 |
| שרגא וויל מנוחה בשדה 1952 |
כי מה מרגש יותר מאשר לראות בקציר החיטה ובצמיחת הכותנה. בהשתנות היבולים בהתאם לעונות השנה. בשבילי אין דבר מרשים יותר משדה ירוק, כמו שאין לבן יותר משדה כותנה. הלכתי לאורך דרך העפר המובילה אל בריכות הדגים, דרך החוצה שדה חרוש בצבע אדום מעורב בחום כהה. צבע אדמה טרי רגע לפני הזריעה. איך אפשר שלא להתרגש. כמי שגדל על האדמה הזו ומלווה אותה כבר שנים רבות זו חוויה אסטטית המתחדשת מעת לעת. החוויה מתעצמת עם בא השקיעה. צלליות הרגבים מקבלים פלסטיות מיוחדת. כל פיסת קרקע נחרצת בחריצי צל עד שהשמש נעלמת בפאתי מערב.
זה חג הביכורים האמיתי!
אחרי פתיחה חקלאית שכזו מתבקשת השאלה : האם יש ייחוד לאמנות הפלסטית הקיבוצית, והאם יש ייחוד לטעם האומנותי הקיבוצי ?
היוצר הקיבוצי, ששורה עם האדמה, שעובד עמה, שדורך עליה ברגליו, שמלווה אותה במחזוריות הטבע מזריחה עד שקיעה, מזריעה עד קציר וחריש לאורך השמש והגשם, עם בא טיפות הטל ורוחות האבק. שחופר במו ידיו בור כדי לטעת עץ. ליוצר שכזה יש מבט אחר על הפלסטיות הבאה מהטבע מאשר לאורח לרגע שרואה את צמיחת השדות מחלון המכונית הנוסעת על כביש האספלט השחור. האומנים הקיבוציים רגישים במיוחד לתלת ממד. החומריות שביצירתם נוכחת אצלם ביתר ריכוזיות ועוצמה. אינני מדבר על איכות היצירה ונושאיה, אלא על השימוש בחומרי יצירה. מה שמייחד לדעתי את היוצר הקיבוצי הוא הטיפול בחומר והשימוש בו. הרגישות לסטרוקטורה , לחומריות שבצבע. השימוש בתלת ממד הוא תוצאה ישירה של המגע היום יומי עם רגבי האדמה ושדות הקיבוץ. פסלים רבים הם חברי קיבוץ. הם חשים את אבן הבזלת בידיהם, ומפסלים בחומר הקשה כאילו חרשו את שדות קיבוצם. אין זה מקרה שיוזמות אומנותיות ישראליות ואף בינלאומיות רבות וחשובות שבמרכזם עמד דיאלוג עם הסביבה, יצאו מבין אמני התנועה הקיבוצית. נציין לדוגמא את אמני הגליל חברי קיבוצים שהובילו פרויקטים אומנותיים - סביבתיים בתל חי בשנות ה - 80. אין זה מקרה שאמנים חברי קיבוץ מתחברים אל סביבתם , אל נופי קיבוצם ומרחבי הארץ ויוצרים אומנות סביבתית במיטבה, אומנות אקולוגיות כדוגמת החממה בעין שמר בראשותו של אביטל גבע, או אומנות המתקשרת עם הטבע והאדמה, "אומנות בוטנית" כדוגמת יצירתו של נועם רבינוביץ' (בית השיטה).
לפני למעלה משנה נפטר בטרם עת שכני מגבעת-חיים איחוד הצייר ואיש השדה ידיד רובין. ידיד רובין היה פלח וותיק ופקח כותנה מסור ומקצועי. אימפרסיוניסט בציורי השדות של קיבוצו. ידיד היה עובד אדמה אמיתי החוזר שוב ושוב בציוריו אל השדות שכה אהב. אל התלם ופרי האדמה , אל שדרות
הברושים וריח השדה. אל השמש הקופחת וזהוב השיבולים, באובססיה המובנת רק לחקלאי החוזר מדי יום אל חלקת אדמתו. ידיד רובין הוא הצייר המובהק של שדות הקיבוץ. אני נזכר בביקור בסטודיו שלו. מביט בו ביושבו על הרצפה בינות לערמת שפופרות צבע ומורח ישר מהשפופרת את בד ציוריו. החומר הישיר הנשפך על הבד ללא תווך של מכחול, המגע הישיר שידיד רובין היה זקוק לו, נספג עם המגע הישיר עם השדות. החומריות הצבעונית של הצבע הייתה חשובה לו.
 |
| ידיד רובין - שדות |
ראוי ידיד רובין שבחג מתן הביכורים החקלאיים, נזכור בחיבה ואהדה את יצירתו, אף היא כולה תשורה לשוחרי האומנות והשדה, יצירה המצטרפת למצעד הגאווה החקלאי של ענפי השדה העוברים בסך לפני קהל החוגגים ובמת הטקס הבנויה לתפארת מערמות חציר.
ובאשר לטעם הקיבוצי. גם בו יש מהמיוחדות. אני נזכר בתמונות שנתלו בבתי הילדים ובחדרי החברים בשנות החמישים. אלו לא היו סתם תמונות באקראי. הן נבחרו בקפידה מתוך מחשבה וראיה אסטטית חינוכית. היו אלו רפרודוקציות שנרכשו בחנות "לוטוס" ברחוב אלנבי בתל אביב במחיר השווה לכל נפש. בעל החנות היה קומוניסט , שייבא "אומנות מתקדמת". בחנות הרפרודוקציות שלו יכולת למצוא גם אומנות קומוניסטית מסין הגדולה. תמונת "הקוצרים" של פיטר ברויגל (1525-1569) מהמאה ה – 16. חבורה של קוצרים בשדה שיבולי זהב, ובצדה חבורת איכרים (נשים וגברים) סועדים את ליבם בהפסקת הקציר. ברויגל הוא אמן הפרטים הקטנים. הצבעים חמים ומשרים שמחה של איסוף הקציר. חג ביכורים פלמי... תמונה אחרת של ברויגל "חתונה כפרית" גם היא נוכחת הייתה בחדרי חברים בשנות החמישים. כוחה בעממיותה, באוטנטיות הפולקלוריסטית של שמחת חיים כפרית שורשית ופשוטה. מגש העץ הפשוט שסיביו ומסמריו מוטבעים בו עד לפרט האחרון, נישא אל הסועדים כשעליו מונחות צלחות מלאות באוכל של עניים, דייסת תירס ודייסת חלב. החתונה הענייה הזו מתרחשת באסם תבואה רחב, היא מחווה למעמד האיכרים הצנוע של העם הפלמי. לקיבוצניקים של שנות הארבעים – חמישים שבעצמם חייו חיי צנע ופשטות קל היה להזדהות עם הציור, במידה רבה הם ראו בו את חזות עצמם. כיום אין למוצא יותר בבתים הגדולים שבהרחבות הקיבוציות החדשות את ציוריו העממיים של ברויגל... עוד תמונת שדה מוצאים אנו בציור "המלקטות" של הצייר הצרפתי - אימפרסיוניסטי – ז'אן פרנסואה מילה (1814-1875). מילה שחיי בסביבה כפרית הרבה בציוריו לתאר את שדות הכפר ואת שעות הקציר.
פול סזאן (1886-1957) שיצירותיו עטרו אף הן את הקירות היו לרוב ציורי טבע דומם של אגרטל ופירות כדוגמת הציור: "צנצנת עם חבצלות" בשילוב תפוחי עץ עסיסיים בשלל צבעי כתום, אדום וצהוב. ציור נוסף פופולארי "טבע דומם עם בצלים" או "טבע דומם עם תפוחים ואפרסקים". הפרי, הואזה, הבד על כפליו היורד מהשולחן אל כוון הרצפה, והפרחים, היו למודל אהוב על סזאן, וגם על חברי הקיבוצים... כמדומני שהאמן הפופולארי ביותר בחדרי חברי קיבוצי היה וינסנט ואן גוך (1853-1890): "שדה חיטה עם עורבים" או אגרטל עם חמניות. ציור בו מביא ואן גוך את ריח השדה אל החדר הקיבוצי הדל של שנות הארבעים באמצעות זר חמניות זהובות מראה, המוסיפות שמחה וצבע. "נוף עם ברושים" , כמו ציור אחר "דרך בכפר בלילה" אף היא עם ברוש מרשים במרכז התמונה , יכלו בקלות להיות חלק מנופי עמק חפר. ועוד תמונה משל ואן גוך : "אוכלי הבולבוסים". אני זוכר את תמונתו של הצייר המכסיקאני דיאגו ריברה (1888-1975), גבר כפרי הנושא על גבו סל עמוס בפרחי קלות לבנות, תמונה שתלתה באחד מבתי הילדים שבקיבוצי. המשותף לכולם הוא הקשר לאדמה ופריה, לשדות, לחיי היום יום הפשוטים של האיכרים ועובדי האדמה.
ואצלנו בשדה הציור הקיבוצי מפיק עיתון "על המשמר" בשנת 1952 רפרודוקציה צבעונית של שרגא ווייל (קיבוץ העוגן) "מנוחה בשדה". שני חקלאים קיבוצניקים נחים למרגלות קומביין אדום, בצד שמאל של התמונה שדה חיטה צפוף המוכן לקציר. מימין סלסלה עם לחם שחור וקנקן חרס עם מים. הטעם הקיבוצי הממוצע נע במרווח בין שדותיו של ברויגל לאלה של ווייל. המשותף ביניהם רב מהמרחק בשנים ובקילומטרים.
כן, ישנה אידיאולוגיה סמויה בבחירת הציורים. אידיאולוגיה המשבחת את עבודת השדה, את האדם הפשוט, את הריאליזם שביצירה ואת פרי עמל השדה. הבחירה במקצוע של חקלאי לא היה הכרח תעסוקתי, זו הייתה אידיאולוגיה בורכוביסטית – ציונית שהקיבוץ חינך אליה גם באמצעות ציורים שנתלו בחדרי החברים.
הערות:
הטעם הקיבוצי לא הסתפק בדימויי חקלאות בלבד, הם היו מרכזיים אך לא בלעדיים.
הנושא הסוציאלי , כמיהה לשלום , אומנות יהודית וישראלית ועוד נושאים נוספים היו ברפרטואר של חברי הקיבוץ. ציירים כמו שאגאל, מודיליאני, פיקאסו, דיאגו ריברה, קתה קולביץ' היו פופולאריים מאוד. בשנות ה – 50.