"מעבר לגשר" מאת : פלו שלח.
הוצאת "מורשת" (בית עדות ע"ש
מרדכי אנילביץ'), גבעת-חביבה. ספר חדש (2019) כריכה
רכה - 213 עמ'.
עריכה : עמירה הגני
עיצוב גרפי: אפרת גולן
"אני כותב פרקי זיכרונות, שבהם אני מנסה
לחבר את הילד בן השש שבי, שחי במציאות הזויה, מפחידה ומבלבלת, שתשפיע על חייו לכל
אורך הדרך – עם התובנות של אדם על סף שנות השמונים לחייו"(עמ' 12).
פלו שלח (יעקב שלזינגר) נולד בצ'כוסלובקיה בשנת
1938, ימים אחדים לפני עליית הפשיזם בסלובקיה. לאחר שחווה את איימי השואה באירופה
עלה לישראל עם קבוצת ילדים, במסגרת תנועת השומר הצעיר, והתחנך במוסד החינוכי של
קיבוץ גן-שמואל. לאחר שירותו הצבאי ביחידת הצנחנים נישא לנירה גזית והם הקימו את
ביתם בקיבוץ, בו נולדו ארבעת ילדיהם. פלו היה פעיל בולט במסגרת הקיבוץ ומחוצה לו,
ויזם פרויקטים חברתיים וכלכליים. (דברים על המחבר בדש הספר).
שחרור מחנות ההשמדה אושוויץ – בירקנאו ע"י
הצבא האדום ב-27 לינואר 1945, מסמל יותר מכל את מפלתו של הרוע הנאצי המוחלט במאה העשרים, כלפי
האנושות ככלל וכלפי העם היהודי בפרט. אושוויץ חרוטה באש ואפר, במספר על הזרוע
ובזיכרון הפרטי והקולקטיבי של העם היהודי, היא כתמרור אזהרה לרוע חסר גבולות שיש
להישמר ממנו בכל עת.
בעת שחרורה של אושוויץ שרדו במחנה כ - 7.650
יהודים חולים, הסובלים מאפיסת כוחות. ביניהם היו גם שני אחים שהיו ילדים: פלו (בן השש) ושמואליק (בן האחד עשרה) לבית
שלזינגר.
לב הספר " מעבר לגשר" הוא סיפור הישרדותם של שני ילדים, אחים ששרדו
את אושוויץ ללא הוריהם לצידם, נתמכים ונעזרים אח באחיו. הם הגיבורים של מאבק ההישרדות, לא רק כנגד
הרוע, אלא גם ובעיקר למען החיים, למען העתיד.
שבעים וחמש שנים לאחר שחרורו מהתופת , מוציא לאור הילד בן השש מאושוויץ, פלו
(יעקב) שלזינגר – שלח, ספר ביוגרפי המתאר
את קורותיו וקורות משפחתו (אחיו, אמו ואביו)
בה למקריות יש חלק משמעותי, מכריע ומיוחדת בהיסטוריה המשפחתית ובמיוחד זו
הקשורה להישרדותה של המשפחה בתקופת השואה. "כמה מזל יכול ליפול לידי משפחה
אחת ?" שואל המחבר ומשיב: "אני
מאמין ששיקול הדעת, הנחישות, עוז הרוח, כישורי ההסתגלות וחוסן נפשי – בעיקר של
ההורים, כמובן – תרמו את חלקם בסיפור ההישרדות שלנו" (עמ' 76). אמו הייתה על
סף המוות , ובכל זאת , בכוחותיה האחרונים הצליחה לשרוד את אושוויץ , את הנסיעה
ברכבת פתוחה וחשופה לקור שהובילה אותה למחנה "ברגן בלזן". אביו יצא עם
האסירים מאושוויץ לצעדת המוות, והצליח לברוח מהצעדה עם שני חברים, למרות השמירה
הקפדנית של הגסטפו. וכיצד שני ילדים קטנים נעזרים במזל. שמואליק ופלו צועדים לאורך
30 ק"מ על פסי רכבת במשך יומיים לאחר שנאלצו לעזוב את מקום מסתורם בבית
החרושת ללבנים. "ידעתי שאני חייב
להמשיך", כותב פלו. אני הסב לנכדים בגילם של שמואליק ופלו של אז, חרד לכל
מעבר שלהם את הכביש הפנימי של קיבוצי, פן יקרה להם משהו רע עליו... האם בסיטואציה
אחרת נכדיי הקטנים היו עומדים בפני הקושי האדיר ? השאלה לא מרפה, מנקרת בראש,
ומעצימה את גבורתם של כותב הספר ואחיו. מספר פלו שהיו בדרך דמויות שעזרו לשני
הילדים הקטנים בהישרדותם. בסופם של נדודי בריחה לאחר שהוסגרו לידי
"הגרדיסטים" הסלובקים הגיעו
הילדים, האחים לאושוויץ (בראשית נובמבר 1944) , לאחר מסע של יומיים ברכבת, בעמידה ללא
אוכל ואוויר לנשימה. "המזל שיחק להם" דווקא בגלל שהם היו ילדים חסרי
הורים. אחרת , היו נשלחים ישר אל המוות עם אמם. גם שם במחנה ההשמדה הם נעזרו בחייל
גרמני שהוציא אותם מצעדת המוות, לקראת נטישת הגרמנים את המחנה לאחר שהבין שאין
סיכוי שהם ישרדו את הצעדה. פלו היה בצריף
של מבוגרים שיצאו לעבודה בשעות היום. שוטט בין הצריפים לאורך גדרות התיל, ודווקא
בדידותו ,קטנותו, היא שעזרה לו.
"מחנה בירקנאו היה אפור, השמש לעולם לא זרחה
בו, השמים לא היו כחולים, ותמיד היה ריח רע באוויר" (עמ' 77). מה עובר על ילד במציאות שתיארתי ? שואל פלו ומשיב:
"הראש אמנם קטן, אבל הנפש רגישה, והיא לא אטומה למתרחש. העיניים רואות האזנים
שומעות והמציאות חודרת דרכן, גם כאשר בזמן אמת הוא אינו מבין. האם נשארות בו
צלקות, שהילד יישא כל חייו ?" (עמ' 52).
כותב פלו: "אני תוהה מה הביא אותי לקבל את
הדין, לסבול בשקט את הכאב וההשפלה. בהגיעי לאושוויץ אף אחד לא הסביר לי את חוקי
המקום ואיזו התנהגות נדרשת מילד בן שש. אך
תוך זמן קצר הבנתי כיצד עלי לנהוג" (עמ'44).
הספר מתאר באופן כמעט "אובייקטיבי", את
המתרחש. מתעד במינימליזם רגשני, באופן נטול תיאורים ספרותיים עם שמות תואר. תיאור
ממצה, פשוט, כרונולוגי. בקריאה ראשונה
תהייתי כיצד עומס של אירועים, של תחושות, בדידות וסכנת חיים תמידית , חוסכת
במילים, לא נותנת דרור לרגשותיו. אני מבין את הדילמה של אדם על סף שנות השמונים
לחייו הניגש לתאר חוויות קשות להכלה במבט וזיכרון של ילד בן שש. אולי יש בבחירת דרך
כזו של כתיבה, מההגנה על עצמו ומשפחתו... הכתיבה של פלו מצטיינת בצניעותה,
בעובדתיות שרק לאחר קריאה חוזרת השכלתי לחוש טוב יותר את מעלותיה ואת עומק תמצותה.
המסע להישרדותם של שני האחים-ילדים החל על הגשר מעל הנהר ניטרה
בסלובקיה. בשנת 2016 יוצא פלו עם משפחתו למסע שני בעקבות מסלול הישרדותו בשנת
1944.
"חצינו את הגשר על נהר ניטרה, שסימל עבורי
את הפרידה מההורים, והמשכנו בנסיעה בצד מסילת הרכבת , עליה פסענו שלושים קילומטר
מתישים, וכואבים עד ביתם של הדודים. חציית הגשר וההליכה על מסילת הרכבת חרותים
בזיכרוני ובנפשי. החזרה לשם בלוויית
אהוביי ריגשה אותי מאוד" (עמ' 210 )
הספר של פלו הוא גשר בין הזמנים בין שם לכאן. בין
מציאות של ילדות אבודה ובגרות טרם עת המחויבת כדי להישרד, לבין הגשמה אישית בחיק
משפחתו וקיבוצו.
פלו שלח כותב בספרו לא רק את קורותיו בתקופת
השואה אלה מקדיש מקום רחב לפרקי חייו ומעשיו בקיבוצו גן שמואל, בצבא, ביחידת
הצנחנים ובמלחמות ישראל. בפעילותו הציבורית ובחיק משפחתו האהובה, ובמסעותיו כעד
בפולין. בחרתי לתת מקום לילד בן השש בתקופה האפלה ביותר של העם היהודי כדי להראות
שלרוח האדם, התקווה שבלב וכדברי פלו עצמו, גם למזל בכל גיל יש מקום משמעותי
להישרדותו . ספרו של פלו הוא ביטוי לניצחון האמתי על הרוע מבלי להיגרר לסכנת
הבנאליות העורבת בכתיבה מסוג זה.
תאריך שחרור אושוויץ ב -27 לינואר 1945 הוא גם נצחונו של הילד הקטן בן השש
מאושוויץ.
הערות:
- תאריך שחרור מחנה אושוויץ-בירקנאו ע"ע
הצבא האדום מידי הנאצים הוא סמל וציון לעוד מחנות השמדה שהקימו הנאצים ברחבי פולין:
מיידנק, טרבלינקה, סוביבור,
חלמנו.
- "גרדיסטים". משתפי הפעולה הסלובקיים
שעשו מלאכתם של הנאצים והסגירו יהודים לגסטפו.
יובל
דניאלי
תגובות
הוסף רשומת תגובה