במסגרת חלוקת
מלגות לעידוד היצירה מטעם קרן "חבצלת" ע"ש אריה גילת,
הפיק ואצר עתר
גבע (עין שמר) תערוכת אומנות במתחם יד
יערי בגבעת חביבה.
התערוכה נושאת
את השם: "משיב הרוח". כותב עתר
גבע: " מטבע הלשון – "משיב הרוח" עוסק בתנועה
מחזורית קבועה מחד,
ומאידך, מחזוריות שיש
בה שינוי מובנה.
מעין משל על מקומו של מעשה האומנות בהוויה הקיבוצית
הדינאמית של ימינו".
האוצר אומר
בדבריו הכתובים בדף הפותח את התערוכה:
"האומנות היא היכולת לעשות הנגשה
של מה שיש לך להגיד על התרבות בה אתה חי , להגיד אותה בדרך הכי אישית
וסובייקטיבית" .עתר גבע בחר
להציג בתערוכה חמישה יוצרים:
עמית קבסה
(מגל)
מייקל קאן (עברון)
איריס אפק (שער
הגולן - פרדס חנה)
ארז חרודי (עין
שמר - תל אביב)
עתר גבע (עין
שמר)
זו תערוכה
שעומד אחריה רעיון. תערוכה עם קונצפציה. המשתתפים בה מציבים בפני המתבונן ביצירות
סוג של מראה. לעתים מראה היסטורית ולעתים מראה עכשווית. היצירות נעות בין מה שהיה
למה שמתרחש כאן ועכשיו עם קשר לוגי למה שעתיד להיות...
מבחינה זו עשה
האוצר עתר גבע עבודה טובה. זו תערוכה המציבה שאלות, אין זו תערוכה שתפקידה לתת
תשובות או לספק שלווה אסטטית.
מבלי להפחית
מערכם של שאר היוצרים בחרתי להרחיב הפעם
ביצירתו של עמית קבסה
ולו בגלל
ההדים והתגובות שהיא גוררת אחריה מצד סגל עובדי הארכיון ביד יערי שנאלצים לשרות עמה בשעות
העבודה, לעתים תוך מחאה על דמותה ואופייה של היצירה מעוררת המחלוקת.
לדעתי, השאלה
המרכזית העומדת בפני המתבונן ביצירתו של קבסה, היא שאלת המנהיג ועדת המונהגים על
ידו. לאחרונה יצא לאור ספרה החשוב של פרופ' אביבה חלמיש
"האדמו"ר ממרחביה", בו מנסה חלמיש לפצח את חידת מנהיגותו של יערי.
האוצר בחר
למקם את יצירתו של עמית קבסה מקיבוץ מגל
במרכז מתחם יד יערי. עצם בחירת יד
יערי כמרחב לתערוכה נושא עמו מטען אמוציונאלי וקונצפטואלי. "יד יערי " נושא את שמו של
מנהיגה ההיסטורי של השומר הצעיר , הקבה"א ומפ"ם - מאיר יערי. ב"יד יערי " נמצא ארכיון השומר
הצעיר בו אצורה ההיסטוריה התנועתית לדורותיה, היסטוריה בת מאה שנים.
במרחב
האידיאולוגי המורכב והטעון הזה הקים עמית קבסה מיצב שבמרכזו אנדרטה של דמות העשויה
בחתיכות בד, טלאים צבעוניים התפורים בעבודת יד מיומנת , בובת ילדים ענקית הנושאת
בחיקה את תינוקה ומתנשאת לגובה של שתי קומות הבית , למעלה משלוש וחצי מטר. הדמות
הגרוטסקית, נטולת כריזמה עומדת על פודיום רעוע עשוי ממשטחי עץ גסים העומדים על
צמיגי רכב שחורים; ניגוד משווע לאנדרטאות הברונזה והשיש של קיסרים וגנרלים מנצחים הפזורים
בכיכרות העולם. למרגלות האנדרטה פזורות עשרות דמויות קטנות מבד, המזכירות בחזותן
את הדמות המרכזית הגדולה. המיצב כולו יוצר אצל המסתכל בו תחושה קמאית, מיסטית , פרימיטיבית, של אמונה
אלילית מאגית בה הדמות המרכזית הוא קוסם השבט, איש הכוח והיכולות, זה המחזיק
בזרועותיו תינוק בן יומו, ועלול כל רגע להשליך אותו מטה ממרום גובהו אל עדת הבובות
הפזורה למרגלותיו.
אומנות איננה
באה לרצות את חוש האסטטיקה הקלאסית שלנו, את מה שנקרא, אומנות יפה. אומנות לדעתי
תפקידה בין היתר "להפר את שלוות הנמים את שנתם". לפתח דיאלוג, לפתוח אפשרויות של הליכה רבת
כוונים, לעורר וויכוח פנימי וחיצוני.
אני מצאתי
בדמות הענקית הזו סוג של סאטירה על מקומה של המנהיגות ההיסטורית מקץ שנים. מנהיגות
המוצבת ב"כיכר הארכיון" דמות המתיימרת לשלוט ולהדריך, לכוון ולחרוץ
גורלות דמות ענקית שאיננה אלא בלון נפוח עשוי מטלאים. דמות שכל רגע עלולה לקרוס
בקול רעש אדיר. דמות בת חלוף שכל מנהיגותה
איננה אלא העמדת פנים, בלוף עצמי, שאלה הסוגדים לה מלמטה עדיין לא מודעים לשקר שבה.
מכוון שהפרוש
שלי ליצירתו של עמית קבסה הוא פרוש אישי שלי שאיננו מחייב את האמן, הלכתי
אליו כדי לשמוע ולהבין מה יש לו להגיד על
יצירתו זו.
עמית רואה בדמות
הגדולה את הבבואה של עצמו. את דמות המאמין ובו זמנית את דמות הגורו. דמות הזועקת
להכרה ולגיטימציה. ראו כמה שאני נוכח! דמות פרדוקסאלית המייצגת בו זמנית את דמות
הגיבור והאנטי גיבור. האיש הגדול מבטא כמהה לאקסטאזה , לאושר. הוא בנוי מניגודים פנימיים. עמית מספר שדווקא
יצירה זו מתכתבת עם הריאליזם הקיבוצי נוסח יוחנן סימון, איש שעל ראשו כובע
טמבל והוא מחזיק את ילדו בחיקו. "שבת
בקיבוץ". עמית שואף לייצר אומנות
בגובה העיניים. לדעתו דווקא הציור הקלאסי הדורש הקפדה ומיומנות אין קץ, נושא עמו
גאווה והתנשאות.
עמית הוא אמן
במשרה מלאה. כל יום הוא חייב להיות בסטודיו וליצור. Nulla Dies Sins Linea"אין יום ללא קו" אומר הפתגם
הלטיני. הוא ניגש ליצירה ללא ידיעה ברורה מה הוא הולך לעשות. הדברים נקבעים תוך
כדי יצירה תוך כדי תנועה... אין ביצירתו תכנון מראש. הוא מגדיר עצמו כבעל מלאכה,
שהעמלנות היא חלק ממנה. עמית רוצה להרגיש לא בטוח בזמן היצירה, לטפל בחומרים שהוא
איננו שולט בהם. לרכוש מיומנויות תוך כדי יצירה ולא לפניה.
לעתים החומר
מוביל את האמן ביצירתו , לעתים הרעיון של היצירה רותם אליו את החומר. הוא ניגש
למסע היצירה כהרפתקה אחת גדולה. חז"ל אמרו: "נעשה ונשמע" , עמית קבסה
ממש אמרה זו מדעת.
שאר ארבעת
המשתתפים ראויים בהחלט להתייחסות נפרדת, אולי בהזדמנות אחרת.
יחד עם זאת
אציין שמייקל קאן בתצלומיו שנעשו בפיתוח מיוחד שהומצא על ידו, מביא אלינו
את שלוות "החווה" הכפרית נטולת הדאגות והאסונות. מתקבל הרושם
שהפסטוראליות השקטה צולמה אי שם במחוזות נטולות דאגה קיומית. ואולי זה "השקט
שלפני הסערה" ? לעומתם, תצלומיו
הריאליסטים-דרמטיים של ארז חרודי (בן
עין שמר) מתארים פועלי בניין בת"א, (פלשתינאיים ורומנים) הנושאים עימהם את מה
שעלול להתרחש ולא רק תאור מצב קיים...
חרודי בחר להראות לנו פוזות של פועלים המזכירים לי את הפוזות של החלוצים נושאי
המקוש והטורייה משנות העשרים והשלושים. תצלומיו של חרודי נשקפים אלינו מתוך מרקע
הטלוויזיה כמקבץ של שקופיות.
שני הצלמים
מביימים את תצלומיהם בקפידה יתרה.
איריס אפק (בת שער הגולן ותושבת פרדס חנה כיום), נושאת
בזיכרונותיה את עקבות הלינה המשותפת (נושא שטופל רבות בשנים האחרונות). היא מציירת
לינה משותפת של ילדי עובדים זרים, הנמים בצפיפות בצוותא על מזרונים המונחים על
הרצפה בחדר דחוס.
עתר גבע הביא לפתחו של יד יערי למרגלות המדרגות העולות
לדלת הכניסה את אתר הניסויים הפרטי שלו בנושא אצות מים בתהליך שכפולם. העמדת
היצירה בפתח הבית באה להדגיש את הרעיון שכל העולם איננו אלא שדה ניסויים אחד רחב.
"משיב
הרוח" איננו רק כותר הבא לציין את
מחזוריות החיים בטבע ובאדם. כדי לנוע
קדימה זקוקים אנו לרוח. השאלה העומדת לפתחנו היא מי הוא זה שישיב את הרוח, ואיזו
רוח ?