בונים את ישראל

בעקבות יצירתו של האמן ראוף אבו – פנה  "בונים את ישראל"  בתערוכה משותפת  "בנוגע לכיבוש – 50 ח'מסין"  המוצגת בגלריית השלום במרכז האומנות המשותף בגבעת-חביבה.
אוצרת : ענת לידרור.

אני משתדל לעקוב אחר דרך מנהיגותו השקטה של ראוף, כאשר הוא משוחח עם תלמידיו הצעירים השותפים לפרויקט הצילום "בעיניים אחרות".  את הפרויקט מלווה ראוף  (עם שותפתו לפרויקט, תמר שליט אבני )  כבר  17 שנה מאז הקמתו. מדובר בפרויקט משותף של נערים יהודים וערביים (מכיתות י"א) מהסביבה הקרובה לגבעת – חביבה שבאמצעות  המצלמה מנסים לבנות מערכת של יחסים וקשרים ולטעת אמון וקרבה בעזרת האומנות והיצירה.  ראוף מעיד שלאורך שנת הפעילות של הקבוצה המשותפת מתקיים בתוכה  שינוי עמדות ושבירת סטיגמות.  לשאלתי על המוטו החינוכי שלו בפרויקט הוא משיב: " אני רוצה שתלמידי , יהודים וערבים ישמרו על הזהות הלאומית שלהם תוך כדי הקשבה הדדית". ראוף הוא בראש וראשונה מחנך. איש המאמין בחינוך, הרואה בו דרך חיים.  נפגשנו כאשר ביקשתי ממנו להיות שותף עם חוג תלמידיו לפרויקט אומנותי משלי בחצר המרכז לאומנויות בגבעה. ראוף מתרגם את דברי לערבית כאשר אני מסביר לתלמידיו דוברי הערבית את מטרת הפרויקט האומנותי והמשימה העומדת בפניהם: מציאת שיח צבר  בשטח גבעת חביבה וקטיפת חלקים ממנו לשם שתילתם ביצירה הנושאת את השם: "פיגומי שותפות". על התלמידים הוטל לחתוך את שיחי הצבר ובו זמנית לצלם את הפעולה. ראוף מדריך את הצעירים כיצד לחתוך את עלי הצבר מבלי להיפגע. הקבוצה חוזרת עם שללה . דמדומי אור אחרון לפני בוא הערב זוכים לעוד צילום. המשימה בוצעה. צילום נוסף של שיחי הצבר כיצד הם נשתלים בתוך חביות פלסטיק כחולות בוצע כבר לאור זרקורים. מחר יעלו אותם אל פסגת הפיגומים קרוב לגג המבנה. את פיגומי הבניין שהיו בסיס ליצירה מצאתי באתרי בניין ובמחסנים משומשים, כאשר עקבות בטון, מסמרים חלודים , ופיסות רשת ברזל תקועים עליהם. סימן שיש אחריהם כבר היסטוריה של בנייה שתמכו בעברם בתים בבנייתם.   עברו כמה חודשים. הצברים השתולים גדלו, הצמיחו פירות, גילו סימני קליטה חיוביים.  עם ידידי ראוף אנחנו מתבוננים מעלה בסיפוק כיצד הצמיחו שיחי הצבר כנפיים בגובה השמיים.


בגלריית השלום בגבעת חביבה , מוצגת בימים אלה  תערוכה של אמנים פלשתינאיים ויהודים תושבי המדינה, לציון חמישים שנות  כיבוש (מלחמת ששת הימים). אני מסתובב בין היצירות. מתבוננן בהן בתשומת לב. חלקן קשות, מבטאות מציאות מורכבת, עגומה ומתסכלת. האוצרת ענת לידרור בקשה מהאמנים לעבוד בצמדים. ליצור יצירה תוך דיאלוג בין שניים. את עיני משכה יצירה מיוחדת השייכת לסוגה של "וידיאו ארט". על צג הטלוויזיה מוקרנת היצירה "בונים את ישראל" באופן מוחשי ותיעודי (דוקומנטרי) המתארת פועלי בניין חסרי זהות אישית (ראשם לא נכלל בצילום). מה שאנחנו רואים הן רגליים המקפצות בתוך הבטון  הרך והטובעני רגע לפני התקשותו. אנחנו צופים בזהות קולקטיבית שקל לזהותה; פועלים פלשתינאים מהשטחים שהגיעו לעבוד במדינת ישראל כדי לבנות את ישראל. הפעולה הקולנועית מתארת את פועלי הבניין מהדקים את מסת הבטון והמלט הנשפך דרך שרוול ממכונת הבטון הגדולה.  ככל שהם קופצים ומנסים להדק את הבטון הרך , כך הם שוקעים יותר ויותר בבוץ האפור עד ברכיהם.  קפיצת פועלי הבניין בתוך הבטון כמו אומרת: רק לא לטבוע בבוץ הבטון והמלט.
"התכוונתי להראות את הריקוד הפנימי באמצעות הרגליים, באמצעות הפעולה, לא דרך הפנים. הפנים יכולים להטעות אני מחפש את האמת שיצוקה בבטון.  הרוטיניות של פעולת עובדי הבניין מהשטחים נהפכה כבר לשגרה. אנחנו עוברים על יד הפועלים ולא סופרים אותם. אנחנו רואים ולא רואים. רציתי שהמתבונן ביצירה ישאל שאלות דרך הפעולה של עובדי הבניין הפלשתינאיים".
בצד ימין על פיסת נייר קטנה לצד צג היצירה נכתב שם האמן : ראוף  אבו – פנה מכפר קרע.
תערוכת נושא טעון כמו חמישים שנות כיבוש , יכולה בקלות ליפול לפלקטיות ושטחיות. לא פשוט לבטא ולנסח בשלוש דקות של  צילום וידיאו, תחושות של מציאות  שמכילות בתוכן כמה אמיתות ברזל שהן תוצאת הכיבוש הישראלי בשטחים לאורך חמישים שנה.  אין מציאות אבסורדית וקשה יותר בה הנכבשים בונים לכובשים את בתיהם, מציאות שעלולה להטביע לתוכה את כולנו.  יצירתו של ראוף  אין לה התחלה ואין לה סוף היא קטע קצר של מציאות. כמו כל יצירה טובה היא רבת פנים ואסוציאציות.  היא איננה קוראת למהפכה, למרד, לאינתיפאדה היא באופן הצנוע, המינימליסטי , התיעודי הנכון, מציבה בפני כולנו מראה גדולה וכואבת.  השותפה של ראוף ליצירה היא שותפתו להנחיית הפרויקט בעיניים אחרות, תמר שליט אבני. תמר מציגה פן אחר ושונה של מציאות (אף הוא בווידיאו), את לשכת הגיוס בתל השומר.  את הצעירים והצעירות שסיימו את לימודיהם  ובמקום לצאת למסע הגדול בחו"ל שלאחר הלימודים הם נפרדים ממשפחותיהם (חלקם בריקוד וחלקם בדמע) והולכים אל הלא נודע  במדי צבא.
שני מסכי הווידיאו המוצבים זה ליד זה הם המראה האמתית של מדינת ישראל. לא נופי תעמולה של לשכת התיירות אלא מציאות של חיים.


הערות:
אין ברשימה זו ביקורת אומנותית  - מקצועית על התערוכה החשובה הזו.      23 האמנים המשתתפים בה מכבדים אותה הן בעצם נוכחותם האומנותית והן ברמתם המקצועית. הרשימה ממוקדת הפעם באישיותו ויצירתו של ראוף.


על ראוף אבו – פנה
צלם, אמן ומורה. בוגר המדרשה לאמנות ברמת השרון. תואר ראשון בחינוך בלתי פורמלי בית ברל. מורה לאמנות ותקשורת במשך 30 שנה במשרד החינוך. השתתף בתערוכות יחיד וקבוצתיות. מוביל את פרויקט בעניים אחרות  לבני נוער בגבעת חביבה בשיתוף עם תמר אבני שליט. יוזם ומקים אתר החדשות האזורי של ואדי ערה בערבית: "בוקג'ה". נולד וגר בכפר קרע.
"צילום ואמנות בעיני הם שפה שנמצאת מעבר לכל הגבולות והתבניות. אני קורא לזה 'מסגור'. הכוח להשיג טוב עבור ילדינו , נמצא במרחבים שלא ממסגרים כל דבר, בשבילי צילום הוא כזה."


יובל דניאלי – יוני 2017