דילוג לתוכן הראשי

הליכות באקה -מצר-מייסר

מריון פוקס (קיבוץ מצר) – תערוכת ציורים בגלריה לאמנות בגבעת חיים איחוד
אוצרת ראשית : חנוש מורג
אוצרת התערוכה: רותי חינסקי-אמיתי.
23.12.2017- 20.1.2018
באזור עמק חפר – מנשה מתפתח בשנים האחרונות שיח אומנותי משובח, באמצעות גלריות אזוריות ופרויקטים אומנותיים בעידוד המועצות האזוריות, היישובים עצמם ובעיקר בזכות יזמי אומנות שפועלים לעשייה אומנותית אזורית מבורכת. לאחרונה כתבתי על הפרויקט "מתחת לפנס" שהתקיים בגבעת חביבה. הפעם אנחנו נודדים מעט דרומה אל גבעת חיים איחוד כדי לסקר את תערוכתה של מריון פוקס מקיבוץ מצר. הגלריה בגבעת חיים מצטרפת אל שורה של גלריות קיבוציות הרוכשות לעצמן קהלים של שוחרי אמנות ומוניטין של תערוכות בעלות איכות ועניין. 


התערוכה נאצרה באופן מאוד נקי, מסודר ואסתטי המשרה אווירה פסטורלית, ליריקה כפרית-אימפרסיוניסטית של הליכה לאורך גדר הקיבוץ בימים יפים של שמש עם מבט אל השטחים והשדות ומי שנמצא בתוכם. זו הליכה ללא דרמה מיוחדת כמו שהולכים ברבים מהישובים בארץ כדי להגביר את הכושר, לחזק את הבריאות וליהנות מהנוף. כדי לחזק את תחושת הרוגע מצרפת האמנית אל טיולה לאורך הגדר גם את שני כלביה. במבט ראשון השלווה הזו מזמינה את הנכנס בשערי התערוכה לטיול בטוח ללא מורא ומטעני עבר שליליים. הגדר "כמוטיב מוביל" ביצירות, איננה גדר מפחידה, דוקרנית ומאיימת. זו לא חומה! היא גדר שמתארת "רקמת חיים" ידידותית. נוכחת נעדרת, המצביעה אולי על משאלת לב של האמנית, כאילו לא היו דברים מעולם. אבל הזיכרון עובד ולא נותן לשכוח שבנובמבר 2002 חדר מחבל לקיבוץ מצר מבעד לגדר הטיולים של האמנית ורצח חמישה אנשים, שניים מהם ילדים. האמנית מודעת היטב להיסטוריה האלימה שהתרחשה במצר ולמתח הביטחוני הקיים תמיד משני צדדי הגדר ולאורכה. ואכן התערוכה היא הזמנה שקטה לסערה ולבעירה המתרחשת תחת השמיים ומעל השדות, שקט הנושא עמו פוטנציאל של עמימות ואלימות. הדיסוננס הזה הוא שמאתגר את המתבונן ביצירות.

מריון פוקס נולדה בצ'ילה ובהיותה נערה צעירה הגיעה לקיבוץ מצר ומאז היא חייה בו.  כותבת האוצרת: "כאמנית הפועלת והמגיבה למקום שבו היא חיה, אין זה מפתיע שסדרת העבודות המרכזית בתערוכה עוסקת בגדר המקיפה את הקיבוץ ומפרידה בינו לבין היישובים השכנים באקה אל גרבייה ומייסר. הסדרה צוירה מתצלומים שצילמה האמנית בהליכותיה סביב הגדרות שנים מספר לאחר הפיגוע שהיה בקיבוץ, שבעקבותיה נוספה גדר אלקטרונית. הגדר החדשה, שנועדה לשפר את תחושת הביטחון של חברי הקיבוץ, מתפקדת בפועל לצד הגדר הישנה כנטע זר בנוף, המפריד בין מקום למקום ובין אדמה לאדמה".

מריון פוקס היא אמנית פוליטית בדרכה. היא מגלה חמלה ויכולת הזדהות עם השכנים הערביים, מנסה להשקיף על הגדר מזווית עיניהם. היצירות נטולות אלימות, מאידך גיסא הן משדרות טשטוש וחוסר בהירות מאובק. הלך נפש המצביע כנראה על המציאות העטופה בסימני שאלה. צמד הכלבים המלווים את האמנית בטיוליה לאורך הגדר , ובאופן מובהק יותר בווידיאו המתעד את צעדתה, הם ה"שחקנים הראשיים" במחזה
האבסורד של מריון פוקס. הכלב שהוא "ידידו של האדם" , מגלם גם את הכלב המרחרח, הבודק , כלב גישוש האמור למצוא ולגלות את הסכנה העורבת בפתח. בווידיאו המוקרן ב"לופ" (אותו צילמה וערכה האמנית) נשמע קול המואזין כקול מלווה את צעדתה של מריון פוקס לאורך הגדר. תיעוד של מציאות...

היצירות מצוירות בדרך הקלאסית של ציור שמן על בד, פיגורטיביות סימבולית המזכירה במרומז את המחוזות שמהם באה האמנית. יחד עם זאת יש בהן גוון מקומי ייחודי שרק מי שחווה את האור והמציאות הישראלית יש בידו להתבטא כך.

סדרה של כמה יצירות קטנות על גבול המופשט, עוסקות בעשן המדורות המייצרות פחם, עשן החודר אל מרחב החיים של אוכלוסיות שלמות (למרות הגדרות)  ומערערת את הבריאות והאיזון האקולוגי מוסיפות  עוד סימני שאלה למארג החיים על קו התפר בתוספת קולות, צבעים וריחות.  זו תערוכה המתעדת מציאות בעיין הומניסטית אוהבת אדם.
 
יובל דניאלי. 

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

הגדת פסח קיבוצית

הגדה לפסח  של  הקיבוץ הארצי השומר הצעיר . הגדת הפסח הנה ללא ספק החיבור היהודי המעוטר והמאויר ביותר. מתוך אלפי הגדות שהוצאו לאור בארץ ובחו"ל לאורך הדורות, לתנועה הקיבוצית חלק חשוב בהם. למעלה משבע מאות הגדות של פסח נכתבו בתנועה הקיבוצית במשך שישים שנה. (6) מאז ההגדה הראשונה שהופקה בתנועה הקיבוצית בשנת 1935 בקיבוץ גבעת-ברנר (הגדת העליות, הופקה בשיטת הסטנסיל איור: אריה (מאירהוף) חצור). אריה חצור היה היזם והרוח החיה בהפקת הגדת הקיבוץ. הוא זה שהגה ואייר את ההגדה בחרט הסטנסיל וחילק לחברי הקיבוץ עת דפי ההגדה עם קווי המתאר של איוריו כדי שימלאו אותם בצבעים. בכך נהפכה הגדת גבעת ברנר להגדה שכל חברי הקיבוץ היו שותפים לה. שמעתי סיפורים פולקלוריסטיים כיצד אחר יום עבודה קשה היו חברי הקיבוץ צובעים את איורי ההגדה לאורה עששית נפט באוהל המגורים.  ההגדות הקיבוציות ומאוחר יותר אלו שהופקו ע"י התנועות הקיבוציות היו ליצירות גראפיות שהוו נכס צאן ברזל באיורי ההגדות לדורותיהם.  האומנים שנקראו ללוות את ההגדות בציוריהם היו אלה שהתבלטו יותר באופי הגראפי - אילוסטראטיבי של יצירתם. רבים מהם נהיו בה

קשר מתמשך | יובל דניאלי

התערוכה מתקיימת בגלריית " האטלייה של שרגא " בקיבוץ העוגן. אטלייה - מרחב תצוגה המשמר/מתעד/ומציג מיצירות האמן שרגא ווייל. שרגא ווייל ויצירתו הם מופת לדרך בה אנחנו בארכיון ובחטיבת האומנות שבה חפצים ללכת. הקשר שלנו עם יצירתו של שרגא מתפרש על עשרות רבות של שנים. בכספת הארכיון נשמר היהלום שבכתר מבחינה תנועתית, איורי "דברות השומר" ששרגא אייר בבודפשט בשנת 1946 לאחר המלחמה, כהוכחה שתנועת "השומר הצעיר" שבמסגרתה פעל, חייה ונושמת גם לאחר השואה. מבודפשט שבהונגריה נקראו שרה ושרגא ע"י פעילי התנועה באירופה לפראג, למשימת חייהם; ללוות קבוצת נערות ונערים פליטי שואה אל עבר ארץ ישראל. הדרך התארכה חודשים רבים. בעקבות לחץ של שלטונות המנדט הבריטי, נאלצה הקבוצה על ילדיה ומדריכיה להתעכב 8 חודשים בבלגיה. שם נוסדה סדנת 'תו-נו' (תוצרת נוער) ששרגא היה ממדריכיה המרכזיים. סדנה שמטרתה הייתה שיקום נפשות הנערים באמצעות יצירה. בהמשך תלאות הדרך נתפסה אוניית המעפילים "תיאודור הרצל" ע"י הבריטים, שעל סיפונה קבוצת הילדים ומלוויהם עם שרגא ושרה ביניהם. הם הועברו לאי ה

הסמל הגראפי של הקיבוץ

סמל הפלמ"ח, הכי קרוב לקולקטיב הקיבוצי תלמים ומגדל מים, בתים ועצים. סמלים אופייניים לקיבוץ  ההיסטוריה מלמדת אותנו שהאנושות לאורך שנות קיומה נזקקה לסמלים. לאיקונים שמגדירים זהות וטרטוריה. כך גם ראשיתן של תנועות הנוער הציוניות באירופה, שהטקס והסמל היו חלק מרכזי בהווייתן, מורשת מתנועת הצופים (סקאוט) של ראשית המאה העשרים.  הקיבוץ כחברה אידאולוגית לא נזקק בראשית דרכו  לסמלים חיצוניים. לא זכור לי על המנון ודגל משותף לתנועה הקיבוצית. לא ידוע לי על סמל שמגדיר את רעיון הקומונה השיתופית. הקיבוצים היו עסוקים בהקמה, בבניית חברה שיתופית חדשה ובהישרדות!  עבודת האדמה פרי משנתו של א. ד. גורדון הייתה לסמל של עשייה.  המייסדים מדגניה לא התפנו לסמלים גרפיים.  היו דמויות נערצות שהוו תמרורי דרך. שלאורם התחנכו ודעתם נשמעה ברבים. הדמויות היו לסמל. יוצא מהכלל היה גדוד העבודה, ע"ש טרומפלדור. עצם קביעת השם היה במהותו מעשה סמלי. גדוד העבודה נזקק לסמל גרפי מכוון שלא הייתה לו טרטוריה מוגדרת. לא הייתה לו פיסת קרקע משלו. הוא היה זקוק להגדרה גרפית שסביבה יתלכד הגדוד, תחליף לנקודת קבע .