סמינריון השומר הצעיר "גבעת-חביבה" (ע"ש הצנחנית חביבה רייק, חברת קיבוץ מענית) הוקם בשנת 1949 על שטח מחנה צבאי בריטי (שהוקם בשנות העשרים) ושהייה חלק מאשכול מחנות צבאיים בריטיים באזור מנשה. זקני התנועה מספרים שהשטח נמסר לקיבוץ הארצי - השומר הצעיר, בהוראת ראש הממשלה דוד בן גוריון , כ"פרס ניחומים" על אי שיתופה של מפ"ם בממשלה הראשונה שלאחר הבחירות הראשונות. גבעת-חביבה שימשה אכסניה לסמינרים וימי עיון של ארגון אמני הקבה"א. יחד עם זאת התבקש מקום קבע בו תתרחש פעילות אמנותית יצירתית לצד הנחלת רעיונות אידיאולוגיים - קיבוציים.  |
| האמן אריה ימבורג |
הייתה לי הזכות להיות שותף במימוש רעיון זה בו תרבות ואידיאולוגיה שוכנים באותו סמינר. הגעתי לגבעת חביבה עם מזכיר ארגון האמנים התנועתי האמן אריה ימבורג (רבדים) בשנת 1986 עת ששמשתי כפעיל במחלקת החברה של הקבה"א (הייתי מעורב בנעשה בארגוני האמנים התנועתיים וחבר בוועד המנהל של גלריית הקיבוץ). חיפשנו מקום למימוש הרעיון. נכנסנו למבנה לבן גדול שנראה מתאים. היה זה האנגר לבן (ששימש בעברו כמחסן וסדנא לרכבים צבאיים בריטיים) מלא בפסולת תעשייתית של מפעל "גלעם". הבנו את הפוטנציאל הגלום במבנה, אם וכאשר הוא יפונה.
הרעיון גולגל הלאה אל החלונות הגבוהים, ולשמחתנו אושר. אל ניהול הפרויקט גויסו הזוג באומן (אילנה וטולי) מעמיר שהייה להם ניסיון מצטבר מוכח בהפקת פרויקטים אמנותיים וחינוכיים. אל תכנונו הפיזי של המקום והכשרתו למטרתו החדשה, הצטרף אדריכל הגבעה, חיליק ערד (סער) שבהנחייתנו תכנן את החלוקה הפנימית וחזון העתיד של המרכז (קומה שניה של גלריה).
הוקם צוות הקמה למרכז בריכוזה של אילנה באומן. אני מוניתי על הקמתה של הגלריה ובמשך 7 שנים הייתי האוצר שלה. המרכז התפתח והשתנה תוך כדי תנועה.
החזון של המרכז לאמנות עמד מן ההתחלה על
שיתוף פעולה אזורי ביו תושבי האזור יהודים וערבים. חילונים ודתיים,
קיבוצניקים ובני מושבים. באמצעות היצירה ביקשנו לקיים חיבורים ושותפויות שיקטינו
זרויות וחששות. רצון זה לא פג עם השנים, בעשרים השנים בהם ניהלה אתי עמרם את
המרכז; להפך הוא הפך למוטו המרכזי של המקום; כי בכוחה של האמנות ליצור גשרים
ומסילות אל הלבבות.
גם היום שבעים שנה לאחר סיום המנדט הבריטי בארץ ועזיבתו את המחנות הצבאיים, אפשר לראות את ההיגיון האדריכלי של המחנה. על שתי שדרות האיקליפטוסים עבות הגזע ורבות השנים. (מצפון לדרום, וממערב למזרח), את משטחי האספלט והבלטות ששמשו למסדרים. את האדריכלות הפנימית של המרכז לאמנות שלא השתנה בייסודו עם החלונות הקטנים הקרובים לגג המאפשרים תאורה טבעית לא מסנוורת.
המרכז פעל ברב גוניות מרשימה. כיתת אמנות לתלמידי תיכון (י-י"ב), קורסי מבוגרים אחה"צ בתחומי יצירה (צילום, הדפס, ציור, פיסול, תכשיטים וקרמיקה) ספרות, ודרמה יוצרת, מוסיקה ותולדות האמנות. המקום היה פתוח ליוזמות בתחומי היצירה. בחופשות היה המרכז מזמין בתי ספר לאמנות להשתלם בו לאורך ימים. הוקמה סדנת הדפס לאמנים מקצועיים (בפיקוח של טולי באומן).
המרכז יזם פרויקטים אומנותיים כמו "גבול השלום" "ארט פוקוס", סימפוזיונים וסמינרים.
היה מהראשונים שפתח שעריו לדיאלוג פלשתינאי-יהודי על בסיס שותפות אמת, כולל שותפות עם אמנים פלשתינאיים מעבר לקו הירוק. אחד הפרויקטים החשובים היה ביוזמה להקים את עיתון האמנות "סטודיו" כאשר העורך הראשון שלו היה חיים מאור. קבוצת "חבצלת" נרתמה לתמיכה בפרויקטים ובמרכז. עם הזמן התפתח המרכז לעוד תחומים וכיום הוא משמש כאחד המרכזים המובילים בארץ בתחום לימודי הקרמיקה השימושית והאמנותית.
מנהלת המרכז כיום היא ענת לידרור היוזמת שותפויות על בסיס אמנותי ואזורי עם גופי יצירה ופעילות שונים, כמו החממה האקולוגית בעין שמר, פרויקט "מתחת לפנס" (בשותפות עם עתר גבע) ופעילויות ספציפיות סביב תערוכות המתקיימות במרכז. המרתק במרכז שהוא בהתהוות מתמדת מבלי לאבד את הרצון למצוא דרכים לשותפויות קהילתיות אזוריות רב תרבותית.
דברים שיש לשים אליהם לב:
- לגבעה ייחוד אדריכלי הנובע מההיסטוריה של המקום.
- בגבעת-חביבה מבנים מרשימים בעלי ערך אדריכלי (הספרייה הישנה בתכנונו של שמואל מסטצ'קין, המרכז היהודי-ערבי בתכנונו של חיליק ערד, אולם גולן, ספריית השלום ועוד...)
- מרכז לאמנות קרמיקה מהגדולים בארץ – המאפשר למבקרים בו לטעום ולהבין כיצד החומר פועל ונוצק כלי קרמי.
- אתר הנצחה לצנחנית חביבה רייק.
