 |
| יוחנן סימון – שבת בקיבוץ 1947. אידיאליזציה של המציאות מתוך האלבום "דיוקן כפול" בהוצאת מוזיאון תל אביב |
חג פורים נשען
על סיפור היסטורי המגולם במגילת אסתר בו עורך אחשורוש, המולך מהודו ועד כוש, משתה
לכל שריו ועבדיו. "והשתייה כדת , אין אונס".
אנחנו קוראים
למשתה שכזה בשם נשף. מילון ספיר מגדיר את
המונח נשף: "מסיבה לילית, חגיגה". נשף חשק: מסיבת הוללות, משתה
תענוגות". אפשר להתייחס לחג פורים בהומור, בכלים של סאטירה. אפשר גם לראות
בחג הזדמנות לעריכת "נשף מסכות" בו נפרצים הסכרים ומה שאסור ביום יום
מותר בנשף פורים עצמו. חג פורים מעלה בזיכרוני חגיגות נשף מהאגדות והפולקלור
העולמי. דוגמא לנשף שכזה נמצא באגדת האחים
גרים "סינדרלה" (לכלוכית).
אזכור בהערצה ובגעגועי ילדות את סרטו הנצחי המצויר של וולט דיסני לאגדה
המפורסמת וסופה הטוב, כאשר ברקע קיים אלמנט ההתחפשות למה שאתה לא. לכלוכית לנערה
זוהרת, הדלעת לכרכרה מפוארת והעכברים לסוסים אצילים...
סרט אחר מרשים
המלווה במוסיקה מחשמלת, מתרחש בקרנבל תחפושות בריו דה ז'נירו הוא "אורפאו נגרו", אותו מיתוס
מיתולוגי יוני שקיבל עיבוד מודרני והופק בשנת 1959. תחת מעטה של תחפושת מסתתר
הרוע.
שינוי זהויות
הוא מוטיב פופולארי בפולקלור העולמי. סרט ילדות שלישי שנחרט בזיכרוני משנות ה- 50 הוא הרומן של מרק טווין "בן המלך
והעני" שגרסתו הראשונה יצאה לאוויר העולם כבר בשנת 1936. עולם הסרטים מלא כולו בתחפושות , שינוי זהויות
ונשפי מסכות. הקולנוע במהותו הוא סוג של "אילוזיה", של מדיום בו המציאות
משנה את זהותה. כאשר אני הולך לקולנוע אני יודע מראש שזה רק "סרט".
לצערי הרב
כאשר אנחנו הולכים למערכת בחירות בישראל כדוגמת זו שהתרחשה לאחרונה , העניין הרבה
יותר מדאיג. כי בחירות אינן סרט, הם החיים האמיתיים של
כולנו ! הבחירות בישראל נהפכו כבר מזמן ל"נשף מסכות" פוליטי המתקיים כל פעם
מחדש. בקרנבל פוליטי זה מבקשים הגיבורים הראשיים את אמון הציבור ביום פקודה.
הם לובשים על
פניהם מסכות מקושטות בסמלים וערכים בצבעים כחולים ולבנים, אדומים, ירוקים, כתומים ואף
שחורים. כל אחד לפי נטיות ליבו והשקפת עולמו. אלא מה, מייד אחרי החגיגה מתחילים
גיבורינו שהם לרוב גם מנהיגנו, לפשוט מעל פניהם את מסכות הנשף ולגלות את פרצופם
האמיתי. כי מה שמותר ומקובל בערב פורים (הבחירות) לא מחייב למחרת. "נשף הבחירות"
הוא אירוע חד פעמי ולמחרתו מתפקחים מנהיגנו משיכרון החושים (המותר כידוע בפורים)
וצוללים אל המציאות שלאחריו, אל חיי היום יום שהם פחות נוצצים משלל ההבטחות... מי
שמשלם את מחיר ההבטחות הם אנחנו ציבור הבוחרים.
 |
"פוזה" צילום: אשר בנארי (שנות
השלושים)
|
קל לרדת על
המנהיגות הפוליטית, לקרוע מעל פניה את מסכת השקרים. למעשה כל אחד מאתנו נושא עמו
כמה מסכות אותם הוא לובש בהתאם לנסיבות ולצרכים. קוראים לכך בשמות שונים, כמו
העמדת פנים, התחזות למה שאתה לא, או הסתרת האמת כולה מהרבים. אני מעדיף לראות בכך
גם את הפן החיובי של יכולת הישרדות בחברה תחרותית, קשה ולעתים אף אכזרית. החברה
איננה בית משפט בו אנחנו נשבעים לומר את האמת ורק את האמת. אי אפשר לחיות רק עם כל
האמת, כולנו זקוקים לפעמים למסכה. להעמדת פנים קטנה, "לפוזה".
כהיסטוריון
חובב של תצלומים ודימויים חזותיים מראשית ההיסטוריה הציונית החדשה, אני קובע
שתצלומים רבים היו בחזקת העמדת פנים,
"פוזה" בשפת העם. איזה כייף ורוממות רוח יש בניפוץ סלעים גדולים בפטיש
כבד לחצץ קטן ? אני מסתכל על הנפות המקוש בידיים שריריות ופנים מחויכות של אנשי
גדוד העבודה כאשר הם סוללים את הכביש ויודע בוודאות שיש פער בין התצלום למציאות. אני
מביט בהערצה על תמונת החלוץ המסקל את אבני הבזלת בגליל העליון וכל כולו אומר שירה...
ברור לי
שהייתה זו עבודה קשה, כואבת ומיוזעת, אך כאשר צלמי הישוב סוסקין או קלוגר באו לצלם,
צריך היה להעמיד פנים ולחייך למען הפרויקט הציוני. כן, היו ימים קשים ומתסכלים. רעב, מחלות, אהבות
נכזבות, בגידות ופילוגים פוליטיים.
אברהם הרצפלד
ידע היטב את המציאות , לכן כינוסים ומועצות כמו הקמת ישובים שבעקבותיהם באו קשיים
ואף פגיעות בנפש, נפתחו על ידו תמיד בשירה בציבור. שירה שתרומם את הנפש לקראת
מציאות לא פשוטה: "שורו הביטו ראו מה גדול היום הזה".
מבחינות רבות
הייתה בשירתו של הרצפלד רצון לכסות ולו לשעה קלה על פני המציאות האפורה והקשה
העומדת לפתחם של החלוצים הצעירים.
מה רצה להראות
לנו יוחנן סימון בציוריו היפים על הקיבוץ ? הוא הראה לכולנו את היפה והנשגב, את
השבת והמנוחה. את המטפלת על ששת ילדי הפעוטון שלה ההולכים בסך בשבילי הקיבוץ. הוא
תאר בכישרון רב חיים אופטימיים ופסטוראליים. האם זו המציאות שהייתה בשנות הארבעים
? ברור שלא. אך סימון נזקק בדרכו שלו
למסכה אומנותית שבאמצעותה ניתן כוח להמשיך ולעלות במעלה ההר.
בשעתו הייתה
קיימת ביקורת קשה בחלקים מהציבור על סגנון ה"ריאליזם הסוציאליסטי"
באמנות שהיה מקובל בברה"מ. סגנון
שהעדיף לתאר את הנשגב וההרואי, את האופטימי והחיובי שבחברה הסוציאליסטית
בברה"מ, ובחר להתעלם מהמציאות והקשיים. גם סגנון זה לבש מסכה שהסתירה את מלא האמת
מהעם.
ואכן בקרב
הציבור בארץ, בין האמנים ומבקרי האומנות בתקופת ראשית המדינה ניטש ויכוח אמיתי
ונוקב על הדרך בה צריך לאחוז האמן הישראלי. האם לתאר ולשבח את המפעל ההתיישבותי
בארץ ישראל באמצעי ביטוי ריאליסטיים, או להתחבר אל העולם האומנותי הבינלאומי ?
אם נחזור לחג
המסכות, לפורים, נראה שהאומנות בכללה על זרמיה וסוגיה יש בה מרכיבים
משמעותיים של הסתרה. האומנות ברובה לובשת
מסכה אחת גדולה. המסכה יוצרת מסתורין , מתח וסקרנות. רצון לחקור ודעת את הדברים
שמעבר לגלוי. את מה שמוצפן מאחורי הסיפור, הכתם והקו. האמן באמצעות יצירתו מבקש מהצופה להוריד ממנה
את המסכה ולגלות את צפונותיה. המסכה היא כלי עבודה הכרחי של האמן. האמן לובש מסכה
כדי שהצופה יסיר אותה מעליו. ציור גלוי איננו מעניין. אומנות טובה היא זו הדורשת
מהצופה להסיר ממנה את המסכות ולגלות בעצמו את מה שהוא רואה ביצירה.
מתברר לאחר
משוט קצר במחוזות הפוליטיקה, אגדות הילדים והקולנוע, דרך ימי הבראשית של ההתיישבות החלוצית ועד היצירה
האומנותית, שהמסכה היא עובדת חיים המלווה אותנו בכל אשר נעשה, ו"נשף
מסכות" הוא כלי הכרחי קיומי.