יש קסם רב בתיעודם
וארגונם של ארכיונים אישיים. רובם שייכים לאישים
שמאחוריהם עשייה ברוכה וחשובה, לעתים אף במישור הלאומי. אני חש כמי שחודר אל
"קודש הקודשים" ונוגע בפרטי, באינטימי, ובציבורי של אלה שצפונות פועלם
הופקדו למשמרת בארכיון לרוב לאחר פטירתם.
אנחנו הארכיונאים מצווים על כן בדיסקרטיות מרבית, ביושרה ארכיונאית של כבוד
לאישיותם ופועלם של אותם אישים. כארכיונאי סקרן מטבעי, אני פולש לעתים אל מה שמושך
את ליבי ומופתע כל פעם מחדש לגלות דברים שלא היו ידועים לי על דמות כזו או אחרת.
לעתים אני חש כבן משפחה, שותף לחוויות אישיות – משפחתיות , לצפונות לב , אפילו
למכתבים אישיים מאוד שנשמרו לאורך שנים. בפלישה שלי לאינטימי ביותר קיימת מוזרות.
אני נוצר את האינפורמציה עמוק בליבי מתוך מחויבות למקצוע בו בחרתי לעסוק בעשרים
השנים האחרונות. לעתים אני מרגיש כ"מגלה עולם". כנוסע לעולמות עלומים ומגלה אוצרות
יקרים מפז. כאשר אני נוגע בחומרים של אישיות שהכרתי בחיי והייתה עבורי "אורים
ותומים", דמות מנהיגה או יוצרת , הרגש כפול. דמות שבחייה ראיתי אותה מעל במות
ציבור, מעל מסכי הטלוויזיה, או שמעתי את קולה ברדיו, דמות שקראתי את כתביה וספריה,
כזו שתמונתה התנוססה מעל דפי העיתונות, לפתע אני נגיש אליה ללא צורך בתווך, באמצעות
הארכיון האישי שלה. אני חש כעובר במנהרת
הזמן, ככזה ששר ההיסטוריה צועד עמי לאורך עבודתי הארכיונאית. מהרהר ומתפעל כיצד
חולפים הימים גם אם המנגינה נשארת. כאשר אני עובר על חומרי הארכיון האישיים אני
נוגע גם בביוגרפיה הפרטית שלי. חלקם אחראים לעיצוב דמותי. בעזרתם למדתי לחוש את
איכותה של מילה כתובה, את יופיו של קו וכתם.
רגישות לתו או לשיר יפה. הם היו חלק מחיי. יש ואני חש עצב על דמות שמעשיה
היו גדולים כמו החיים עצמם והנה היא איננה עוד, שוכנת קבע בבית עלמין ומעליה מצבת
אבן. לעתים אני נחשף לחולשות של מנהיג,
לימי הקטנות שלו, כאחד האדם.
ביושבי ליד שולחן
העבודה, ערימת מכתבים מימיני, אני פותח את המעטפות, מיישר ומגהץ בידי את המכתבים
המקופלים, כדי שישמרו על ישרותם, אני יודע שמסמכים אלה הם המראה של מציאות חיינו.
אולי פעם בעוד עשר – עשרים שנה, דור אחר של ארכיונאים יפתח גם את סודות חיי.
יובל דניאלי – יוני
2016