נזכרתי בכל
אלה בזמן ביקורי באגף תיאטרון הבובות בתערוכתה המרגשת באוצרות של עינת אמיתי,
"שי לילדנו" במשכן לאמנות בעין חרוד. התברר שתיאטרוני בובות "לכבוד
ילדינו החמודים" נעשו בעוד קיבוצים.
ובסוגה הקרובה לזה, מוצאים אנו את פנסי הקסם על שלל סרטיהם המצוירים בידי
אמן. את התחפושות המפוארות להצגות של ממש.
את המסכות
המפחידות מי יותר ומי פחות. הכול "שי לילדנו". משהו מהקסם הבלתי מוסבר
הזה שחוויתי כילד בן שמונה , זכיתי לחוות שנית בתערוכה. החזרה הזו אל מחוזות הילדות של שנות הארבעים -
חמישים היא סוד ההצלחה של התערוכה. כי מה אנחנו מבקשים בבואנו לחזות בתערוכה, פיסה
קטנה של התרגשות. רטט של חוויה, זיכרון מסוים שעמו נצא מהתערוכה וניקח אותו עמנו
כצידה לדרך...
תשומת הלב לא
נגמרה בצעצועים . היה עקרון ברזל. אין לחסוך בטיפול ודאגה לילדנו.
הדאגה , לעתים
המופרזת הייתה נחלת כול השטחים החינוכיים. הילד לא אוכל מספיק, הילד מתבודד, עצוב,
הילד מרטיב בלילות, הילד בוכה, מרביץ, מקבל מכות, מקלל או שותק. כל התנהלות מוזרה משהו, קצת שלא
בנורמה המקובלת על גורמי החינוך זכתה לתשומת לב מיוחדת...
מדוע החיבוק
הממסדי – חינוכי הזה ? אנחנו היינו דור ראשון לילדי קיבוץ , בדיוק כמו שהורינו היו
דור ראשון להורות קיבוצית . הורינו רצו לחנך דור ילדים אחר, שונה מדור הגלות, דור שכולו "תוצרת הארץ". ובדור שכזה חייבים
להשקיע. אוכל משופר ובריא לפי הספר והמשנה הבריאותית-גסטרונומית המומלצת. מקימים
מטבח ילדים מיוחד, עם מבשלות ועוזרות למבשלות ומערך האכלה מיוחד לילדנו הרכים. אמא
שלי הייתה אומרת שלילד יהודי אסור להיות רעב, זו הייתה הנורמה....
הקיבוץ כולו
היה לשדה משחק אחד גדול. הדשא הגדול היה למרחב פעילות של אחר הצהרים. השדות היו
למקום אליהם הולכים כדי לראות ולעתים אף לעזור בעבודת האדמה ובקציר היבולים. תעלות
הקשר ששרדו לאחר המלחמה היו למקום מחבוא, ועצי התות לסולם טבעי שממנו אפשר לנגוע
בשמים. בלילה כאשר השמים החשיכו היינו עולים על המגדל הגבוה עם אחד ההורים ובעזרת
הפרוז'קטור מאירים את השדות באלומת אור חזקה. הייתה אווירה בה פסולת בנין או שברי
טרקטור ומחרשה נהפכו לכלי משחק.
הגרוטאות
שנהפכו לשדה חלומות היו בית היוצר של "חצר הגרוטאות" מבית מדרשה של מלכה
הס. בשבילנו ילדי תש"ח היה הקיבוץ כולו מגרש משחקים אחד גדול.
התערוכה
מצליחה להמחיש לבאים אליה את האווירה של אותם זמנים – בית היוצר של החינוך המשותף.
היה עוד ערך מרכזי שאותו מצליחה התערוכה להמחיש, ערך המשחק המשותף. הצעצועים שנבנו
היו צעצועי קבוצה יותר מאשר צעצוע ליחיד. הספרים שנכתבו הוקראו בשעת סיפור לכל
הכיתה. בתיאטרון בובות כמו בפנס קסם צפו הילדים בצוותא.
כיום, בצעצועי
המחשב למיניהם מתמודד ילד בודד מול המסך. זה כול ההבדל....