האחד במאי – יום הפועלים הבינלאומי.
בשנות הארבעים- שישים של המאה העשרים התקופה
המעצבת של נעורי, היה ברור לכל ילד ונער פירושו של חג האחד במאי, מהותו וטעם
קיומו. הוא נחוג בקיבוצי באותה נחישות והתכוונות כמו שאר חגי ישראל. היו קיבוצים
שבהם הייתה תודעה מעמדית יותר מפותחת, שהחג נחשב בהם כראשון בין החגים. תפריט החג
כלל בתוכו, מפקד פתיחת החג מלווה בהמנון הפועלים - האינטרנציונאל. ציפורן אדומה
בד"ש החולצה הלבנה, סלקיה אדומה בארוחה הערב החגיגית ולמחרת הפגנת פועלים
גדולה בחוצות העיר(מי שלא יצא להפגנה , עמד לרשות סידור העבודה).
 |
| מירון סימה - 1 במאי 1934 |
בחרתי לעלעל
באתר "תנועת העבודה הישראלית"
כדי לקרא תמצות על האחד במאי :
"האחד
במאי – יום סולידאריות ואחדות בינלאומית של תנועות הפועלים בעולם. מצוין החל משלהי
המאה ה- 19. לראשונה באץ ישראל משנת 1906. נקבע לחג הלאומי של ברית המועצות
ומדינות הגוש הקומוניסטי. במשך שנים צוין יום זה בשבתון, מצעדים, עצרות והנפת דגלים
אדומים. בשנים האחרונות ירד מעמדו של החג והצטמצם היקף האירועים הן בישראל והן
בעולם". פירוט הערך באתר מספר לנו:
"ב- 1
במאי, 1886, פתחה הפדרציה של ארגוני הפועלים בארצות הברית בשביתה כללית, לאחר שלא
נענתה דרישתה להגביל את יום העבודה לשמונה שעות.
ההפגנות שערכו השובתים בשיקגו הידרדרו למהומות שבהן נהרגו ונפצעו פועלים ושוטרים. בעקבות המהומות הוצאו להורג ארבעה ממנהיגי
הפועלים, צעד שזעזע את ציבור הפועלים ברחבי העולם. משנת 1889 החליטה הועידה
הראשונה של האינטרנציונאל השני לזכר אותם אירועים , להפוך את האחד במאי ליום
הסולידאריות והאחדות של תנועת הפועלים הבינלאומית".
החג לווה בשלל
דימויים חזותיים. כרזות "מהפכניות" מטעם ההסתדרות, מפלגות פוליטיות ותנועות
הנוער. כרזות ענק שנישאו בראש חוצות בהפגנות היו לתפאורת החג. מצעדים רבים הפכו
למסע הישגים מפואר של מפעלים וקבוצות עובדים
מלווים בתפאורות ענק שנישאו מעל גבי פלטפורמות ומשאיות. המשותף לכולם - הדגל האדום
שנוכח בהבלטה בכל הפרסומים והמצעדים.
דגש מיוחד
הושם על חינוך הנוער. עורכי עיתוני הילדים ביקשו להטמיע מילדות את ערכיו הפועליים
והסולידאריים של החג בתודעת הצעירים.
"במעלה"
דו שבועון של הנוער העובד הרבה לציין ולפאר מאז היווסדו בשנת 1933 את חג האחד במאי. שערי החג היו מלאי פאתוס ציוני – סוציאליסטי ואוירו, צולמו
ועוצבו ע"י מיטב אמני
ההסתדרות של אז.
בשער גיליון
האחד במאי של "במעלה" משנת
1934 נכתב באותיות גדולות , חילוניות וחדות
קצוות: "יחי האחד במאי – חג העמלים ! יחי
הסוציאליזם"!
במאמר המערכת הרחב בשער העיתון קראתי את השורות האלה : "
ברמה נישא את דגל העבודה ! וחיה בנו ההכרה, כי מלחמתנו הקשה על החופש, על משטר עולם חדש, על
הסוציאליזם – יגדל וירבה זהרו של אחד במאי, עד אם יהיה יום בשורה גדול לעמלי כל העולם – לאחווה, לשוויון ולשלום
!" (ט"ז באייר
תרצ"ד 1 במאי 1934 גליון מס' 9).
רישום של מירון סימה (1902-1999) המתאר הפגנת פועלים עם דגלים וסיסמאות מופיע על
שער הגיליון.
לעזרת
הימאים
 |
| נפתלי בזם - לעזרת הימאים 1952 |
שבשנות
הארבעים – חמישים היה מזוהה עם השומר הצעיר ומפ"ם. לציוריו בשנים האלה היה
גוון סוציאלי מובהק וכמה מציורי המחאה שלו הם מנכסי צאן ברזל באומנות הישראלית.
כאשר נסגר עיתון "על המשמר" בשנת 1995, התברר שתמונתו של בזם
"לעזרת
הימאים" משנת 1952 שכנה
בחדר המערכת של העיתון. זו תמונת שמן גדולה ומרשימה (220X126 ס"מ) המתארת את שביתת הימאים הגדולה שהתרחשה בנמל חיפה בשנת
1951. הייתה זו שביתה על רקע מקצועי – ארגוני כנגד ההסתדרות. כדי לשבור את השביתה גויסו מנהיגיה למילואים בצו
מיוחד ובכך הוכנס צה"ל למאבק מקצועי – פוליטי. גם המשטרה נזעקה לשטח הנמל כדי להוריד בכוח את הימאים מהאוניות ולהכניס במקומם ימאים
שהובאו בין היתר מחו"ל. הפרשה עוררה בשעתו זעם רב בציבור . לימין השובתים
התייצבו מפלגות מפ"ם ומק"י. בן גוריון לא היסס לקרא למנהיגי השביתה בראשות
רב חובל נמרוד אשל (לוחם פלי"ם ואיש ההעפלה) "אויבי המדינה". נפתלי
בזם לא יכול היה לעבור על האירוע האלים והחריג הזה בשתיקה ונתן לו ביטוי עז ביצירתו
"לעזרת הימאים". היצירה הועברה כאמור לבית הקיבוץ הארצי בתל אביב
הישר ממערכת "על המשמר" אל חדרו של מזכיר התנועה. לפני כמה שנים עברה התמונה לאחריות ארכיון
השוה"צ בגבעת – חביבה, ומשם ניתנה בהשאלה למשמרת למשכן לאומנות בעין חרוד.
בתערוכה במוזיאון ת"א ניתן לתמונה מקום בולט, והיא אף נמצאה כמתאימה להיות
מודפסת על שער הקטלוג של התערוכה. חג האחד במאי תחילתו בשביתת פועלים אלימה
בשיקגו. נפתלי בזם מצטרף באמצעות יצירתו אל המוחים כנגד השתקה ושבירה של שביתות פועלים.
לעתים מדהימה אותי מחדש גלגולה של יצירה. בקלות רבה יכלה תמונתו של בזם הנחשבת
כאחת מיצירותיו החשובות, "להעלם" בדרך אותה היא עשתה "מעל
המשמר" דרך בית הקבה"א עד ארכיון השוה"צ והמשכן לאמנות בעין חרוד.
יצירה אחרת שהגיעה
לארכיון השוה"צ, המתארת הפגנת המונים
ברחובות תל אביב למען השלום, עברה אף היא
גלגול מוזר. היצירה של עמירם תמרי
היא תמונה גדולת ממדים (190X125 ס"מ) מצוירת
בצבעי שמן על מצע של מזוניט, אף היא משנת
1952. התמונה, מתארת הפגנה עם דגלי הלאום והמעמד ברחוב רוטשילד בתל אביב (או רחוב
אחר...) כאשר פרשי המשטרה בצבעים כהים ואפלים מתנפלים עם אלות על המפגינים המוארים
בצבעים בהירים.
עמירם תמרי
יליד חדרה (1913-1981) עבר שינויים רבים באופן ביטוי יצירתו. מהציור הריאליסטי –
פוליטי עד לציורים ופסלים מופשטים – קוביסטים. התמונה הגדולה
נמצאה מוזנחת
ופגועה על רצפת סניף מפ"ם לשעבר, בחדרה. מאיר בראון, איש גן שמואל גאל אותה
מעיזבונה והעביר אותה לארכיון התנועתי, שם היא תלויה בכבוד רב על קיר חדר העיון ומצפה
לשיקום הולם כאשר ימצא התקציב לכך. שתי התמונות
גדולות הממדים שנעשו בראשית שנות החמישים, תקופה של מאבקים פוליטיים על צביונה של
המדינה, מבטאות מסר פוליטי מובהק של מאבק
למען ערכים אוניברסאליים המגולמים בערכי
חג הפועלים.
תפריט פועלים:
בורשט סלק,
דג מלוח, לחם, יין אדום.
את דב הלר
מנירים אני מכיר מאמצע שנות ה – 70 עת התחלנו בשיתוף פעולה אומנותי סביב גלריית
הקיבוץ וקבוצת "המשותף קיבוץ". כאשר בקשתי לכתוב על אמן המזוהה עם חג
האחד במאי , עלתה לנגד עיני דמותו של דבלה הלר כאמן המייצג ביצירתו ואישיותו את
האמונה בצדק סוציאלי וברעיון הסוציאליסטי.
לפני שנה הגעתי
לאתר ההנצחה לנופלי קיבוץ נירים ב"דנגור" בצוותא עם האדריכל חיליק ערד
(קיבוץ סער) שעיצב את האתר. "לא
הטנק ינצח כי אם האדם" נחקק בתבליט גדול על קיר האנדרטה. עדות לרוח האדם.
בעומדי מול האנדרטה נזכרתי בידידי מאז, האמן חבר קיבוץ נירים דב הלר. באחת
התערוכות המשותפות שלנו, כמדומני ב"מוזיאון הטירה" בקיבוץ געש בשנת
1984, משחזר הלר את אמרתו של סטאלין שנשארה לפליטה מצריף חדר האוכל של נירים
שהושמד ב - 15 במאי 1948. הכרזה נתלתה על קיר הצריף ב - 1 במאי וקישרה כבר אז בין
מלחמת הגבורה הסובייטית כנגד הגרמנים מול העומד להתרחש בנירים של מאי 1948. בבוחרו
סיסמה זו כאמירה אומנותית – פוליטית מקבע
דב הלר את יחסו לא רק לרוח האדם אלא גם ל - אחד במאי. חוקר האמנות גדעון עפרת
מזכיר לכולנו בספרו על דב הלר (דב הלר 50 פרויקטים 1972-1992) את דבריו של דב
שנאמרו לדפדפת שיצאה לרגל תערוכת "המשותף קיבוץ" שהתקיימה בשנת 1990
במשכן לאמנות בעין חרוד : "תומך בהמשך חג ה – 1 במאי ובהנפת הדגל האדום".
בדברים
שנשאה האוצרת טלי תמיר ב – 1 במאי 2007 בפתיחת תערוכתו של דב הלר ב"גלריית המכון" ברפת הישנה בנירים היא אומרת: "דב הלר
אמן מגויס, פעם פועל תמיד פועל. אצל דב הזיהוי העצמי עם הפרולטר עמוק מכדי למחוק
אותו"
דב הלר הוא
אמן מהפכן אמיתי. לאמור לא מהפכנות של שיחות סלון עקרות אלא אמן המקשר בין חייו
בקיבוץ נירים לבין אמונתו ויצירתו. הוא נושא עמו מחויבות אישית גדולה להם. כשכזה הוא מרשה לעצמו לבקר ולחבוט באמצעות
יצירתו אף בביתו הקיבוצי מבלי לקפל את הדגלים. כיום כאשר הדגל האדום הורד מהתורן
הקיבוצי, דב הלר הוא מאחרוני המאמינים והמחויבים לצבעו האדום.
דב מספר
בגעגוע על מפגש קבוע שנקבע לציון חג ה-1 במאי בקיבוצו נירים. המפגש התרחש במכון
לתחריט אותו ייסד דב ברפת הישנה של נירים
. כלל בין המשתתפים, חברים, אמנים וחברי
קיבוץ בעלי תודעה מעמדית. המפגש נבחן לאורך שנים בטקסיות קבועה ומעוררת השראה
ותאבון: בורשט סלק, דג מלוח, לחם, יין
אדום. מלווה בהרצאת אורח אומנותית ובתערוכת
תחריט מיוחדת , בה השתתפו אמנים בעלי שם ותודעה פוליטית. המפגש היה מסתיים תמיד בשירת
ה"אינטרנציונאל".
 |
| דב הלר - 2007 - הדגל האדום |
ההתעקשות
וההתמדה של הלר לשחזר שנה אחרי שנה את
תפריט הפועלים שלו היא ,היא היצירה האולטימטיבית של האחד במאי. כי מה אמיתי יותר, בסיסי יותר , חיוני יותר
לפועל מאשר פרוסת לחם ודג מלוח.
השנה לאחר
ההפרטה שהתרחשה בנירים בניגוד להשקפת
עולמו הקיבוצית, חש דב הלר שאין בו האנרגיה המתאימה לציין את ה - 1 במאי בקיבוצו.