יובל דניאלי
 |
| אביתר מיכאלי |
אני נזכר בביקור של חברי קבוצת "חבצלת" במרכז החושך "נא
לגעת" ללוקים בראיה ביפו. ביקשו להעביר לנו הרואים את תחושת העיוורון.
התהלכנו בהדרכת העיוורים בחושך מוחלט וניסינו ליצור בחומר יצירות אמנות באמצעות
חושי המישוש בלבד. תוך כדי כך שמענו את מפי מארחינו את סיפור עיוורונם. כיצד הם
מתפקדים בחיי היום, יום , כיצד הם פועלים ויוצרים. זה לא פשוט להתרגל לחושך אבסולוטי, כזה
שאין בו גוונים. היו מביננו שלא עמדו בסיטואציה, החושך המוחלט הכביד עליהם. האדם
הרגיל, הרואה חייב בהבדלה בין אור לחושך. כאשר מפאת תקלה כבה האור, מיד נדלקים
הנרות וכל אמצעי הגיבוי האחרים. רק לא לשרות בחושך. אנחנו שרים בחנוכה "באנו
חושך לגרש" , אנשי "נא לגעת" רותמים אותו אל יכולותיהם.
ספר בראשית פרק א' פותח את המקרא בהבדלה בין אור
לחושך, בין צל לאור. אין אור ללא חושך. היחס ביניהם הוא הקובע. המעשה הראשון של
אלוהים על פי סיפורי המקרא הוא המבדיל בין "אורות לצללים", בין אור
לחושך. המקרא אומר לנו שכדי להמשיך במעשה
הבריאה והיצירה חייבים לראות את מה שעושים. קשה לתפקד בחושך:
"ואמר אלוהים יהי אור" (בראשית א,ג) ר' יהודה אמר: האורה נבראה תחלה ואחר כך העולם. משל למלך
שבקש לבנות פלטין (ארמון) והיה המקום אפל. מה עשה ? הדליק נרות ופנסים, לידע היאך
הוא קובע תמליוסים (יסודות) ; כך האורה נבראה תחלה" . ר' נחמיה אמר: העולם נברא תחלה: משל למלך
שבנה פלטין ועטרה בנרות ופנסים (מדרש בראשית רבה, פרשה ג' דרשה א').
 |
| יאיר שזר 310 |
בחיינו אנחנו משתמשים בפתגמים המדגימים את ההבדל בין חושך לאור: אני נזכר בימי הקושי של קיבוצי בשנות התשעים של
המאה העשרים, כאשר התחלנו לטפל בקשיים הכלכליים והחברתיים באופן יותר חיובי נאמר
ע"י המוסדות שכבר רואים את "האור בקצה המנהרה". בהשאלה
חיובית נוספת: "האיר את עיננו"
ומה היא "נאורות" עם לא יציאה מהחושך אל הקדמה. וכו' .
ייחודה של היצירה הקיבוצית
"האורות והצללים" הם חלק מהביטוי הפלסטי האמנותי. מה שחידד
את הניגודיות שביצירה הפלסטית הוא המפגש בין אור לצל. מפגש זה הוא משמעותי ומרכזי
באמנות. היוונים הקלאסיים במאה החמישית לפסה"נ, מצאו את הפלסטיות ביצירתם דרך
ההרים שנוכחים בארצם. זו הסיבה שמיטב
יצירתם היא פיסולית, תלת ממדית. ציירי הרנסנס ביקשו באמצעות הצל והאור להתמודד עם
הפרספקטיבה שנתגלתה להם. הכהה היה מרוחק יותר ואילו הבהיר נמצא בקדמת התמונה.
האימפרסיוניסטים חיפשו את שעות האור. ביקשו ללכוד אותו בשעה מסוימת. לצרף נקודה
לנקוד לכדי שלמות של יצירה. הסוריאליסטים ציירו את הצל בהגזמה נוכחת כדי להעצים את
האבסורד. ביקשו באמצעותו להגיד אמירה שמתמודדת עם הזמן החולף. הציור הארץ ישראלי סונוור מהשמש הקופחת שנדדה
בין חולות יפו. השמש השפיעה על יצירתם של אלה שהגיעו מארצות הכפור. ואילו הצייר
החלוץ הושפע מ"האורות והצללים" בהם פגש על אדמת הטרשים הנגאלת.
 |
| מאיר דרום |
לעתים אני נשאל האם יש מאפיין משותף לאמני ההתיישבות העובדת ככלל
ולאמני הקיבוץ בפרט. המאפיין הבולט של
היצירה הקיבוצית על סגנונה ותכניה נובע
מהשפעת תנודת האור והצל במרחבי המקום על היוצרים ויצירתם.
הייחוד ביצירה הקיבוצית נובע מהפלסטיות שבחומרי היצירה. היצירה היא
בהרבה מקרים מאוד חומרית, מדברת ומתקשרת עם חומרי האדמה. קשר זה נובע מהיות האמן הקיבוצי שורה עם הטבע,
עם השדות ורגבי האדמה. יוצרים רבים חברי ההתיישבות העובדת עוסקים בפיסול בתלת
ממד. יוצרים עם חומרי חייהם, הם "סלע
קיומם". תנועת השמש ותנועת הצל
בעקבותיה, מזריחה עד שקיעה משפיעים על אופי היצירה. מי ששורה בשטח במרחבי השדות
ונוכח בהשפעת הצל על מרקם האדמה בעת חריש , על היטלי הצללים לאורך שדרות העצים
והמטעים, מי שחש בהתפתחות הזו לא יכול להישאר אדיש לה. אמנים רבים שילבו בראשית
דרכם הקיבוצית עבודה כרועי צאן עם יצירתם. נוכחות תהפוכות עונות השנה הנודדים מעל
ראשם בשטחי המרעה הפתוחים השפיעו אף הם על יצירתם שנהפכה לחושנית יותר מבחינה חומרית. האמנות בראשית דרכה הקיבוצית נחשבה
לרוב כאומנות הנושאת עמה שליחות חברתית, ואידיאולוגית לצד איכויות אומנותיות.
למרות זאת היצירות לא היו שטוחות ופלקטיות אלא נפחיות. (יוחנן סימון כמשל). נוכחות
האור והצל מורגשת גם ללא כוונת מכוון. כמעט באופן טבעי. המסרים הדקורטיביים שמקורם
בניגודיות בין שחור ללבן, בין אור לצל באו
לביטוי בכרזות ובקישוטים לחגים. מגזרות הנייר היו לחלק מהשיח האומנותי הקישוטי
בקיבוצים (אראלה הורוביץ, מרים ברטוב, נחקה (נחום)רומבק ועוד). כך גם הצלליות
שנגזרו לדמויות ונופי התרחשות לתאטרון הילדים הקיבוצי. באמצעים פשוטים יצרו אגדות
נפלאות (טושק אמרנט). הגרפיקאים אנשי האות
והצורה המסוגננת מבליטים את הכתב והמוטיבים
המעוצבים בהילה של צל בצדדיהם.
הצילום: קסם האור והצל
 |
| מורדו2 |
הצילום הוא דוגמא טובה למהפכת האור והצל ביצירה הקיבוצית. בראשית
תפקידו של "צלם החצר" הקיבוצי
היה לתעד את המעשה החלוצי. חשוב היה התיעוד של ימי הראשית. הייתה לצלמים מודעות
היסטורית. עם הזמן הם נפתחו יותר להתמודדות עם ערכים פלסטיים עצמאיים. אחד החגים
שאפשרו התמודדות עם שאלות אומנותיות ופלסטיות בצילום היה חג החנוכה. צילום של תהלוכת לפידי אש בחושך, ילדי גן בוהים בנס הנרות
הדולקים בחנוכייה, נרות המהלכים עליהם קסם. אני מביט בהיסטוריה הקיבוצית המצולמת
בשנות החמישים - שישים ונוכח בכוח שהילך כשפים על צלמי האור והחושך בחג החנוכה.
לפתע זימן החג אפשרויות נפלאות למשחקי הצללה למיניהם ללא הצטדקות. הם יכלו לעשות
צילום אומנותי לגיטימי ללא התנצלות פנימית. האור והצל תופסים נוכחות מרשימה מעל שערי
השבועונים התנועתיים , באלבומי צלמי הקיבוץ, "שיצאו לאור". סקרתי את
העשור הראשון של כרכי "השבוע בקבה"א" בשנות החמישים והופתעתי
מהצילומים בשחור לבן מהם ניבטים לרוב פני ילד או ילדה פקוחי עיניים, בוהים בפליאה
בנר הדולק. הדיאלוג השותק הזה בין הילדות התמימה למציאות החיים בה הנר הדולק הולך
וכלה, נושאת עמה מתח וסוד כמוס.
האש איננה רק סיפור מיתולוגי מכושף. נוכחת במלא תפארתה ועצמתה בטקסי
חגים ואירועים בקיבוצים. תהלוכת הלפידים של ילדי הקיבוץ לאורך הכביש עד בואכה
לרחבת חדר האוכל. מדורות ל"ג בעומר לקול רחש פיצוח הזרדים ותפוחי האדמה העטופים בניירות הכסף. מפקדי האש
התנועתיים המתובלים בפירוטכניקה של אש שלא
הייתה מביישת שום מייצג אומנותי משובח. יום העצמאות עם כתובות אש, וזיקוקי דינור המאירים
את השמים לקול צהלת הילדים ופחד הכלבים. כל אלה הם מורשת עתיקת יומין של התפעמות
והתפעלות מהאש המרצדת המאירה את חשכת הלילה. חניכי תנועות הנוער זוכרים את הישיבות הליליות, הרומנטיות סביב למדורה בזמן פעולה או לאחר סיומו של יום
מסע מעייף. בוהים בגצי האש העולים מעלה, מזמרים בעברית שירים רוסיים , ואז לפתע
מבקיעים הצללים מבינות ללהבות האש.
 |
| יואל ישראלי |
הצל רודף אחרינו ולא מרפה. הוא משתנה ביחס לתאורה המוטלת עליו. כילד
תמיד ניסיתי להשתעשע עמו. להשיגו, לדרוך על צלי שלי, לברוח ממנו. הצל פיתח אצלי
סוג של סקרנות, ומחקר. שעשועי צל ואור שכאלה מילדותי היום הם נחלת נכדי.
חג האורות, חג החנוכה נותן לכולנו את הכלים לבדוק את הזמן הקסום
והפלאי הזה, המתרחש בין האור לצל, בין האור לחושך ומה שביניהם.