דילוג לתוכן הראשי

לתקן ולשמר (על שימור ציור קיר של תמר גטר בגבעת חביבה)

משקמים את הציור הגדול של תמר גטר מתערוכת "ארט פוקוס" 1994. תמר על הפיגום שהציב שי פרקש בבניין ההיסטורי המשופץ שתכנן מסטצ'קין עבור ספריית התנועה בגבעת חביבה.

לאחרונה התרחשה פעילות יצירתית ומדויקת המשמרת את ציור הקיר של האמנית תמר גטר אותו היא יצרה בספריית מסטצ'קין הנפלאה בגבעת חביבה במסגרת "פרויקט ארטפוקוס".

ארט פוקוס - 1994


בשנת 1994 התקיים בגבעת-חביבה אירוע אמנותי מתחום האמנות הפלסטית באוצרותה של טלי תמיר. הפרויקט התקיים במסגרת מפעל ארצי בשם "ארט פוקס" שהתרחש בחללי תצוגה שונים ברחבי הארץ, ובכוונתו היה להפגיש את האמנות הישראלית העכשווית עם אוצרים נחשבים בעולם שהגיעו במיוחד לאירוע נרחב זה. טלי תמיר האוצרת החדשה של גלריית הקיבוץ דאז (1994) הזמינה שורה של 25 אמנים ואמניות , יהודים וערבים , קיבוצניקים ועירונים להציג בגבעה מתוך התייחסות אל מקום התצוגה. "לעמוד מול ההר, קיבוץ בגוף ראשון , פרויקט יהודי ערבי, פיסול בחוץ" נקראה התערוכה. קטלוג מעניין הופק לרגל התערוכה עם תובנות אוצרותיות של תמיר הן על מכלול התערוכה והן על כל אמן ויצירתו.

אחת האמניות שהוזמנה להשתתף בפרויקט הייתה תמר גטר שציירה בחלל הספרייה הפנימי, לגובה של - 9 מ.' ציור קיר שהצבע השולט בו הוא כחול עמוק ומיוחד. עם השנים התברר שהצבע הכחול מתקלף והציור בסכנה קיומית. הוחלט לעשות מאמץ כדי לשמרו לדורות הבאים, בעיקר בגין ערכו היצירתי אמנותי , והיותה של תמר גטר מהיוצרות החשובות והמובילות בארץ.

לפני שאגש למעשה השיקום (רסטורציה) שהוא פרויקט בפני עצמו, כמה מילים על היצירה של גטר.

מה ששבה את עיני היא הנוכחות השלטת של הכחול העמוק המיוחד שיצרה תמי גטר ביצירתה. הכחול לקח אותי למחוזות רבים ואף רחוקים. אל תנועות הנוער (חולצה כחולה והיא עולה על כל העדיים...), אך גם מעבר לכך. אל מעמד הפועלים והתמימות אידיאולוגית שהתפוגגה ופסה מהעולם. אל מחוזות האוטופיה והמשמעות הקוסמית של הכחול. הכחול של גטר מתכתב ביודעין עם הכחול המושגי של אייב קליין (1928-1962 , אמן צרפתי שנפטר בגיל 34 ). במרכז היצירה כמו שטים ללא גבולות במרחב השממי של הכחול שני ראשי נערים עטורי כובעי ליצנים, רשומים בגיר לבן (המהדד את את השרוך הלבן שבחולצה השומרית). חורצים לשון במבט גרוטקסי מלמעלה אל המתבוננים ביצירה , כמו מתריסים כנגד המשמעת המסדרית החמורה של הקולקטיביות הרעיונית האידיאולוגית.

אפשר להפליג בתיאורי הפרשנות על יצירתה של גטר, ולהוסיף תובנות מטעם המתבוננים ביצירה. אין חולקים על חשיבותה ועל עוצמת נוכחותה. טוב עשו אנשי "חבצלת" בעידוד האוצרת טלי תמיר שהתגייסו בעזרת המועצה האזורית מנשה, להציל את ציור הקיר מכליה. עוד הערה: הציור נמצא בספרייה שבנה האדריכל שמואל מסטצקין בראשית שנות החמישים בגבעת חביבה, מבנה שאני מעריך אותו כאחד החשובים והמרשימים בתכנוניו של האדריכל. מבנה רב פאות (12 במספר) המתנשא בצניעותו לגובה של שלוש קומות (כ – 12 מ' בסגנון הבאוהאוס) ובמרכזו הפנימי לאורך הקומות ובמקביל לגרם מדרגות פנימיות, נמצאת יצירתה של גטר. בחירתה של גטר בספריה שמטבעה בסמינריון כמו גבעת חביבה , מאכלסת במסגרתה את ספרי האידיאולוגיה והאמונה של "ציונות, סוציאליזם ואחוות עמים".

הכחול של תמי גטר.


תמי גטר לוקחת אותי אל המסורת הכנסיתית מהמאה ה – 17. הטכניקה היא "טמפרה-שמן". טכנולוגיה של צבע שהשתמשו בה בעיקר על משטחי עץ. מספרת על ההרכב הכימי של הצבע והפגמנט הנוצק בתערובת שהתוצאה הסופית שלו מאפשרת עבודה בגווני שקיפות רחבים. מצבע שקוף עד אטום. את הטכניקה למדה מאמן העוסק בתחום בגרמניה. נוצר בידיה כחול זוהר ועמוק. "האולטרה מרין מתחיל לחייך" , אומר גטר .

הנערים הגרוטסקיים , לדבר האמנית מסמלים בהצדעתם ובלשונם השלוחה, המתריסה מול המציאות הצבאית טרם יציאה לקרב. אפשר לראות בהם גם תזכורת ליתמות האוטופית.

" רציתי להעיר ביחס לתצלומי הנערים. הם לקוחים מאלבום של חייל מתוך קבוצת תמונות של טרם הגיוס כאשר הבחורים הצטלמו בג'סטות גרוטסקיות, העוויות והצדעה של 'אנו הולכים למות', או המוציאים להורג' " (מתוך מכתב של גטר שנשלח ב-15.10.2021).

מעל תמונת ראשי שני הנערים שטים, נעים במרחב האינסופי הכחול שרידי האדריכלות של קובה פינקרפלד, זה שתכנן בשנות השלושים את בית התנועה במרחביה. חומרי ארכיון אישי שנמצאו זרוקים בחוסר אחריות הגובל בשערורייה, ברחוב ליד פח אשפה תל אביבי והגיעו אל הסטודיו של גטר.

מעשה השיקום

משרד "מורשת" בירושלים התורם לשימור המורשת ברחבי הארץ ובעזרה תקציבית של "חבצלת" והמועצה האזורית מנשה, גויסו המשאבים והתחיל מבצע שימור הקיר. הרעיון אושר תוך כדי מגפת הקורונה, שלא הקלה על מציאת זמן מתאים לביצוע השימור. מי שהופקד על פיקוח השימור הוא סטודיו "תכלת" לשימור, בפיקוח ישיר של שי פרקש.

מזה 22 שנה עוסק שי פרקש בשימור ושחזור ציורי קיר (סטודיו "תכלת" ששי פרקש הוא מבעליו, שחזר כבר למעלה מ-400 ציורי קיר ברחבי הארץ). שי עצמו הגיע אל המקצוע דרך תעשיית המכחולים והמברשות, וכלי ציוד נוספים למעשה השחזור של ציורי קיר ואמנות. העסק המשפחתי הכניס אותו לתחום השימור. שי גאה ביכולות הטכניות שלו ובלמידה הבלתי פוסקת בארץ ובחו"ל של טכניקות השימור המגוונות שמתפתחות ומשתכללות עם הזמן. כאשר נתקל שי וצוותו בבעייה טכנית של חומר הזקוק לשימור, הוא לומד אותו על בוריו. מפעל השימור של שי, מעסיק בו זמנית בין שמונה לעשרה משמרים העובדים בכל הארץ, משחזור שרידי ציורים עתיקים וישנים שישני הזמן נגסו בהם ועד עיצובם של קירות חדשים.

אני יושב לשיחה עם שי פרקש במקום השחזור, בספרייה בגבעת חביבה. על פיגומי האלומיניום המיוחדים, שניתנים לשינוי תמידי, נמצאות תמר גטר האמנית שלקחה על עצמה את הצביעה בפועל של מה שדרוש לשחזר ולתקן, ולידה אחת המשמרות מסטודיו "תכלת". תמר עוסקת בעצמה במלאכת הצביעה כדי להגיע לאותו כחול עמוק אותו צבעה לפני 27 שנים. התבוננתי בפליאה במעשה השחזור שנעשה ע"י שתי נשים, יוצרות שלא פוחדות מהגובה, מהקושי הפיזי, ומהלכלוך שהוא מנת חלקן במעשה השחזור.


מה המניע שלך בכל מעשה השיקום ?

שי משתומם על שאלתי המובנת לו מאליו:

"להחזיר חיים לחפצים וציורים שהולכים ומתקלים . להחזירם לדורות הבאים" !

מה החלום שלך?


- לצייר על קירות בית חדש. שי מדמיין את עצמו לא רק במעשה השחזור אלא גם במעשה היצירה של ציור קיר משלו.


מהחלום הפרטי של פרקש נחזור אל התגשמות חלום שעמד על הפרק שנים לא מועטות, שיקום יצירתה של תמר גטר. יצירה שנוכחותה בספריה לשעבר , שהיום היא חלק מבית ספר בינלאומי למנהיגות, כמו מחברת עבר להווה, ומוסיפה עוד ממד לאדריכלות הנפלאה של מסטצ'קין.

ממש עם סיום השיקום, כאשר הפיגומים עדיין בשטח , ניגשתי עם טלי תמיר לציור הקיר. חשתי בהתרגשותה, היא שהזמינה את תמי גטר לפני 27 שנים לצייר , היא זו שדחפה אחרי הקלעים לשמר את ציור הקיר, חשתי בסיפוק הגדול על פניה. טכניקת ציורי הקיר היו חלק מהשפה של אמני הקיבוץ הארצי בשעתו אותה למדו בין היתר בסמינר לציירים בגבעת-חביבה. המורה היה כמובן יוחנן סימון (אז, חבר גן שמואל) שתערוכה משלו (בשנת 2001 במוזיאון תל אביב) , מלווה בספר קטלוגי מרשים כתבה ואצרה , איך לא, האוצרת טלי תמיר.

מומלץ לבאים לגבעת חביבה לחזות ביצירתה המשוקמת של האמנית, תמר גטר.

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

תבנית נוף קיבוצו

מגמות ותהליכים באמנות הקיבוצית לדורותיה.     "אני מאמין באמונה שלמה בנשק היצירה  האומנותית-החברתית.  הצייר והפסל – כסופר                         וכמשורר – צריכים לראות את עצמם בשרשרת הזהב של הבניין,  חבלי יסוד במפעלנו. בברית זו צפון נשק עיקרי לחיינו" (חיים אתר)   "על האמן לחדור לתוך העולם, לחוש באהבה רבה את גורלם של בני אנוש ועמים. אין אמנות למען אומנות. על האמן להיות מעוניין בכל מחוזות החיים". (מארק שאגאל)                                     תוכן עניינים : דילמת האמן הקיבוצי מקורות היצירה הקיבוצית דיאלוג בין האמן לקיבוצו האקלים הנפשי בין בתי ברל לגבעת חביבה בני הקיבוץ מוזיאונים קיבוציים     בשנת תשי"ט יצא לאור בהוצאת ההסתדרות הקובץ  "על אדמתם"

האין סוף של המינימליזם. דברים לזכרו של דניאל פראלטה.

הלב נצבט לשמע הידיעה על פטירתו של האמן דניאל פראלטה חבר קיבוץ כפר סאלד (1933-2013). הזיכרונות מציפים אותי. הכרתי את פראלטה מסוף שנות השישים , ואילך. היינו נפגשים בחדר ארגון האמנים של התק"ם בדובנוב – 10, כאשר על המפגשים בינינו האמנים הצעירים ניצחה באהבה רבה לינה רובין ז"ל (גבעת חיים איחוד , רכזת המדור של אומני התק"ם).  פראלטה כך קראנו לו, הצטייר בפני כדמות אקזוטית , דרום אמריקאנית , בעלת נוכחות מרשימה, ובעלת דעה. הוא היה שייך לחוג אמני הגליל העליון, שהקימו סביב מכללת תל חי  "אימפריה" של יצירה.  פראלטה עם דוד פיין (מעין ברוך) הזוג אילנה וטולי באומן (עמיר) יגאל מירון (אילת השחר) ועוד, היו הרוח החיה בשנות השמונים סביב מפגשי האומנות בת זמננו בתל חי. הם היו אלה שהעלו אותם על הבמה הישראלית והבינלאומית. פראלטה היה תמיד בלב העשייה והדאגה ליוצרים וליצירה הקיבוצית. היה דמות מרכזית יוזמת לטובת אמני הקיבוצים. זכיתי להיות נוכח בלא מעט ישיבות ודיונים בהשתתפותו, דעתו נשמעה תמיד מתוך הערכה ותשומת לב. הוא היה מהגרעין הקשה של אמני התנועה הקיבוצית שיצירתם לא רק השפיעה בסגנונ

הגדת פסח קיבוצית

הגדה לפסח  של  הקיבוץ הארצי השומר הצעיר . הגדת הפסח הנה ללא ספק החיבור היהודי המעוטר והמאויר ביותר. מתוך אלפי הגדות שהוצאו לאור בארץ ובחו"ל לאורך הדורות, לתנועה הקיבוצית חלק חשוב בהם. למעלה משבע מאות הגדות של פסח נכתבו בתנועה הקיבוצית במשך שישים שנה. (6) מאז ההגדה הראשונה שהופקה בתנועה הקיבוצית בשנת 1935 בקיבוץ גבעת-ברנר (הגדת העליות, הופקה בשיטת הסטנסיל איור: אריה (מאירהוף) חצור). אריה חצור היה היזם והרוח החיה בהפקת הגדת הקיבוץ. הוא זה שהגה ואייר את ההגדה בחרט הסטנסיל וחילק לחברי הקיבוץ עת דפי ההגדה עם קווי המתאר של איוריו כדי שימלאו אותם בצבעים. בכך נהפכה הגדת גבעת ברנר להגדה שכל חברי הקיבוץ היו שותפים לה. שמעתי סיפורים פולקלוריסטיים כיצד אחר יום עבודה קשה היו חברי הקיבוץ צובעים את איורי ההגדה לאורה עששית נפט באוהל המגורים.  ההגדות הקיבוציות ומאוחר יותר אלו שהופקו ע"י התנועות הקיבוציות היו ליצירות גראפיות שהוו נכס צאן ברזל באיורי ההגדות לדורותיהם.  האומנים שנקראו ללוות את ההגדות בציוריהם היו אלה שהתבלטו יותר באופי הגראפי - אילוסטראטיבי של יצירתם. רבים מהם נהיו בה