדותו מול ההתחדשות ורוח הפיוס , החסד והחמלה שבמגילת רות. הביטוי האבסטראקטי באדום בוהק של אש הזיכרונות מילדותו, שורשי עצי היערות העולים בלהבות שאת כאב עוצמתם אי אפשר לתאר באופן מוחשי, לעומת הרישום הפיגורטיבי של רוח האדם והקבלה שבמגילת רות.
 רישומיו למגילת רות מתחלקים לשני סגנונות. סגנון הרישום הקווי העדין והטהור המתכתב ביודעין עם שני אמני רישום מעולים כפיקאסו ומאטיס ורישומים בטכניקה שונה, המבוצעים במכחול ובצבע שהודפסו בספר בשחור לבן. המפגש בין שני הסגנונות השונים כל כך בטכניקה מובנת לי נוכח הרצון להראות מחד את החומריות שברגבי האדמה ושדה השיבולים ומאידך את עדינות וגדלות הנפש של נעמי ורות.
מדוע בחר יחזקאל קמחי, בסיפור מקראי  מאוד ישראלי שטוף שמש ושיבולי זהב ונוף פסטוראלי של שדמות בית לחם. מדוע בחר דווקא בסיפור מקראי שדמויות נשים הן
גיבוריו ?
כמי שחווה את תקופת השואה על בשרו מגלם יחזקאל באישיותו  שניות תמידית בין הגלות לגאולה, בין השואה לתקומה. ברור לי שמול השורש הבוער האור של בית לחם הוא ההתחדשות. מגילת רות היא אם כל התקוות.
הביטוי הישראלי המקורי והמובהק ביותר ביצירתו בהקשר של מגילת רות  הוא לדידי התמליל של המגילה  שכתב קמחי ביד אמן . בספרון קטן שיצא על יצירתו בהוצאת ספרית פועלים כותב ד"ר צבי זהר בהתייחסו למגילת רות: "בעבודתו זו נתגלתה בייחוד אהבתו את האות העברית וכושרו הבלתי מוגבל לשלוט בכתיבה תמה בכל סגנונותיה תוך שמירה על הכלים האסתטיים-המודרניים מזה, ונאמנות למקורותיה העתיקים של האות העברית- מזה".
להבדיל מציורי השורשים האדומים המכילים בתוכם מטען רגשי עמוק ולכן הם גם עמוסים בשכבות של צבע טעון באסוציאציות , הרי יצירתו הרישומית מבוטאת כדבריו בקול דממה דקה. "מה שיש להגיד בציור – צריך שיאמר בשקט".
השקט, הסולידיות שברישומיו הם ניגוד עקרוני מהותי לצעקה הגדולה שבציורי השמן שעל הבד.
קציר שעורים
הנווד היהודי הקלאסי, איש קטן קומה , מרושל בלבושו,  נאלץ לברוח מעיר הולדתו סטולין אל הגלות הסובייטית. יחזקאל נאלץ כדי לשרוד, לצייר בריאליזם מוקפד וסוציאליסטי את מנהיגי האומה הסובייטית בזמן שהותו בברה"מ במלחמת העולם השנייה. יחזקאל שהעולם לא קיבל אותו , זה שאמר לו מה לצייר וכיצד לחיות.  כאשר הוא מגיע אל הארץ שטופת השמש, אל "שדות בית לחם המקראית"  הוא מראה לנו בבחירתו את מגילת רות שאפשר גם אחרת. שיש אופציה של קבלה מול דחייה. שיש ערך למושג -נאמנות. באמצעות הדבקות של רות בנעמי, אם בעלה המת יותר מורה לנו המגילה שקיימת יכולת להכיל בקרבנו את השונה והזר ולקבלו כמו שהוא גם אם הוא נמוך ולא נאה, מרושל וגלותי, גם אם הוא דובר יידיש ורווק מתבודד, גם אם הוא צייר מוזר ששערו ארוך כשל בוהמיין,  ושמו יחזקאל קמחי. נדיבות ההכלה הזו סופה להגיע אל המלוכה והנחלה, אל זרע בן דוד.
בבחירתו של קמחי במגילת רות כמוטיב מרכזי ביצירתו הוא קובע: לכולם יש מקום תחת השמש. מגילת רות היא בחירה הומניסטית, אנושית ולהשקפתו של קמחי גם מאוד יהודית.

יצירה המצפה לגאולה.
שיבולת בשדה
בשנת 1971 נבחר יחזקאל קמחי עם עוד שני אמנים ישראליים (שרגא ווייל, ונחמיה עזז) לייצג את תרומתה של ישראל למרכז התרבותי  ע"ש הנשיא קנדי בוושינגטון.  קמחי רשם על 24 לוחות מצופים בבדים את האליגוריה שלו על תחיית ישראל. כאשר חיברו את הלוחות התקבל קיר ענק באורך  של 28 מ'  ובגובה של 3 מ'. למרות שהרישום הוא מופשט מבחינים בו במוטיבים הידועים של קמחי. סולמות יעקב, רימונים. זיתים ובדמויות אנושיות, מוטיבים שביטאו את רוחה של ארץ ישראל ואת נופיה.
לפני שנה הוחזרו הלוחות המאוירים לקיבוץ יקום. כיום הם מאוכסנים  בארכיון הקיבוץ כאשר אין אכסניה שיכולה להציגם בגלל גודלם.
גם שיקום הרישומים עולה בסכום עתק. יחזקאל זכה ש"הוושינגטון פוסט" יקדיש ליצירה מאמר אוהד ובמיוחד על הקשר בינה לבין המיסטיקה היהודית, הזוהר והקבלה.
יצירתו של קמחי מצפה לגוף האומנותי שיאות לקבלה, לשמרה ולהציגה ברבים. כיום היא ספונה במחסן בקיבוץ יקום להנאת קירותיו.


הערות:
1 – על פי המסורת נהוג לקרא בשבועות את מגילת רות באשר היא מתרחשת בתקופת הקציר תקופת חג השבועות. פרוש נוסף: יאה שבחג מתן תורה הוא חג השבועות יקראו במגילת רות שכל כולה גמילות חסדים.
                                                       יובל דניאלי
                                                                  

רשימת כל המאמרים

"אוסף איתמר" – לזכרו של איתמר רשף "אורות וצללים" באמנות – דברים לחג האורים "בחצר הקיבוץ". "דברות השומר" "והייה הנטע לאות ברית בינינו ובין הארץ הזאת" "יומן אחווה" 1927-1920 "לא עיר לא כפר" מחשבה אדריכלית להווה. "מדורת השבט" "מודעה למועד" - אוסף כרזות חג בקיבוץ רמת יוחנן "מסביב יהום הסער" "מתנוסס הנס על תורן" – על דגלי השומר הצעיר במלאות מאה שנים לתנועה 1967 אומנות שעת מלחמה אבד לי רע אביבה אופז אביטל גבע אדריכל בונה תרבות אומנות במלחמה - שלושים שנה למלחמת לבנון הראשונה. אופוריה מלא המשכן אופק חדש לאופקים חדשים אור הנר המבצבץ ועולה מבין סדקי האוהל אמנות במרחב הציבורי הקיבוצי אמנות החיים אפמרה אראלה הורוביץ ארבעה יוצרים - המאחד והשונה שביניהם אריה אהרוני אריה רוטמן ארכיונו של מועמד לבגידה אשר בנארי אתר שיירת יחיעם בונים את ישראל בועז טל בין להבות "סטולין" למגילת רות בעקבות תערוכתו של עמרי טלמור בשיר ובחרט בתנועה מתמדת גבעת חביבה גבעת חביבה כיום – דף להפצה בעלוני הקיבוצים גורם אנושי גלויות הועד למען השלום בישראל גרפיקה קיבוצית דליה דנון דן אמיתי האדריכלות של מנחם באר האין סוף של המינימליזם האיש שלא הלך ב"תלם" האם קיימת גרפיקה קיבוצית האמן הקיבוצי ודרכו אל הגרפיקה הארכיון מבקר בתערוכה הגדת התשעים הגדת פסח קיבוצית הדגל האדום כאיקון אומנותי. הדימויים החזותיים שבהגדה- פתיחות מול סגירות. הזבוב על קיר ילדותנו החטיבה ההסטורית בחבצלת הטעם הקיבוצי הידיד של השדות החרושים הכרזה המאוירת המוזות לא שתקות יובל דניאלי המילה לא שוכחת המפות של נועם רבינוביץ המקצוע: גרפיקה הסמל הגראפי של הקיבוץ הסמל הקיבוצי הפעלה הציירת שלא התעלמה מהחלשים הקורא בקפה הקיבוץ בתרבות ובחברה הישראלית הקיבוץ כמותג פרסומי הקריקטורה הקיבוצית הקריקטורה הקיבוצית. הרהורי ארכיונאי מתעד הרפת כמשל - הרהורי חג הביכורים השנים המופלאות של "הפועל המעפיל". חג עצמאות חג פורים חדר אכילה ובליבו חומה טולי (שאול) באומן טנק מצופה בנצנצים. (על דמותו של צה"ל בגלויות ברכה לשנה טובה) יד יערי יד יערי יום יום יד שניה יובל דניאלי יוחנן סימון יוסי וסיד – נופי אשליה אורבניים יניב שפירא יסטוריה במבט אדריכלי ישראל פיינמסר כנס גבעת חביבה השלישי לבנות ולהיבנות בה לוח המודעות הקיבוצי ליאון המדפיס לירות בתוך הנגמ"ש למראית עין למראית עין – ספר צילומים חדש למתי חלילי. מאיר דרום – צילומים מארץ סין – תערוכת צילום באולם המופעים בעין השופט מועצה אזורית מנשה מנדל שרל מסע לאין קץ מעגלי שייכות מצעד השומריות מרכז אמנות גבעת חביבה מרכז אמנות משותף גבעת חביבה משה לפידות משכן לאמנות בעין חרוד מתחת לפנס מתחת לפנס 5 נפתלי אופנהיים נשף מסכות נתינה שכל כולה קבלה סמל חג הקיבוץ סמלי עצמאות עינת אמיתי עלוני קיבוץ עלי אלון עמי ואלך ענת לידרור פבל וולברג פורים פורסים פרופ' גילה בלס צבע משותף – אומנות פלסטית במרחב הציבורי הקיבוצי צוותא צילה ליס צילום אדריכלי קיבוץ הזורע קיבוץ נחשון קפריסין ראוותנות מול צניעות ראוף אבו – פנה רדכי אמיתי רודא רודא ריילינגר רוני רכב רלי אברהמי שבועות שדות שבעמק שושנה לב שי לילדנו שלוש הגדות מיוחדות לפסח שם מלחמה משתוללת כאן שותלים ורוקדים. שמואל מסטצ'קין שמחת המעשה תבנית נוף שדותיו – מחווה אומנותי לחג הביכורים תמיר קרתא תערוכה תנועתנו בקפריסין תערוכות תפריט פועלים תרבות וחברה

Google+ Followers