דילוג לתוכן הראשי

סיור אנתרופולוגי בבני ברק

מועדון הפנסיונרים בקיבוצי החליט לקיים סיור לימודים אנתרופולוגי בהתקרב חג השבועות, אל קהילת העיר בני ברק, בחזקת תיקון לליל שבועות מוקדם. אנחנו קבוצה של חילונים מהקיבוץ הארצי - השומר הצעיר ,  שכל חיינו התחנכנו על משנה חילונית , ליברלית ושוויונית, הגענו אל לב ההתרחשות החרדית בבני ברק לאורכו של רח' רבי עקיבא , הצטלבות הרב ש"ך , ועוד אי אלו רחובות וסמטאות הנושאות בשמם סיפור רבני (הבעל שם טוב, חזון איש, מהרש"ל, רש"י, אליהו הנביא, ועוד ) . לרבים מאתנו העיר בני ברק ידועה מהעיתונות כעיר חשוכה מלאה במלחמות קודש המתקיימים בה בין חצרות ופלגי החרדים למיניהם, שההבדל ביניהם ניכר כלפי חוץ בסגנון לבושם. לאחרונה נחשפנו להוראותיו של הרב  יעקב אריה מנחם אלתר הוא האדמו"ר מגור, והשפעתו הרבה על הרכב הקואליציה באמצעות שליחו הרב יעקב ליצמן. כאשר מדברים על בני ברק החרדית אי אפשר מבלי להזכיר את אחד מראשוני הרבנים המשפיעים בה "החזון איש" ( הרב אברהם ישעיהו קרליץ) הנחשב לאבי הישיבות בארץ-ישראל, שגם לו יד בפוליטיקה של מדינת ישראל (פגישת בן גוריון ו"החזון איש" בבני ברק בשנת 1952, בה העלה הרב את משל העגלה המלאה והעגלה הריקה).


אינני בא לנתח את המחלוקות וההבדלים בין קבוצות החרדים למיניהם בבני ברק, בין הזרם החסידי לזרם הליטאי.  אני בא לספר את מה שראו וקלטו עיני במשך שלוש שעות של ביקור קצר באזור הרחוב הראשי  ולא למה שמתרחש בתוככי העיר פנימה של העיר העשירית בגודלה במדינת ישראל.  את הסיור שלנו בבני ברק לווה ניסים בן העיר שגדל בה כילד חרדי, עבר אי אלו תהפוכות חיים אישיות, חזר בסופו של תהליך שוב אל המסגרת החרדית, הפעם לא בבני ברק אלא בסביבה פתוחה יותר המאפשרת דיאלוג חופשי יותר בין העולם היהודי החילוני לבין זה החרדי. ניסים שלקח את שרביט ההסברה נשוי לבת קיבוצי שחזרה בתשובה ושניהם במאור פנים, רצון טוב וכוונה גדולה של פיוס, ביקשו לבאר, להסביר  ולהנעים לנו את הסיור כדי שגם אנו הקיבוצניקים נבין טוב יותר את נפשם ואמונתם של אלה החיים בבני ברק, לא מתוך כוונה של החזרה בתשובה. ניסים, המדריך החרדי הוא זה שתבע את המושג "סיור אנתרופולוגי". פירוש מצוין כמו היינו קבוצת תיירים  הבאה לבקר במחוז לא ידוע בארץ אחרת כמו הודו כמשל,   הנושאת עמה תרבות אחרת. הוא הבין שלנו הקיבוצניקים החילונים להגיע לבני ברק זה בדיוק כמו להגיע לעיר זרה, לא מוכרת. בדרכנו אל בני ברק הכין אותנו מדריכנו החביב את מה שאנחנו אמורים לפגוש; הסיר חסימות, חששות, אי הבנות וצייד אותנו בקודים של ידיעה על ההבדלים בין החצרות, בעיקר לגבי הבדלי הלבוש. כאשר ירדנו במרכזו של הרחוב הראשי רח' רבי עקיבא (ע"ש התנאי רבי עקיבא שישב במקום הקרוי בני ברק כמסופר בהגדה)  נחשפנו מהרגע הראשון להבדלים. הסתובבנו ברחוב והדבר הראשון שמשך את עינינו היו ריבוי קופסאות הצדקה התלויות בכל פינה. מבקשים תרומות לעניי העיר, לצדקות, לפעילויות, לגאולת הנפש.  עוד ראיתי להפתעתי עמדות טלפונים כמו שהיו פעם בקרנות הרחובות  בערי הארץ וחדרי האוכל הקיבוציים. נראינו מוזרים משהו בנוף המקומי , זרים ושונים בלבושנו ובדרך התנהלותנו (גברים ונשים בצוותא). משני צדי הרחוב הראשי חנויות קטנות על פיהם  אפשר לדעת מה צורכים תושבי העיר החרדית. חנויות בגדים; מגבעות, חליפות , חולצות לבנות, מכנסים, כל הבגדים בסגנון שחור-לבן חרדי. "הלבוש עושה את האדם" אומר הפתגם.  שמלות כלה לנשים הצעירות. פאות שער לכלל הנשים, חנויות של תשמישי קדושה, וספרי קודש.  פה ושם קיוסקים של אוכל. מאפיה-מרכולית למכירת דברי מאפה , חנויות קטנות,  מאוד צנועות. ככלל הצניעות היא מילת קוד בבני-ברק עליה נרחיב בהמשך. חנויות הממכר נקיות ומסודרות. גם אלה שעניינם פיצוחים או דברי מתיקה. ניקיונם הוא חלק מתרבותם הפנימית. לעומתם הרחוב, המרחב הציבורי  מיד מעבר לדלת הבית,  מלא לכלוך וזהמה. כמו אמרו: "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו". לא פגשתי  בארץ עיר  שהמרחב הציבורי שלה כל כך מוזנח, לא מטופח, רחובות שבורים . הרחוב  הראשי  מלא שאריות  מכל דבר. בבני ברק היכן שביקרנו לא צומחים עצים , שיחים , דשאים ופרחים.  עוד שמתי לב שהקירות של רחובות העיר מלאים במודעות, הן של אבל המודיעים על פטרת מן דהוא. בבני ברק  לקהילתיות יש לה משקל חברתי-ציבורי.  כשמסתלק אדם מן העולם יש להודיע על כך ברבים (על מסע הלוויה מודיעים במגפון ברחובות העיר).  במקביל ובצמוד מודעות אחרות המכריזות על מפגש תורני עם רב ידוע, הגאון , האדמו"ר שליט"א, ועוד ראשי תיבות שפירושן נסתר ממני. כמובן הודעות והוראות על הלכי צניעות ושמירת חוקים ומנהגים. בבני ברק לא הולכים, אלא רצים. כולם ממהרים, בעיקר גברים בלבושם המסורתי החם ביום שרבי כמו זה שהיינו בו. רצים , כי אין זמן.  המולה בלתי פוסקת. צפופה ומזיעה. למה הם ממהרים ?  ברור: לבית הכנסת,  לבתי המדרש, לתפילה,   ללימודים, להפסקה קצרה, ושוב ללימודים. אין בטלה של זמן. אלה שיושבים על הספסלים המועטים שברחובות, הם כמה צעירים. לא ראיתי אף אדם מבוגר שיושב לנוח מעמל הדרך... ראיתי ואף השתוממתי לראות פעוטים ופעוטות בהבדלים של שנה ביניהם הולכים ברחוב ללא השגחת מבוגרים. הכבישים בבני ברק צרים והרכבים דוהרים, מבצעים אקרובטיקה. זו ממש אומנות לנסוע בינות לצפיפות ולהולכי  הרגל שהכביש בשבילם הוא דרך שגם הולכים עליה. יש לשים לב לרכבים הנעצרים לפתע, כמו לא היו חוקי תחבורה בעיר. ממש פחד על הפעוטים שלא ידרסו. למרות המהומה התחבורתית הזו המלווה גם בצפירות הוסבר לנו  שאין בבני ברק יותר תאונות, מבכל מקום אורבני אחר במדינה. כנראה שבבני ברק מתרחשים ניסים... על הכביש הראשי נעצרת בצד לא הרחק מאתנו, מכונית פאר שחורה ומבריקה, בתוכה יושב גביר חרדי עתיר נכסיי נדל"ן. ניסים אומר שעשירי העיר דואגים שלא יחסרו מקומות מגורים לאלה שאין להם.

נחשפנו לעוד תופעה ייחודית לבני ברק, כיצד סוכות  זמניות שנבנו לחג הסוכות נהפכו בעקבות מצוקת דיור למרפסות קבע שהיו לחדרים זעירים שגרים בהם. לבני ברק אין אדריכלות, הכול מקרי בה. אין תכנון וסגנון. עיר מכוערת. מה שמוביל את התנהלות העיר הם צורכי הדת והשעה. הכוללים, בתי המדרש, המוני הלומדים בקודש. בתי הכנסת והמרחב החרדי – דתי.   ברחוב צדדי שקט יחסית רח' ברטנורה, לא הרחק מהכיכר המרכזית של העיר בה מתרחשות ההתכנסויות הפומביות החשובות על עשרות אלפי האברכים הממלאים את כל הרחובות הצדדיים הצרים, הוזמנו אל בית דירות  השייך למשפחה עשירה מפרנסי העיר.   דבורה, בתו של בעל המשפחה שנפטר, נאותה בטובה לקבלנו בבית המשפחתי, במאור פנים  ובכבוד רב. הבית משמש יותר להתכנסויות השבט המשפחתיות, מאשר למגורים. האב  שנפטר היה  שייך למעמד העשיר שבעיר.  אבל כמו שמספרת בתו בגאווה רבה, למרות יכולותיו הכספיות הוא העדיף לרכוש ספרי קודש מאשר עוד רהיטים מפוארים. לדאוג לצרכי הכלל מאשר  לעצמו. הבית הוא כמו ספרייה תורנית גדולה. כולו כונניות עמוסות בספרי קודש. מאות, אולי אלפי ספרים. מסודרים ומקוטלגים, כך שקל למצוא את מה שצריך. על הקירות דיוקנאות של שושלת המשפחה לדורותיה כולל תרשים של עץ המשפחה.  ישבנו סביב שולחן גדול עטוף במפה לבנה נקיה כשלושים איש. השולחן ייעודו לקבל ולהכיל סביבו את המשפחה המורחבת בשבתות, חגים ואירועים. הבית מצטיין בניקיונו, בניגוד לכניסה וסביבת הבית המוזנחת שלא מעידה על תכנו. דבורה כבר סבתא למרות המראה הצעיר שלה. מטופחת, עברית  משובחת, עובדת בעסק משפחתי להכנת פאות, ומכירתם בחנות ברחוב הראשי. פאות המותאמות לכל כיס.  פאה טובה ומפוארת עולה אלפי שקלים טובים.  לא זול לרכוש אחת כזו. דבורה  מספרת בהתלהבות על תולדות המשפחה, מעריצה את אביה ז"ל שדאג לרכוש ספרים במקום רהיטים, על רוחב לבו של האב מול חייו הצנועים. הצניעות , כבר סיפרנו הוא קוד התנהלותי. בהמשך מתגלגלת השיחה על תפקיד מוסד השדכנות בחברה החרדית.  תהליך בחירתו של חתן מיועד הוא כמו עסק לכל דבר. הוא השקעה לדורות.   ישנם "בלשים" מיוחדים מהחברה החרדית שזה תפקידם, לספק אינפורמציה  עודות החתן המיועד, כל זאת לעתים לפני שהכלה המיועדת מודעת לתהליך. הבדיקות המדוקדקות לא נותנות אפשרות שהשידוך שלא יצליח. כיצד הוא מתרחש, ובאיזה תנאים? במגזר החרדי אין התאהבות, יש אהבה הנרכשת עם הזמן. מתרחשת עסקה שיש בה פרמטריים של לקיחת סיכונים, מציאות כלכלית, והחשוב ביותר שהחתן יהיה בן תורה. תהליך ההכרות כולל כמה פגישות חלקם בנוכחות בני משפחה.  מארחתנו מספרת על הבעל האידיאלי, תלמיד חכם שלומד מבוקר עד שתיים אחר חצות. לא מבטל זמנו על הבלי העולם הזה. האישה היא המפרנסת. אבל מה זה לעומת המאמץ שנדרש מהבעל ללמוד ללא הפסקה, הוא זה שנושא בעול תורה. 

דבורה חוזרת כל פעם בסיפוריה על אביה ראש המשפחה, על מעשי החסד והתרומות.  ומכאן קצרה הדרך לספר על הערבות ההדדית של קהילת  החרדים בבני ברק. רשת בטחון סוציאלית וחברתית קיימת בעיר. היא מקיפה את כל צורכי החיים. מחלב אם מוצצים וחיתולים לתינוק הנולד עד קורת גג לנזקקים. מעזרה לעריכת חתונה עד קבורת המת.  
יחס חסידות גור ידועה בנוקשותה  כלפי הנשים. ההדרה הנשית ברורה ומקובלת. הנשים לא מרגישות בכך שום קיפוח. דבורה המארחת שלנו ברור לה שלנשים אין יכולת לרדת לעומקו של דף גמרא. הבנת הטקסט המפולפל רחוקה מהשגת הנשים היא מסבירה זאת כמובן מאליו.  אנחנו, מצווה עלינו לפרנס את הבעל הלומד. מוציאה מכוננית הספרים ספר גמרא, פותחת דף ומסבירה לאחת הנוכחות  מהקיבוץ : נראה לך שאת מסוגלת ללמוד זאת? כאן ברגע זה הבנתי על באמת מה זאת הדרת נשים רב דורית. כה מושרשת עד שדבורה המארחת החביבה שלנו מאמינה באמת ובתמים, באי יכולתה להבין.
סיור אנתרופולוגי כולל גם את הצד הקולינרי. איך לא?  הלכנו לחנות אוכל  גדולה לממכר אוכל ביתי יהודי מסורתי בשם "שלוימל'ה" (רח' הרב ש"ך-6) עליה נרשם שהיא "הרבה יותר מקיוסק". על המדפים כל האוכל היהודי שקראתי עליו בספרים. אוכל יהודי של ממש נוסח מזרח אירופה.  תלמידים עם מגבעות שחורות וחולצות לבנות רוכשים קצת אוכל בהפסקה בין התפילות והלימודים.  השעה כבר עשר בערב. ההמולה אדירה. אין זמן . נדחקים, קונים, אוכלים. אני החלטתי להקדיש זמן להתבוננות. סיור אנתרופולוגי כפי שנקבע. היו כמה מחברי לקיבוץ שקנו קיגל אטריות.

ממה שראיתי, בני ברק משדרת עממיות, פשטות, בה רב הנסתר על הגלוי. פרדוקס ? אולי. אבל כך קלטתי אותה בסיורנו הקצר ברחובה הראשי של העיר.

יובל דניאלי – יוני 2019.   

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

הגדת פסח קיבוצית

הגדה לפסח  של  הקיבוץ הארצי השומר הצעיר . הגדת הפסח הנה ללא ספק החיבור היהודי המעוטר והמאויר ביותר. מתוך אלפי הגדות שהוצאו לאור בארץ ובחו"ל לאורך הדורות, לתנועה הקיבוצית חלק חשוב בהם. למעלה משבע מאות הגדות של פסח נכתבו בתנועה הקיבוצית במשך שישים שנה. (6) מאז ההגדה הראשונה שהופקה בתנועה הקיבוצית בשנת 1935 בקיבוץ גבעת-ברנר (הגדת העליות, הופקה בשיטת הסטנסיל איור: אריה (מאירהוף) חצור). אריה חצור היה היזם והרוח החיה בהפקת הגדת הקיבוץ. הוא זה שהגה ואייר את ההגדה בחרט הסטנסיל וחילק לחברי הקיבוץ עת דפי ההגדה עם קווי המתאר של איוריו כדי שימלאו אותם בצבעים. בכך נהפכה הגדת גבעת ברנר להגדה שכל חברי הקיבוץ היו שותפים לה. שמעתי סיפורים פולקלוריסטיים כיצד אחר יום עבודה קשה היו חברי הקיבוץ צובעים את איורי ההגדה לאורה עששית נפט באוהל המגורים.  ההגדות הקיבוציות ומאוחר יותר אלו שהופקו ע"י התנועות הקיבוציות היו ליצירות גראפיות שהוו נכס צאן ברזל באיורי ההגדות לדורותיהם.  האומנים שנקראו ללוות את ההגדות בציוריהם היו אלה שהתבלטו יותר באופי הגראפי - אילוסטראטיבי של יצירתם. רבים מהם נהיו בה

קשר מתמשך | יובל דניאלי

התערוכה מתקיימת בגלריית " האטלייה של שרגא " בקיבוץ העוגן. אטלייה - מרחב תצוגה המשמר/מתעד/ומציג מיצירות האמן שרגא ווייל. שרגא ווייל ויצירתו הם מופת לדרך בה אנחנו בארכיון ובחטיבת האומנות שבה חפצים ללכת. הקשר שלנו עם יצירתו של שרגא מתפרש על עשרות רבות של שנים. בכספת הארכיון נשמר היהלום שבכתר מבחינה תנועתית, איורי "דברות השומר" ששרגא אייר בבודפשט בשנת 1946 לאחר המלחמה, כהוכחה שתנועת "השומר הצעיר" שבמסגרתה פעל, חייה ונושמת גם לאחר השואה. מבודפשט שבהונגריה נקראו שרה ושרגא ע"י פעילי התנועה באירופה לפראג, למשימת חייהם; ללוות קבוצת נערות ונערים פליטי שואה אל עבר ארץ ישראל. הדרך התארכה חודשים רבים. בעקבות לחץ של שלטונות המנדט הבריטי, נאלצה הקבוצה על ילדיה ומדריכיה להתעכב 8 חודשים בבלגיה. שם נוסדה סדנת 'תו-נו' (תוצרת נוער) ששרגא היה ממדריכיה המרכזיים. סדנה שמטרתה הייתה שיקום נפשות הנערים באמצעות יצירה. בהמשך תלאות הדרך נתפסה אוניית המעפילים "תיאודור הרצל" ע"י הבריטים, שעל סיפונה קבוצת הילדים ומלוויהם עם שרגא ושרה ביניהם. הם הועברו לאי ה

הסמל הגראפי של הקיבוץ

סמל הפלמ"ח, הכי קרוב לקולקטיב הקיבוצי תלמים ומגדל מים, בתים ועצים. סמלים אופייניים לקיבוץ  ההיסטוריה מלמדת אותנו שהאנושות לאורך שנות קיומה נזקקה לסמלים. לאיקונים שמגדירים זהות וטרטוריה. כך גם ראשיתן של תנועות הנוער הציוניות באירופה, שהטקס והסמל היו חלק מרכזי בהווייתן, מורשת מתנועת הצופים (סקאוט) של ראשית המאה העשרים.  הקיבוץ כחברה אידאולוגית לא נזקק בראשית דרכו  לסמלים חיצוניים. לא זכור לי על המנון ודגל משותף לתנועה הקיבוצית. לא ידוע לי על סמל שמגדיר את רעיון הקומונה השיתופית. הקיבוצים היו עסוקים בהקמה, בבניית חברה שיתופית חדשה ובהישרדות!  עבודת האדמה פרי משנתו של א. ד. גורדון הייתה לסמל של עשייה.  המייסדים מדגניה לא התפנו לסמלים גרפיים.  היו דמויות נערצות שהוו תמרורי דרך. שלאורם התחנכו ודעתם נשמעה ברבים. הדמויות היו לסמל. יוצא מהכלל היה גדוד העבודה, ע"ש טרומפלדור. עצם קביעת השם היה במהותו מעשה סמלי. גדוד העבודה נזקק לסמל גרפי מכוון שלא הייתה לו טרטוריה מוגדרת. לא הייתה לו פיסת קרקע משלו. הוא היה זקוק להגדרה גרפית שסביבה יתלכד הגדוד, תחליף לנקודת קבע .