את הצלם מתי חלילי מקיבוץ משמר העמק אני מכיר שנים. לכן שמחתי לקבל ממנו בדואר שי מיוחד לחג הפסח, את ספר צילומיו החדש הנושא את השם "למראית עין".
לא כול יום מוציאים לאור ספר של צילום אומנותי. זו עבודה קשה, של אוצרות ובחירה מוקפדת מאלפי תמונות. המדיה הדיגיטאלית יוצרת ל"מראית עין" אפשרות קלה לצילום. אפשרות זולה בה התוצאה המצולמת נראית מיידית על מסך המצלמה. קלות זו מטעה. לעתים דווקא היא יוצרת קושי. התמונות לספר נבחרו ממצלמתו הדיגיטאלית. האמן מעיד על עצמו: "הלם העתיד חוויתי בהגיע הצילום הדיגיטלי. הצילום הדיגיטלי, אחר, שונה, יש ללמדו ולהתחיל שוב ולשלבו עם דמיוני הפורח" .
את הדיון על ספרו של מתי מן הראוי לחלק לשניים. הספר עצמו המודפס אף הוא כמו תצלומיו במדיה דיגיטלית. והתייחסות לצילומים עצמם.
לגבי הספר יש בו לדעתי כמה בעיות . ברמה האינפורמטיבית. אין בו אינפורמציה על היכן ומתי הופק הספר. מי המעצב והגרפיקאי של הספר. באיזו שנה הוא יצא לאור . מי עזר ותמך. באיזו הוצאה הוא הוצא לאור. אין בספר קורות חיים של האמן, אין בו שום מידע על היוצר מלבד יצירותיו. חסר לי אף תוכן עניינים שיקלו את מציאת התצלומים שבספר.
לא כול יום מוציאים לאור ספר שכזה המחזיק 84 דפים על ניר משובח וכריכה קשה.
ספר תצלומים הוא גם כלי מחקר לחוקי אומנות ותרבות. העדר אינפורמציה רלוונטית תתברר בעתיד כחסרה מאוד.
לצערי העיצוב הגראפי עושה עוול לתצלומיו של מתי חלילי. פריסת תצלומים על שני דפים כאשר קו התפר של הספר חוצה ביניהם לא מיטיבה עימהם. לדעתי אף פוגעת בתצלומים, וחבל.
עד כאן הביקורת. דברי המבוא לספר של ד"ר צביקה ישראל, חשובים ומוסיפים פרשנות מעניינת ליצירותיו של מתי חלילי. כותב ד"ר ישראל:
"אנו נמצאים בעיצומה של מהפכה דיגיטלית. שבמהלכה מוצאת עצמה הטכנולוגיה הוותיקה של צילום כימי \אנלוגי דחוקה לקרן זווית" וממשיך הכותב: "בשנים האחרונות אופייה הייחודי של הטכנולוגיה הדיגיטלית משפיע על צורת הביטוי האומנותי ומהווה חלק ממנו" בראשית דברי אומר שמתי איננו צלם מתעד. לתיעוד יש קשר למציאות . מתי הוא אמן המצייר עם המצלמה. הוא איננו משועבד למציאות למרות שהוא עובד עמה.
מתי זורם עם הטכנולוגיה הדיגיטלית שמורגשת היטב ביצירותיו. מתי מביים כבמאי תיאטרון מיומן את תמונותיו. הן אינן ספונטאניות, אלא מחושבות ומדודות. קיים אצל מתי איזון מפרה בין הרגש לאינטלקט. ביו המחשבה לתחושות הבטן. מצלמתו של חלילי נעה בשדות עמק יזרעאל, במחוזות מוכרים ואהובים. אך הוא איננו מסתפק ביופיים של השדות. הוא מחבר ומוסיף מצבים דרמטיים המחייבים מהמתבונן בהן להציב סימני שאלה...שדה הפעילות האומנותית של חלילי הם שדות העמק ממש. שם על מרחבי שדות שנקצרו עוטף האמן חבילות קש כמצפינות סוד כמוס. מנגד מופיעות החמניות נוסח ואן גוך כמפגינות נוכחות שנצרבה בתודעה התרבותית לאורך שנים. החמניות של ואן גוך אינן רק יצירות מופת, הן איקון תרבותי ששכן ברבים מבתי חברי הקיבוץ בשנות החמישים. אנחנו הילדים של אז נחשפנו אליהם בגדול. החמניות של חלילי מזכירות לרבים מאתנו את ילדותנו האובדת.
הבד משמש אצל חלילי כלי עבודה נוכח וחזק. גם לבד היסטוריה אומנותית ענפה. מהמאה החמישית לפני הספירה, דרך הרנסאנס עד מפות השולחן של סזאן. לבד כוח כמעת מאגי בזכות עצמו. הוא מסתיר דברים, הוא משמש כהגנה מפני איתני הטבע. אך הוא גם ובעיקר אצל חלילי בד השואף להתרומם לשחקים . לעוף במרחבי החלל אל מעבר לגשמי. אפשר לראות באובייקטים המעופפים של מתי חלילי דמויי צורות שיש להם אחיזה במציאות. ציפור וכו', אני מעדיף להתנתק מהדימויים המוכרים ולעוף עם חפציו ובדיו אל הלא נודע...
לפרספקטיבה מקום של כבוד בקומפוזיציה הצילומית של חלילי. אובייקט גדול בקדמת התצלום שמאחוריו בזעיר מסתתר עולם ומלואו. נושא משמעותי נוסף חוזר ונשנה ביצירותיו של חלילי הם העננים שהם תמיד דרמטיים, נעים ומשתנים. עננים שנושאים עמם את תפילת הגשם שיבוא בעיתו. אם האדמה והשדות הם המציאות העננים הם החלומות שתמיד אין להם גבול. כאשר אני מסכם את סך התצלומים המופיעים בספר יש בי תחושה שחזיתי בתיאטרון אבסורדי – סוריאליסטי שמנסה להגיד לי דבר מה לא פתור. לצבע יש תפקיד מרכזי בתצלומים. צבע ישיר ולא מצועף. אדום הוא אדום וצהוב הוא צהוב. לא צבעי פסטל עמומים. אמירה צבעונית חד משמעית.
אומנות טובה היא זו המציבה בפני המתבונן בה סימני שאלה. עניינים לא פתורים. יצירתו של מתי היא כזו, בכך גם חוזקה.
כותב ד"ר צביקה ישראל: " עבודתו של אמן הצילום מתי חלילי חוברת לשיח החברתי תקשורתי, כדיאלוג נטול חלל וזמן, בו שותפים עדים דוממים בתנועה שהוקפאה, מצבים ומרכיבים , אלמנטים ודמויות אלמוניות במפגש דמיוני, המעידות אודות המציאות התקשורתית העכשווית, בה נדמה כי הצילום בכל".